מאג'יד נאוואז: תרבות גלובלית כנגד הקיצוניות

האם תהיתם אי-פעם מדוע נראה שהקיצוניות מתגברת בארצות בעלות הרוב המוסלמי במרוצת העשורים האחרונים? האם תהיתם אי-פעם איך ניתן להפוך את המגמה הזאת? האם אי-פעם התבוננתם בהתקוממויות הערביות וחשבתם, "איך יכולנו לחזות זאת?" או "איך יכולנו להיערך לכך טוב יותר?" הסיפור האישי שלי, דרכי האישית, מה שהביא אותי היום לבימת TED, הוא המחשה מדויקת של מה שמתרחש בארצות בעלות הרוב המוסלמי בעשרות השנים האחרונות לפחות, ועוד לפני כן. ברצוני לשתף אתכם בסיפור זה אך גם בכמה מרעיונותי לגבי שינוי, ולגבי תפקיד התנועות החברתיות ביצירת שינוי בחברות בעלות רוב מוסלמי.

הרשו לי להתחיל ראשית כל בסקירה היסטורית קצרה מאד, אם יורשה לי. בחברות של ימי הביניים היו בריתות מוגדרות. כשהזהות הוגדרה בראש ובראשונה ע"י הדת, ואחר עברנו לעידן במאה ה-19 עם עליית מדינת הלאום האירופית שבה הזהויות והבריתות הוגדרו לפי המוצא האתני. כך שהזהות הוגדרה קודם-כל לפי המוצא האתני, ומדינת הלאום שיקפה זאת. בעידן הגלובליזציה המשכנו הלאה. אני מכנה זאת "עידן האזרחות"— כשהעם יכול להיות בעל רקע רב-גזעי, רב-אתני, אבל כל האזרחים שווים במסגרת המדינה. אפשר להיות אמריקאי-איטלקי, אמריקאי-אירי, אפשר להיות בריטי-פקיסטני.

אך כעת אני מאמין שהגענו לעידן חדש, עידן שה"ניו-יורק טיימס" כינה לאחרונה "עידן ההתנהגות". ואני מגדיר את עידן ההתנהגות כעידן של בריתות על-לאומיות, שבו הזהות מוגדרת יותר לפי רעיונות ונרטיבים, ורעיונות ונרטיבים אלה שמעמתים בין בני-אדם בגבול מתחילים יותר ויותר להשפיע על אופן התנהגותם של בני-אדם. כל זה איננו בהכרח בגדר בשורות טובות, כי אני מאמין גם שהשנאה הפכה גלובלית בדיוק כמו האהבה. אך אני למעשה מאמין שמי שבאמת עשו הון מעידן ההתנהגות הזה, עד ממש לאחרונה, עד לפני שישה חדשים, אלה שהרוויחו הכי הרבה מעידן ההתנהגות ומהבריתות העל-לאומיות, באמצעות אקטיביזם דיגיטלי וסוגים נוספים של טכנולוגיות כלל-עולמיות, מי שהפיקו תועלת מכך היו הקיצוניים. ואני רוצה להרחיב בסוגיה זו.

אם נתבונן באיסלמיסטים, אם נבחן את התופעה של הפשיזם הימני-קיצוני, הרי שדבר אחד שהם טובים מאד בו, דבר אחד שהם ממש מצטיינים בו, הוא בתקשורת חוצת-גבולות, בניצול של טכנולוגיות כדי להתארגן, להפיץ את בשורתם ולייצר תופעות גלובליות אמיתיות. ומי כמוני יודע זאת, כי במשך 13 שנים מחיי הייתי בארגון איסלמיסטי קיצוני. ולמעשה שימשתי אמצעי רב-עוצמה להפצת רעיונות מעבר לגבולות. הייתי עד לעליית האיסלם הקיצוני להבדיל מהאיסלם כאמונה, ולדרך בה זה השפיע על חברי המאמינים בכל העולם.

