ליז דילר משחקת עם אדריכלות

חוץ מלמנוע חדירת גשם ויצירת מקום שימושי, אדריכלות היא לא-כלום, אלא מכונת אפקטים שמשמחת ומפריעה לחושים.

העבודה שלנו היא בחתך של אמצעים. העבודה באה בכל מיני צורות וגדלים. היא קטנה וגדולה. זו מאפרה, כוס מים. החל מתכנון עירוני ותכנון מקצועי לתיאטרון וכל מיני סוגים של דברים. הדבר המשותף לכל העבודות האלו הוא שהן מאתגרות את ההנחות לגבי מוסכמות המרחב. ואלו הן מוסכמות של היום יום, מוסכמות כל כך ברורות שאנחנו עיוורים עקב ההיכרות שלנו איתן. ואיגדתי מבחר של עבודות שכולן חולקות סוג של נהיליזם יצרני שמשומש לצורך יצירת אפקט מסויים. והוא משהו כמו כלום, או כמעט כלום. זה נעשה דרך סוג של החסרה או חסימה או הפרעה בעולם שבדרך כלל אנחנו מתהלכים בו מתוך שינה.

זו תמונה שזכתה לנו תחרות לביתן תערוכה לתערוכה השוודית ב-2002 על אגם נושוטל, כאן, ליד ג'נבה. ורצינו להשתמש במים לא רק כהקשר, אלא כחומר בנייה עיקרי. רצינו ליצור אדריכלות של אטמוספירה. אז, בלי קירות, בלי גג, בלי מטרה - רק מצבור של מים מפורקים לחלקיקים, ענן גדול. וההצעה הזאת היתה תגובה לרווית-היתר של טכנולוגיות מתהוות בתערוכות לאומיות ועולמיות, שמזינה, או הזינה, את התיאבון הבלתי מסופק שלנו לגירוי חזותי עם וירטואוזיות שרק הולכת וגדלה. רזולוצייה גבוהה, לדעתנו, נהייתה האורתודוקסיה החדשה. ושאלנו את השאלה, האם אנחנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה, טכנולוגיה גבוהה, כדי ליצור ביתן תערוכה שהוא בהחלט ברזולוצייה נמוכה, שגם מאתגר את המוסכמות של מרחב ומעטפת, ולחשוב מחדש על התלות שלנו בחזותיות?

אז זו הצורה שבה שאפנו לעשות את זה. מים נשאבים מהאגם, ומסוננים ומרוססים כערפל דק דרך מערך של זרבוביות ערפל בלחץ גבוה, 35,000 מהן. ויש תחנת מזג אוויר על המבנה. היא קוראת את התנאים המשתנים של טמפרטורה, לחות, כיוון רוח, מהירות רוח, נקודת הטל, והיא מעבדת את המידע הזה במחשב מרכזי שמחשב את דרגת לחץ המים ופיזור של המים בכל המקום. וזו מערכת תגובתית שמאומנת על מזג אוויר אמיתי. אז, זה רק בשלב הבנייה, ויש מבנה של שלמות מתח. זה בערך 91 מטרים לרוחב, בגודל של מגרש פוטבול, וזה יושב רק על 4 עמודים עדינים. אלה הן זרבוביות הערפל, הממשק, ובעיקרון המערכת סוג של קוראת את מזג האוויר האמיתי, ויוצרת סוג של מזג אוויר חצי-מלאכותי וחצי אמיתי. אז, אנחנו מאוד מעוניינים ביצירה של מזג אוויר. אני לא יודעת למה.

