מרגרט הפרנאן: העזו לא להסכים

באוקספורד של שנות החמישים במאה ה-20, היתה רופאה נהדרת ומאוד יוצאת-דופן, ושמה אליס סטיוארט. אליס היתה יוצאת-דופן, גם בגלל שהיתה אישה, דבר די נדיר באותה תקופה. היא היתה מבריקה. היא היתה אחת מאותם אקדמאים צעירים שנבחרו לאקדמיה המלכותית של רופאים. היא היתה יוצאת-דופן גם בגלל שהיא המשיכה לעבוד לאחר נישואיה, לאחר שהולידה ילדים, ואפילו לאחר שהתגרשה והיתה אם חד-הורית, היא המשיכה בעבודתה הרפואית.

והיא היתה יוצאת-דופן כי התעניינה באמת ובתמים במדע החדש, בתחום הצומח של חקר מגיפות, חקר של תבניות במחלות. אבל כמו כל מדען, היא חזתה שכדי להשאיר חותם משלה, יהיה עליה לאתר בעיה קשה ולפתור אותה. הבעיה הקשה שאליס בחרה היתה המספר העולה של מקרי סרטן אצל ילדים. רוב המחלות קשורות בעוני, אבל במקרים של סרטן אצל ילדים, נראה היה שהילדים שמתו באו ברובם ממשפחות מבוססות. לכן, היא ביקשה לדעת מה יכול להסביר חריגה זו.

אבל לאליס היתה בעיה להשיג מימון למחקר שלה. לבסוף, היא קיבלה רק 1,000 פאונד מהפרס על שם ליידי טאטא. פירוש הדבר היה שהיא הבינה שיש לה רק ניסיון אחד לאיסוף נתונים. לא היה לה מושג מה לחפש. זה היה כמו חיפוש מחט בערימת שחת, לכן היא שאלה כל דבר שיכלה להעלות על דעתה. האם הילדים אכלו ממתקים מסוכר מורתח? האם הם צרכו משקאות עם תוספות צבע? האם הם אכלו דגים וצ'יפס? האם הם גרו בבתים בעלי צנרת חיצונית או פנימית? באיזה שלב בחייהם הם החלו ללמוד בבית-ספר?

וכאשר השאלונים עם נייר הקופי החלו לשוב אליה, קפץ לעיניים אך ורק דבר אחד, עם בהירות סטטיסטית מהסוג שהמדענים יכולים רק לחלום עליה. ביחס של שניים לאחד, לילדים שמתו היו אימהות שעברו צילומי רנטגן בזמן הריונן. ממצא זה היווה סטירת-לחי לדעה המקובלת. על-פי המקובל, הכל היה בטוח מתחת לסף מסויים. זו היתה סטירת לחי לדעה המקובלת, שהביאה להתלהבות רבה מהטכנולוגיה החדשה של אותה תקופה, שהיא מכונת קרני הרנטגן. זו היתה גם סטירת לחי לדימוי העצמי של הרופאים בתור אנשים שעוזרים לחולים, לא אנשים שמזיקים לחולים.

בכל אופן, אליס סטיוארט מיהרה לפרסם את ממצאיה הראשוניים בכתב העת, ה-לנסט, ב-1956. אנשים התרגשו, היו דיבורים על פרס נובל, ואליס היתה בלחץ של לנסות ולבדוק את כל מקרי הסרטן שיכלה למצוא אצל ילדים לפני שייאבדו. אבל למעשה, לא היה צורך להיות בלחץ. כל זה היה 25 שנה לפני שמוסדות הרפואה הבריטיים והאמריקאיים נטשו את המנהג של בדיקות רטנגן אצל נשים הרות. כל הנתונים כבר היו קיימים, פתוחים וזמינים לכל, אבל אף אחד לא רצה לדעת. תינוק מת בכל שבוע, אבל שום דבר לא השתנה. פתיחות לבדה אינה מסוגלת להביא לשינוי.