והסיפור שלי, סיפורי האישי, ממחיש באמת את עידן ההתנהגות שעליו אני מנסה להרחיב כאן. הייתי, אגב—אני בן אסקס, נולדתי וגדלתי באסקס שבבריטניה. כל בריטי מכיר את המוניטין שיצאו לנו, בני אסקס. אבל נולדתי באסקס, ובגיל 16 הצטרפתי לארגון. בגיל 17 כבר גייסתי אנשים באוניברסיטת קיימברידג' לארגון הזה. בגיל 19 נמניתי על המנהיגות הלאומית של אומה זו בבריטניה בגיל 21 השתתפתי בייסוד הארגון הזה בפקיסטן. בגיל 22 השתתפתי בייסוד הארגון הזה בדנמרק. בגיל 24 כבר מצאתי את עצמי בכלא המצרי, וברשימה השחורה של 3 מדינות בעולם בגין הנסיון להדיח את ממשלותיהן, הייתי נתון לעינויים בבתי-כלא מצריים ונשפטתי לחמש שנים כאסיר-מצפון.

והמסע הזה, ומה שלקח אותי מאסקס לכל העולם— אגב, נהגנו ללגלג על הפעילים למען הדמוקרטיה. לדעתנו הם השתייכו לעידן האתמול. לדעתנו הם היו מיושנים. למדתי להשתמש בדוא"ל שהגיע מהארגונים הקיצוניים בהם השתתפתי. למדתי לתקשר ביעילות מעבר לגבולות מבלי להיחשף. ובסופו של דבר נחשפתי כמובן, במצרים. אך הדרך בה למדתי לנצל את הטכנולוגיה לצרכי נבעה מהיותי בארגון קיצוני שנאלץ לחשוב מעבר לגבולות אומת המדינה. עידן ההתנהגות: שבו רעיונות ונרטיבים מגדירים יותר ויותר את ההתנהגות, את הזהות ואת הבריתות.

כפי שציינתי, ראינו את המצב הקיים ולעגנו לו. ולא רק מוסלמים קיצוניים עשו זאת, אלא אם תבחנו את הלך הרוחות לאחרונה באירופה, תראו שגם הפשיזם הימני הקיצוני צובר כוח, וגירסה מסוימת של רטוריקה אנטי-מוסלמית נמצאת גם היא בעלייה, והיא על-לאומית. וההשלכות שיש לכך הן שזה משפיע על האקלים הפוליטי בכל אירופה. מה שבעצם קורה הוא שמה שהיה בעבר מקרים מקומיים של עדתיות, קיצוניים כיחידים או בקבוצות שהיו מבודדים אלה מאלה, נעשו מתוקשרים ביניהם ברמה גלובלית וככאלה, הפכו או הופכים לזרם המרכזי. כי האינטרנט וטכנולוגיות התקשורת מחברות ביניהן בצורה עולמית.

אם בוחנים את עליית הגזענות הימנית-קיצונית לאחרונה באירופה, תראו שכמה מהדברים שקורים משפיעים על הפוליטיקה המקומית, אבל התופעה היא על-לאומית. בארצות מסוימות אסור לבנות צריחי מסגדים, באחרות אסור לחבוש צעיפי ראש, באחרות, בשר כשר וחלאל הם אסורים, ממש כעת. ומנגד, יש לנו מוסלמים קיצוניים על-לאומיים שעושים אותו הדבר בחברות שלהם-עצמם. אז יש לנו כיסי עדתיות שמחוברים ביניהם באופן שנותן להם הרגשה שהם הזרם המרכזי. ודבר כזה לא היה מתאפשר בעבר. הם היו חשים מבודדים, אך אז הופיעו הטכנולוגיות האלה וקישרו ביניהם בצורה שגרמה להם לחוש כחלק מתופעה רחבה יותר.

היכן זה מותיר את שוחרי הדמוקרטיה? ובכן, לדעתי זה מותיר אותם הרחק מאחור. ואתן לכם דוגמה מעל במה זו. אם זכורה לכם מזימת הפיגוע של חג המולד, ישנו אדם בשם אנוואר אוולאקי. שכאזרח אמריקאי ממוצא תימני מסתתר כרגע בתימן, שנתן השראה לניגרי אחד, בנו של ראש הבנק של ניגריה. הניגרי הזה למד בלונדון, התאמן בתימן, וטס לאמסטרדם כדי לבצע פיגוע בארה"ב. בינתיים, את המנטליות הישנה, בהא הידיעה, ייצג אביו, ראש הבנק של ניגריה, בהזהירו את הסי-אי-איי שבנו עומד לבצע פיגוע ואזהרה זו נפלה על אוזניים אטומות. המנטליות הישנה, בהא הידיעה, כפי שמייצגת אותה אומת המדינה שטרם עברה לעידן ההתנהגות, ולא מזהה את כוחן של התנועות החברתיות העל-לאומיות, נותרה מאחור. והמחבל של חג המולד כמעט והצליח לפגוע בארצות הברית של אמריקה. ודוגמה נוספת מן הימין הקיצוני: אנו מגלים למרבה האירוניה, שלאומנים אחוזי פחד-זרים מנצלים את יתרונות הגלובליזציה.