עכשיו, הנה, צד אחד, הצד החיצוני, ואז מתוך החלל אתם יכולים לראות את איכות החלל שהיתה. בניגוד לכניסה לכל חלל נורמלי, הכניסה לערפל היא כמו כניסה לאזור ביניים. הוא ללא צורה, ללא מאפיינים, ללא עומק, גודל או מסה, ללא מטרה וללא מימדים. כל ההתייחסויות נמחקות, ונשאר רק לובן חזותי והרעש הלבן של הזרבוביות הפועלות. אז, זה ביתן תערוכה שבו אין שום דבר לראות ושום דבר לעשות. ואנחנו מתגאים בעצמנו -- זה אנטי-חזיון מרהיב שבו כל המוסכמות של חזיון נהפכות על ראשן. אז, הקהל מתפזר, תשומת לב מרוכזת ודרמטיות ונקודת שיא כולם מתחלפים בסוג של ריכוז נחלש שמתמשך על ידי תחושת החשש שנוצרת עקב הערפל. וזה דומה מאוד לצורה שבה הרומן הויקטוריאני השתמש בדרך זו. אז כאן העולם יוצא מריכוז, בזמן שהתלות החזותית שלנו נכנסת לריכוז. הציבור, אתם יודעים, ברגע שהוא מבולבל יכול למעשה לעלות לסיפון המלאך למעלה ואז פשוט לרדת מתחת לשפתיים האלה, לבר המים. אז, כל המים של העולם מוגשים שם, אז חשבנו ש, אתם יודעים, אחרי שאתה ליד המים וזז דרך המים ונושם את המים, תוכל גם לשתות את המבנה הזה.

וכך, זה סוג של נושא, אבל זה הולך קצת יותר עמוק מזה, אתם יודעים. ממש רצינו להבליט את התלות המוחלטת שלנו של חוש העל הזה, ואולי לחלוק את כושר החישה עם שאר החושים. אתם יודעים, כשעשינו את הפרוייקט הזה היה קשה למכור אותו, בגלל שהשוויצרים אמרו, "ובכן, למה אנחנו הולכים להוציא, 10 מיליון דולר כדי ליצור אפקט שכבר יש לנו הרבה ממנו בצורה טבעית ושאנחנו שונאים אותו?" ואתם יודעים, חשבנו -- ובכן, ניסינו לשכנע אותם. ובסוף, הם אימצו את זה כסוג של סמל לאומי שבא לייצג את הספקנות השוויצרית, שאנחנו -- אתם יודעים, זה היה סוג של מכונת משמעות שכולם סוג של לקחו ממנו את המשמעות שלהם. בכל אופן, זה מבנה זמני שבסופו של דבר נהרס, ועכשיו זה זיכרון של רוח רפאים, למעשה, אבל זה ממשיך לחיות בצורה אכילה. וזה הכבוד הגבוה מכולם שאדריכל יכול לקבל בשוויץ -- להיות בעל חפיסת שוקולד.

בכל אופן, בואו נמשיך. אז בשנות ה80 וה90, היינו ידועים לרוב עקב עבודות עצמאיות, כגון התקנות של אמן, אדריכל, פרוייקטים שהוזמנו על ידי מוזיאונים וארגונים ללא מטרות רווח. ועשינו הרבה עבודה עם מדיה, גם הרבה פרוייקטים של תיאטרון ניסיוני. בשנת 2003, ה"וויטני" עשו סקירה של העבודה שלנו שהציגה הרבה מהעבודה הזאת משנות ה80 וה90. אולם, העבודה עצמה התנגדה לטבע הרטרוספקטיבי עצמו, וזה רק חלק מהדברים שהיו בתערוכה. זה היה מיצג על תיירות בארה"ב. זה ה"תא הרך" ברחוב 42. זה היה משהו שנעשה בקרן קרטייר. "אדון\עבד" בMOMA, סדרת פרוייקטים, מיצג שנקרא "טפיל". והיו הרבה הרבה סוגים כאלו של פרוייקטים.

בכל אופן, הם נתנו לנו את כל הקומה הרביעית, ואתם יודעים, הבעיה של רטרוספקטיבה זה משהו שהיה לנו מאוד לא נוח איתו. זוהי סוג של המצאה של המוזיאון שצריכה להביא מן הבנה מלוכדת לציבור, על גוף היצירה. והעבודה שלנו לא באמת מפרקת את עצמה לגוף בשום צורה בכלל. ואחד הנושאים החוזרים, אגב, היה שבעבודה היתה סוג של עוינות כלפי המוזיאון עצמו, ולשאול על מוסכמות המוזיאון, כמו הקיר, הקיר הלבן. אז, מה שאתם רואים כאן זה בעיקרון תוכנית של הרבה תצוגות שהיו שם. ולמעשה היינו צריכים להתקין קירות לבנים כדי להפריד את היצירות האלה, שלא היו שייכות אחת לשניה. אבל הקירות הלבנים האלה נהיו מן מטרה ונשק בו זמנית. השתמשנו בקיר כדי לחצוץ את 13 המיצגים של הפרוייקט וליצור סוג של הפרדה אקוסטית וויזואלית.