כך במשך 25 שנה היה על אליס סטיוארט להילחם בעצמה. אבל כיצד היא ידעה שהיא צודקת? היה לה מודל נהדר ללכת לפיו. היא עבדה עם סטטיסטיקאי בשם ג'ורג' ניל, והוא היה כמעט כל מה שאליס לא היתה. אליס היתה מאוד פתוחה וחברתית, ג'ורג' היה מסוגר. אליס היתה לבבית ומאוד חביבה עם מטופליה, ג'ורג', האמת, העדיף מספרים על-פני אנשים. והוא אמר משהו מופלא על קשרי העבודה ביניהם. הוא אמר, "תפקידי הוא להוכיח שד"ר סטיוארט טועה." הוא חיפש באופן יזום את ההפרכה. דרכים שונות להסתכל על המודלים שלה, על הסטטיסטיקות שלה, דרכים שונות לעבד את המידע כדי להוכיח שהיא טועה. הוא ראה את תפקידו כיוצר סתירות בתיאוריות שלה. כי זה היה אך ורק באמצעות לא להיות מסוגל להוכיח שהיא טועה, שג'ורג' יכל להעניק לאליס את הביטחון שהיא היתה צריכה כדי לדעת שהיא צודקת.

זוהי דוגמא מצויינת של שיתוף פעולה -- עמיתים אינטליגנטיים שאינם מדקלמים איש את רעהו. אני תוהה לכמה מאיתנו יש, או שהם מעיזים שיהיו להם, שותפים שכאלה. אליס וג'ורג' הצטיינו בעימות. הם ראו בכך תהליך של חשיבה.

אז מה נדרש בשביל עימות מועיל שכזה? קודם כל, נדרשים לכך אנשים שהם שונים מאוד מעצמנו. זה אומר שעלינו לעמוד בפני אותו דחף נוירו-ביולוגי האומר לנו להעדיף אנשים הדומים לנו, דבר האומר שעלינו לחפש אנשים מרקעים שונים, מתחומים שונים, בעלי דרכי חשיבה וניסיון שונים, ולמצוא דרכים להתחבר איתם. זה דורש המון סבלנות והמון אנרגיה.

וככל שחשבתי על זה יותר, אני חושבת יותר,באמת, שזו מין אהבה כזו. כי אף אחד לא ישקיע אנרגיה וזמן כאלה אלא אם באמת אכפת לו. וזה גם אומר שעלינו להיות מוכנים לשנות את דעתנו. בתה של אליס סיפרה לי שבכל פעם שאליס הלכה ראש-בראש עם מדען עמית, הם גרמו לה לחשוב ושוב לחשוב. "אימי", היא אמרה, "אימי לא נהנתה מהמאבקים, אבל היא הצטיינה בהם."

זה דבר אחד לעשות זאת ביחסים של אחד-לאחד. אבל מדהים אותי שהבעיה הכי גדולה שאנו מתמודדים איתה, היא שרבים מהאסונות שחווינו, לא באו מאנשים יחידים, הם באו מארגונים, חלקם גדולים יותר ממדינות, רבים מהם מסוגלים להשפיע על חיי מאות, אלפים או אפילו מיליונים. אז כיצד ארגונים חושבים? ובכן, רוב הזמן, הם לא. וזה לא בגלל שהם אינם רוצים בזה, אלא בגלל שהם לא מסוגלים. הם לא מסוגלים כי האנשים בתוכם חוששים יותר מדי מעימותים.

בסקר שנערך בקרב מנהלים בארה"ב ואירופה, 85 אחוז מהם הודו שיש להם הערות או דאגות בעבודה שהם חוששים להעלות. חוששים מהעימות שהם עלולים לגרום, חוששים מלהיות מעורבים בויכוחים שאינם יודעים כיצד לנהל, ושהם חשו שהם נועדו להפסיד בהם. 85 אחוז זה מספר באמת גדול. זה אומר שאירגונים ברובם אינם מסוגלים לעשות את מה שג'ורג' ואליס עשו באופן כה מוצלח. הם לא מסוגלים לחשוב בצוותא. זה אומר שאנשים כמו רבים מאיתנו, אשר ניהלו אירגונים, ויצאו מגידרם כדי לנסות ולמצוא את האנשים הכי טובים, נכשלים לרוב בהפקת המירב מהם.