מה סוד הצלחתם? ומדוע שוחרי הדמוקרטיה מפגרים אחריהם? עלינו להבין את כוח התנועות החברתיות שמבינות את זה. ולתנועה חברתית, לדעתי, יש ארבעה מאפיינים עיקריים: רעיונות, נרטיבים, סמלים ומנהיגים. אציג לכם דוגמה אחת, דוגמה שכולם כאן מכירים, הלא היא הדוגמה של אל-קעידה. אם אבקש מכם לחשוב על הרעיונות של אל-קעידה אתם מיד תיזכרו בהם. אם אבקש מכם לחשוב על הנרטיבים שלהם— מלחמת המערב באיסלם, הצורך להגן על האיסלם מפני המערב— הנרטיבים האלה, אתם מיד תיזכרו בהם. במקרה, הבדלי הרעיונות והנרטיבים הרעיון הוא המטרה בה מאמינים והנרטיב הוא האמצעי שבעזרתו מוכרים את הרעיון— התעמולה, אם תרצו, למען הרעיון. אז הרעיונות והנרטיבים של אל-קעידה עולים מיד על הדעת

אם אני מבקש לחשוב על הרעיונות והמנהיגים שלהם. אתם מיד תיזכרו בהם. אחד המנהיגים שלהם נהרג לאחרונה בפקיסטן. אז בסמלים ובמנהיגים אלה קל מאד להיזכר. וזהו כוחן של תנועות חברתיות. הן על-לאומיות ומתגבשות סביב רעיונות, נרטיבים סמלים ומנהיגים אלה. אבל אם אבקש מכם להתמקד כרגע בפקיסטן, ואבקש מכם לחשוב על סמלי ומנהיגי הדמוקרטיה של פקיסטן כיום, הרי שתצליחו בקושי לחשוב על מישהו, פרט אולי להתנקשות בבנאזיר בוטו וזה אומר, בהגדרה, שמנהיגה מסוימת זו כבר איננה קיימת.

אחת הבעיות שניצבות בפנינו, בעיני, היא שאין שום תנועה חברתית גלובלית, בהנהגת צעירים, עממית, שמקדמת תרבות דמוקרטית בחברות בעלות הרוב המוסלמי. אין שום שווה-ערך לאל-קעידה מינוס הטרור עבור הדמוקרטיה בחברות הרוב המוסלמי. אין שום רעיונות, נרטיבים, סמלים ומנהיגים שמקדמים בשטח את התרבות הדמוקרטית. וזה מעלה את השאלה הבאה: מדוע זה שארגונים קיצוניים, ימניים קיצוניים או איסלמיסטים קיצוניים— איסלמיסטים, משמע אלה שמבקשים לכפות גירסה מסוימת של האיסלם על שאר החברה— מדוע זה הם מצליחים להתארגן בצורה גלובלית, ואילו שוחרי התרבות הדמוקרטית מפגרים אחריהם? לדעתי יש לכך ארבע סיבות. האחת, לדעתי, היא שאננות. מפני ששוחרי התרבות הדמוקרטית נמצאים בשלטון, או חיים בחברה שמנהלת חיים גלובליים חזקים, ארצות רבות-עוצמה. ורמה זו של שאננות משמעה שהם לא חשים בצורך לקדם את התרבות הזו.

השניה, לדעתי, היא התקינות הפוליטית. אנו מהססים לצדד באוניברסליות של התרבות הדמוקרטית, כי אנו מקשרים זאת— אנו מקשרים את האמונה באוניברסליות של ערכינו עם הקיצוניים. ועם זאת, כשאנו מדברים על זכויות האדם, אנו אכן טוענים שזכויות האדם הן אוניברסליות. אבל לעבור להפצה בפועל של השקפה זו מתקשרת לניאו-שמרנות, או לקיצוניות איסלמיסטית. להסתובב ולהכריז שאני מאמין שהתרבות הדמוקרטית היא הטוב שבהישגינו כהתארגות פוליטית מתקשרת לקיצוניות.