ומה שאתם רואים הוא -- למעשה, הקו האדום המקווקו מראה את המסלול של הגורם המבצע הזה, שהיה מיצג חדש שנוצר -- שיצרנו בשביל ה --- שהיה מקדחה רובוטית, בעצם, שהלכה כל הדרך מסביב, שייטה במוזיאון, הלכה מסביב לקירות ועשתה המון נזק. אז המקדחה הייתה מוצבת על הזרוע הרובוטית הזו. עבדנו, אגב, עם Honeybee Robotics. זה המוח. Honeybee Robotics עיצבו את "מקדח המאדים", וזה היה באמת מאוד כיף לעבוד עם הצוות. הם לא עשו את העבודה העיקרית שלהם, שהיא בשביל הממשלה, בזמן שהם עזרו לנו עם זה. בכל מקרה, הדרך שבה זה עובד זה שנווט חכם בעצם ממפה את כל שטח הקירות האלה. אז, פרוס, זה יוצא 91 מטרים לאורך. וזה מייצר נקודות בצורה אקראית במטריצה תלת-מימדית. זה בוחר נקודה, מנחה את המקדחה לאותה נקודה, זה קודח בקיר הגבס, ומשאיר חור בגודל חצי אינצ' (1.2 ס"מ), לפני שזה עובר למיקום הבא. בהתחלה החורים האלה היו פגמים בודדים, וככל שהתערוכה המשיכה הקירות נהיו מחוררים יותר ויותר.

אז בסופו של דבר, חורים בשני צידי הקיר התיישרו, פותחים נוף מגלריה לגלריה. קבוצות של חורים פתחו באופן אקראי חלקים של קירות. וכך זה היה מיצג מבצע באורך שלושה חודשים שבו הקיר נהפך בהדרגה לגורם לא יציב. וגם ההפרדה האקוסטית נהרסה. וגם ההפרדה הויזואלית. והיתה גם מן גניחה קבועה ברקע, שמאוד הציקה. וזה אחד מאזורי ההאפלה שהיה שם מיצג וידאו שנהיה לגמרי לא שימושי. אז במקום לשריין רקע נייטרלי ליצירות אומנות בתצוגה, הקיר עכשיו התחרה באופן פעיל על תשומת הלב. ומטרד האקוסטי והויזואלי הזה בעצם חשף את חוסר הנוחות של העבודות לטבע המקיף הזה של הרטרוספקטיבה. היה ממש נהדר כשזה התחיל להרוס את כל הטקסט של הכיתוב.

נמשיך הלאה לפרוייקט שסיימנו בערך לפני שנה. זה הICA -- המוסד לאומנות עכשווית -- בבוסטון, שהוא על החוף. ואין הרבה זמן באמת להציג את הבניין, אבל אני פשוט אומר שהבניין נושא ונותן בין הטבע המרוכז כלפי חוץ של האתר -- אתם יודעים, זה באמת אתר חוף נהדר בבוסטון -- לבין התשוקה הסותרת האחרת הזאת שיהיה מוזיאון מרוכז כלפי פנים. אז הטבע של הבניין הוא שהוא מסתכל על הסתכלות -- כלומר זוהי מטרתו העיקרית, גם התוכנית שלו וגם היהירות האדריכלית שלו. הבניין משלב את האתר, אבל הוא מחלק אותו בחלקים קטנים בצורה שבה המוזיאון יוצר תנועה. אז, אתה למעשה נמחץ על ידי התיאטרון, על ידי הבטן של התיאטרון, לתוך חלל מאוד דחוס איפה שאין נוף. אז אתה עולה במעלית הזכוכית הזו ישר ליד קיר הוילון. המעלית היא בערך בגודל של דירת סטודיו בניו יורק.