אז כיצד אנו מפתחים את הכישורים שאנו צריכים? כי זה דורש כישורים וגם תירגול. אם לא נחשוש יותר מעימותים, עלינו לראותם בתור תהליך חשיבה, ועלינו להצטיין בהם. לאחרונה, עבדתי עם מנהל בשם ג'ו. הוא עבד בחברה למיכשור רפואי. ג'ו היה מאוד מודאג לגבי המכשיר שהוא עבד עליו. הוא סבר שהוא מסובך מדי ושהמורכבות שלו יצרה מרווח שגיאה שיכול לפגוע באנשים. הוא חשש מגרימת נזק למטופלים שהוא ניסה לעזור להם. אבל כאשר הביט ימינה ושמאלה בחברה שלו, הוא לא ראה שמישהו אחר מודאג. לכן לא ממש בא לו לומר משהו. אחרי הכל, אולי הם ידעו משהו שהוא לא. אולי הוא ייראה כטיפש. אבל הוא המשיך לדאוג, עד כדי כך שהגיע למצב בו הוא חשב שהדבר היחיד שיוכל לעשות זה לעזוב את העבודה שאהב.

לבסוף, ג'ו ואני מצאנו דרך בה הוא יוכל להעלות את דאגותיו. ומה שקרה זה מה שקורה בדרך-כלל במצבים כאלה. התברר שלכולם היו בדיוק את אותן השאלות והספקות. כעת לג'ו היו בעלי ברית. הם יכלו לחשוב בצוותא. אמנם היו הרבה עימותים, דיונים וויכוחים, אבל זה איפשר לכולם להיות יצירתיים, לפתור את הבעיה ולשנות את המכשיר.

ג'ו היה מה שרבים יכנו בתור מלשן, אלא שכמעט כמו כל המלשנים, הוא לא היה כלל סוציופט, אלא הוא היה מסור בכל ליבו לחברה ולמטרות הנעלות שהחברה שירתה. אבל הוא כל-כך חשש מעימות, עד שבסוף הוא החל יותר לפחד מהשתיקה עצמה. וכאשר הוא העז לדבר, הוא גילה בתוכו הרבה יותר וגילה את יכולתו לתרום למערכת הרבה יותר ממה שהוא אי-פעם שיער. עמיתיו אינם חושבים שהוא סוציופט. הם רואים אותו בתור מנהיג.

אז כיצד יהיו לנו דיונים כאלה יותר בקלות ויותר בתכיפות? אוניברסיטת דלפט דורשת מהסטודנטים לתואר שלישי לשלוח 5 גילויי-דעת שהם מוכנים להגן עליהם. אין זה משנה על מה גילויי-הדעת, מה שחשוב זה שהסטודנטים רוצים ומסוגלים לעמוד מול סמכות. אני סבורה שזו שיטה נפלאה, אבל להשאיר זאת רק לסטודנטים לתואר שלישי זה עבור מעט מדי אנשים ובשלב מאוחר מדי בחיים. אני חושבת שעלינו ללמד כישורים אלה את הילדים והמבוגרים בכל שלב של התפתחותם, אם ברצוננו שיהיו אירגונים שחושבים וחברה אנושית שחושבת.

העובדה היא שרוב הקטסטרופות הגדולות שהיינו עדים להן לא קורות בדרך-כלל בגלל מידע סודי או חבוי. הן קורות מתוך מידע קיים, הזמין לכולם, אבל שאנו ביודעין מתעלמים ממנו, כי איננו מסוגלים או רוצים להתמודד עם העימותים שהוא מעורר. אבל כאשר אנו מעיזים לשבור את השתיקה, או כאשר אנו מעיזים להביט, ויוצרים עימות, אנו מאפשרים לעצמנו ולאנשים סביבנו למצות את המיטב מיכולתנו לחשוב.

מידע גלוי זה דבר נפלא, רשתות פתוחות לכל הן חיוניות. אבל האמת תמשיך לרדוף אותנו עד שנפתח את הכישורים ואת ההרגלים ואת הכישרון ואת האומץ המוסרי להשתמש בהם. פתיחות אינה הסוף. היא ההתחלה.

(מחיאות כפיים)