הסיבה השלישית, הבחירה הדמוקרטית בחברות של רוב מוסלמי הפכה לבחירה פוליטית, דהיינו, מפלגות פוליטיות ברבות מהחברות האלה מבקשות מהעם להצביע עבורן בתור מפלגות דמוקרטיות, ואילו המפלגות האחרות מבקשות שיצביעו עבורן כמפלגות צבאיות— המעוניינות לקיים רודנות צבאית. ומפלגה שלישית מבקשת, "הצביעו למעננו. נקים שלטון דתי." וכך הדמוקרטיה הפכה לסתם עוד בחירה פוליטית בין צורות רבות אחרות של ברירות פוליטיות שעומדות לבחירה באותן חברות. ומה שקורה כתוצאה מכך הוא שכאשר המפלגות הללו נבחרות, ובאורח בלתי-נמנע מתמוטטות, או עושות שגיאות פוליטיות, הן מאשימות את הדמוקרטיה בשגיאותיהן הפוליטיות. ואז העם אומר, "ניסינו את הדמוקרטיה. זה לא עובד הבה נחזיר את הצבא."

הסיבה הרביעית, לדעתי, היא מה שהכתרתי בשיקופית זו כ"אידאולוגיה של התנגדות". כוונתי בכך היא, שאם מעצמת העל בעולם כיום היתה קומוניסטית היה קל בהרבה לפעילי הדמוקרטיה לנקוט אקטיביזם דמוקרטי כצורה של התנגדות לקולוניאליזם. מאשר כיום, כשמעצמת העל היא אמריקה, והיא כובשת שטחים מסוימים וגם מצדדת באידאלים דמוקרטיים. אז באופן כללי, ארבע סיבות אלה מקשות מאד על התפשטות התרבות הדמוקרטית כבחירה של ציוויליזציה, ולא בחירה פוליטית גרידא.

אם אנו מדברים על הסיבות האלה, הבה נערער כמה הנחות-יסוד. האם מדובר רק באי-צדק? האם מדובר רק בחוסר-השכלה? סטטיסטית, רוב המתגייסים לארגונים קיצוניים הם משכילים מאד. סטטיסטית, הם משכילים בממוצע יותר מרמת ההשכלה של החברה המערבית. כהמחשה אנקדוטית לכך, אילו העוני היה הגורם היחיד - בן-לאדן הוא בן לאחת המשפחות הכי עשירות בסעודיה סגנו, איימן אל-זוואהירי, היה רופא ילדים— לא אדם חסר-השכלה. הסיוע והפיתוח הבינלאומיים נמשכים זה שנים, אך הקיצוניים בחברות אלה, ברבות מהן, צוברים כוח. ואני מאמין שמה שחסר הוא אקטיביזם עממי אמיתי בשטח, הוא אקטיביזם עממי אמיתי בשטח, נוסף לסיוע הבינלאומי, נוסף לחינוך, נוסף לבריאות. לא חוץ מהם, אלא בנוסף להם, יש להפיץ דרישה אמיתית לדמוקרטיה בשטח.

וכאן, לדעתי, הניאו-שמרנות הבינה את המצב הפוך. הנאו-שמרנות החזיקה בפילוסופיה של לבוא עם גישת ההיצע, לאכוף ערכים דמוקרטיים מלמעלה, בעוד האיסלמיסטים והימניים הקיצוניים, מזה עשרות שנים, בונים את הביקוש לאידאולוגיה שלהם ברמת העם. הם בונים בתוך הציוויליזציה את הביקוש לערכים שלהם, בעם עצמו. וראינו כיצד החברות האלה משתנות אט-אט לחברות שדורשות יותר ויותר צורה כלשהי של איסלמיזם. תנועות המוניות בפקיסטן זכו לייצוג בעקבות ההתקוממויות הערביות בעיקר ע"י ארגונים שקוראים לסוג כלשהו של שלטון דת, ולא להתקוממות דמוקרטית. כי מאז החלוקה למפלגות הם יוצרים ביקוש לרעיונותיהם בשטח. ומה שנחוץ הוא תנועה על-לאומית אמיתית בהנהגת צעירים שתפעל כדי לקדם באורח פעיל את התרבות הדמוקרטית— וזה בהכרח אומר בחירות גרידא. אך ללא חופש-דיבור אין בחירות חופשיות והוגנות. ללא זכויות-פרט לא מובטחת ההגנה על זכות התעמולה, ללא חופש-אמונה, אין זכות להצטרף לארגונים.