ואז, זה מבט של העלייה למעלה, ואז אתה יכול להיכנס לתיאטרון, שיכול למעשה למנוע את הנוף או לפתוח אותו ולהפוך למרקע. והמון מוזיקאים בוחרים להשתמש בקירות הזכוכית של התיאטרון כשהם פתוחים לגמרי. הנוף נשלל בגלריות איפה שנוכל לקבל רק אור טבעי, ואז נחשף שוב בגלריה הצפונית עם נוף פנורמי. המטרה המקורית של החלל הזה, שלמרבית הצער אף פעם לא הוגשמה, היתה להשתמש בזכוכית עדשה שתאפשר רק סוג של מבט מאונך כלפי חוץ. בחלל הצר מאוד הזה שמחבר בין הגלריות במזרח ובמערב המטרה היתה באמת לא לקבל שיא, אלא שהנוף יעקוב אחריך, אז הנוף יוכל להיפתח ככל שאתה מתקדם מקצה אחד לשני. זה בוטל בגלל שהנוף היה טוב מדי, וראש העיר אמר, "לא, אנחנו רוצים את זה פתוח." האדריכל הפסיד כאן.

אבל השיא -- וכאן זה מתחבר לנושא של השיחה הקטנה שלי -- זה המדיה-טק הזה, שמושהה מהחלק הנתלה של הבניין. אז זו שלוחה באורך 24 מטר -- זה די משמעותי. אז כבר זה בולט מספיק לחלל החיצוני, ואז מתוך זה, האזור הקטן הזה שנקרא מדיה-טק. במדיה-טק יש משהו כמו 16 תחנות שבהן הציבור יכול לעלות על השרת ולצפות ביצירות אומנות דיגיטליות או גם יצירות אצורות מהרשת. וזה היה סוג של חלק מאוד חשוב מהבניין הזה, וכאן הנקודה שבה אדריכלות -- זה בעצם נקי מטכנולוגיה -- אדריכלות היא רק אמצעי מסגור, והיא רק עורכת את נוף הנמל, הנמל התעשייתי שנמצא ממש מעבר לקירות, לרצפה ולתקרה, כדי לחשוף רק את המים עצמם, את מרקם המים, ממש כמו אפקט היפנוטי שנוצר ע"י שלג סטטי או מנורת לבה או משהו כזה. וכאן ממש הרגשנו שיש התמזגות נהדרת של הטכנולוגי והטבעי בפרוייקט הזה. אבל אין כאן מידע, זה רק -- זה רק היפנוזה.

נעבור הלאה למרכז לינקולן. אלה הם הבחורים שעשו את הפרוייקט לראשונה, לפני 50 שנה. אנחנו לוקחים את המושכות עכשיו, עושים עבודה בקני מידה שונים מתיקונים בקנה מידה קטן ועד לשיפוצים נרחבים והרחבות גדולות למתקן. אבל אנחנו עושים את זה עם פחות טסטוסטורון. זהו היקף העבודה שאמור להתבצע עד 2010. ולצורך ההרצה הזאת, רציתי רק לבודד חלק מפרוייקט שהוא בעצם חלק מהפרוייקט שנוגע קצת לנושא הזה של אפקטים מיוחדים של אדריכלות, ויוצא שזו האובססיה הנוכחית שלנו, וזה משחק קצת עם הטיהור וההוספה של הסחות דעת. זה אולם אליס טאלי, והוא תחוב מתחת לבניין ג'וליארד ויורד כמה קומות מתחת לרחוב. אז זו הכניסה לאולם טאלי כפי שהיא היתה פעם, לפי השיפוצים, שרק התחלנו. ושאלנו את עצמנו, למה זה לא יכול להיות ראוותני, כמו ה"מט", או כמו חלק מהבניינים האחרים במרכז לינקולן? ואחד הדברים שהתבקשנו לעשות היה לתת לרחוב זהות, להרחיב את המבואות ולעשות את זה נגיש מבחינה ויזאולית. והבניין הזה, שהוא באופן טבעי אטום, הפשטנו. למעשה עשינו לו מופע חשפנות, חשפנות אדריכלית, ואנחנו ממסגרים עם מן חופה כזאת -- את החלק התחתון של שלוש קומות הרחבה של ג'וליארד, בערך 13 קמ"ר -- חותכים את זה לפינה של ברודווי, ואז חושפים, ומשתמשים באותה חופה כדי למסגר את אולם טאלי. תמונת לפני ואחרי. (מחיאות כפיים) חכו רגע, זה רק במצב הזה עכשיו, יש לנו עוד דרך ארוכה.

אבל מה שרציתי לעשות זה לקחת את הכמה שניות שנשארו לי כדי פשוט לדבר על האולם עצמו, שהוא סוג של איפה שבאמת אנחנו עושים כמות עצומה של עבודה. אז האולם הוא אולם רב-שימושי. הלקוחות ביקשו מאיתנו ליצור אולם טוב למוזיקה קאמרית. עכשיו, מאוד קשה לעשות את זה עם אולם שיש בו 1,100 מושבים. למוזיקה קאמרית יש את הרעיון של סלונים ומופעים בקנה מידה קטן. הם ביקשו מאיתנו להכניס אינטימיות. איך אתה מכניס אינטימיות לאולם? אינטימיות בשבילנו אומרת הרבה דברים שונים. זה אומר אינטימיות אקוסטית וזה אומר אינטימיות ויזואלית.

דבר אחד זה שהרכבת התחתית פועלת ורצה מתחת לאולם. עוד דבר שיכולנו לתקן זה הצורה של האולם. הוא כמו ארון מתים, הוא בעצם שולח את כל הצליל, כמו כדור מפולת, במורד המעברים. הקירות עשויים ממשטח סופג, חצי סופג, חצי משקף, שזה לא טוב מאוד בשביל צליל לקונצרטים.

זה אולם אייברי פישר, אבל הרעיון של זבל -- זבל ויזואלי -- היה מאוד מאוד חשוב לנו להיפטר מרעש ויזאולי. בגלל שאנחנו לא יכולים לבטל אפילו מושב אחד, האדריכלות מוגבלת ל45 ס"מ. אז זו אדריכלות מאוד מאוד דקה. קודם כל אנחנו עושים סוג של קופסא חלקית וקופסאת הפרדה, כדי להסיר את המטרד של רעש הרכבת. אחר כך אנחנו עוטפים את כל האולם -- כמעט כמו מקלדת האוליבטי הזאת -- בחומר, חומר מעץ שבעצם מכסה את כל המשטחים: קיר, תקרה, רצפה, במה, מדרגות, הכל, קופסאות ישיבה. אבל הוא מהונדס אקוסטית כדי לרכז את הצליל לתוך האולם וחזרה לבמה. וכאן יש מדף אקוסטי. מבט למעלה על האולם. רק חלק מהבמה. כמעט הכל עטוף, זה מכיל -- כל דבר קטן שאפשר לדמיין תחוב מתחת לעור הזה בעל העיצובים הגבוהים. אבל עוד תכונה נוספת אחת.

אז עכשיו שהפשטנו את האולם מכל הסחת דעת ויזואלית, כל מה שמפריע לאינטימיות הזאת שאמור לחבר את האולם, את הקהל, עם המופיעים, הוספנו פרט אחד קטן, חלק אחד של עודף אדריכלי, אפקט מיוחד: תאורה. אנחנו מאמינים מאוד שהתיאטרליות של אולם קונצרטים היא באותה מידה בחלל ההפסקה ובחלל הכניסה כשם שהיא כשהקונצרט מתחיל. אז מה שרצינו לעשות זה ליצור אפקט שכזה, אפקט תאורה, שגרם לנו להיות מוכרחים להנדס את קירות העץ מבחינה ביולוגית. וזה מצריך שימוש בשרף, שרף מאוד עבה עם ציפוי מאותו סוג של עץ שמשומש בכל האולם, בסוג של המשכיות חלקה שעוטפת את האולם באור, כמו חגורה של אור: בניגוד להפרדה, כמו שקדמת הבמה מפרידה בין הקהל למופיעים, זה - מחבר את הקהל עם הנגנים.

וזה דגם שנמצא בסולט לייק סיטי שנותן לכם התרשמות של איך זה הולך להיראות בקנה מידה מלא. וזה בחור מסולט לייק סיטי, וככה הם נראים שם. (צחוק) ובשבילנו, אני מתכוונת, זה ממש דבר מוזר, אבל הרגעים באולם שהזמזום משתתק כשהקהל ממתין שההופעה תתחיל, בדומה מאוד להפרדה של וילונות או הרמה של נברשת, הקירות פשוט יפרישו את הזוהר הזה, וזמנית יגנבו תשומת לב מהבמה. וזה טאלי בבנייה עכשיו.

אין לי מה לומר לסיום, חוץ מזה שאני חורגת בשתי דקות.

תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)