אז מה שנחוץ הוא ארגונים בשטח שיקדמו את התרבות הדמוקרטית עצמה כדי לבנות בשטח את הביקוש לתרבות זו. וזה יביא למניעת הבעיה עליה דיברתי קודם, שיש לנו מפלגות פוליטיות שמציגות את הדמוקרטיה רק כאחת הברירות הפוליטיות בחברות אלה לצד ברירות אחרות כגון שלטון צבאי ושלטון דת. לעומת זאת, אם נתחיל לבנות את הביקוש בשטח, ברמת הציוויליזציה, במקום רק ברמה הפוליטית, ברמה שמעל לפוליטיקה— התנועות שאינן מפלגות פוליטיות, אלא יוצרות בציוויליזציה את הביקוש לתרבות הדמוקרטית. מה שנקבל בסופו של דבר הוא האידאל שאתם רואים בשיקופית כאן— לפיו העם צריך להצביע במסגרת דמוקרטיה קיימת, ולא להצביע עבור דמוקרטיה. אך כדי להגיע לשלב הזה, שבו הדמוקרטיה בונה את המרקם החברתי ואת הברירות הפוליטיות שבתוכו: ימניות, שמאליות, אך ודאי שבלי רודנות דתית או צבאית— כלומר, ההצבעה היא במסגרת דמוקרטית, בדמוקרטיה קיימת, שאיננה סתם עוד אחת מן הברירות בקלפי. כדי להגיע לשלב הזה, עלינו להתחיל באמת לבנות ביקוש בחברות האלה בשטח.

ולסיכום, איך זה יקרה? מצרים היא דוגמה טובה. ההתקוממות הערבית ממחישה שזה כבר מתחיל. אך מה שקרה בעולם הערבי ובמצרים היה במיוחד מזכך עבורי. מה שקרה שם הוא שקואליציה פוליטית התארגנה שם למטרה פוליטית, וזה היה כדי לסלק את המנהיג. כעת עלינו להמשיך לשלב הבא. עלינו לבדוק איך נוכל לעזור לחברות הללו לעבור מקואליציות פוליטיות, קואליציות פוליטיות רופפות, לקואליציות של ציוויליזציה שפועלות למען האידאל והנרטיבים של התרבות הדמוקרטית שבשטח. כי לא די בסילוק המנהיג, או השליט או הרודן. זה לא מבטיח שבהמשך תהיה חברה שמבוססת על ערכים דמוקרטיים.

אך באופן כללי, המגמות שהחלו במצרים התפשטו מבחינה היסטורית בכל אזור המזרח התיכון וצפון-אפריקה. כשהסוציאליזם הערבי החל במצרים, הוא התפשט לכל האזור בשנות ה-80 וה-90, כשהאיסלמיזם הופיע באזור, הוא התפשט לכל המזרח התיכון וצפון-אפריקה.

והשאיפה שלנו כרגע— כערבים צעירים, שכיום מוכיחים את עצמם וממתגים את עצמם מחדש כמי שמוכנים למות למען יותר מאשר טרור— הוא שיש הזדמנות ליצור תרבות דמוקרטית באזור ולהפיצה ליתר הארצות שמסביבו. אבל זה יחייב לעזור לחברות אלה לבצע את המעבר מסתם קואליציות פוליטיות לבניית תנועות חברתיות עממיות אמיתיות שיקדמו את התרבות הדמוקרטית. כבר התחלנו בכך בפקיסטן עם תנועה בשם "חודי" ואנו פועלים בשטח כדי לעודד את הצעירים לייצר הצטרפות אמיתית לתרבות הדמוקרטית ועם המחשבה הזו אסיים.

זמני תם. תודה לכם על שהקדשתם מזמנכם.

[מחיאות כפיים]