ליסה מרגונלי: הכימיה הפוליטית של הנפט.

אני הולכת לדבר איתכם על הכימיה הפוליטית של דליפות נפט. ולמה הקיץ הזה הוא כל כך חשוב, וארוך, ומלא בנפט, וחם, ולמה אסור לנו לתת לשום דבר להסיח את דעתנו. אבל לפני שאתחיל לדבר על הכימיה הפוליטית, אני רוצה לדבר על הכימיה האמיתית של הנפט.

זאת תמונה מביקור שלי במפרץ פרודו באלאסקה ב-2002 בעת שצפיתי באנשי מנהל המינרלים הפדרלי בוחנים את יכולתם לשרוף דליפות נפט בתוך קרח. ומה שאתם רואים כאן זה כמות קטנה של נפט גולמי, קצת קוביות קרח, ושתי שקיות נפאלם. הנפאלם נשרף כאן. הדבר החשוב הוא, שנפט בשביל הצרכן האמריקני הוא דבר מופשט. אמריקנים מהווים ארבעה אחוזים מאוכלוסיית בעולם; ומשתמשים ב-25 אחוזים מכלל תוצרת הנפט העולמית. ואנחנו לא מבינים מה זה נפט, עד שאנחנו בוחנים את המולקולות שלו, וגם את זה לא ממש מבינים עד שרואים את החומר הזה נשרף. וזה מה שקורה כשנפט נשרף. הלהבה נשרפת וממריאה אל על. אני ממליצה בחום שתצפו פעם בנפט גולמי נשרף, מכיוון שאחרי זה, לעולם לא תצטרכו לשמוע עוד הרצאה על הגיאופוליטיקה של הנפט. רשתיות העין שלכם פשוט ישרפו. אז הנה זה - הרשתיות נשרפות.

תנו לי לספר לכם על הכימיה הזו של הנפט. נפט הוא תערובת של מולקולות פחמימניות. החל מהקטנות ביותר, כלומר חלקיק אחד פחמן וארבעה מימן - שמרכיבים ביחד מתאן - שפשוט מרחף לו. עבור בכאלה בעלות מבנה ממוצע, עם כמויות בינוניות של פחמן. בטח שמעתם על טבעות בנזין, הן מאוד מסרטנות. וכלה ביותר גדולות שהן גם יותר עבות, מגושמות, ומכילות מאות חלקיקי פחמן, ואלפי חלקיקי מימן, והן מכילות גם ונדיום, מתכות כבדות וגופרית וכל מיני דברים משוגעים אחרים. אלה נקראים אספלטינים, והם אחד המרכיבים באספלט. והם מאוד חשובים בדליפות נפט.

תנו לי לספר לכם מעט על הכימיה של נפט במים. זאת הכימיה הזאת שהופכת את הנפט לכל כך הרסני. נפט לא שוקע, הוא צף. אם נפט היה שוקע, מדובר היה בסיפור אחר לגמרי בדליפות נפט. ועוד דבר שנפט עושה זה להתפשט לכל כיוון ברגע שהוא נוגע במים. והוא נהיה ממש דק, ככה שקשה מאוד להגביל את ההתפשטות שלו. הדבר הבא שקורה זה שהקצוות הדקים מתאדים וחלק מהמרכיבים הרעילים חודרים לתוך המים והורגים את ביצי הדגים ואת הדגים היותר קטנים ואת החסילונים. ואז קורה החלק הקריטי שבו הגלים מקציפים את האספלטינים למין תחליב מוקצף שמזכיר קצת מיונז. וזה מכפיל פי שלושה את כמות תערובת הנפט על פני המים, ולכן קשה מאוד להתמודד עם התערובת הזאת. ולכן היא גם כל כך מסוכנת. כשמיכלית הדלק "פרסטיג'" שקעה מול חופי ספרד, היו "כריות" נפט גדולות שצפו על פני המים בגודל של כריות ספה, עם מרקם וצמיגות שמזכירים מסטיק. וזה משהו שקשה מאוד לנקות. וכל זה שונה בכל פעם שנפט פוגע במים.

וכאשר הכימיה של מים ונפט פוגשת בפוליטיקה, הפיצוץ בלתי נמנע. בפעם הראשונה, צרכנים אמריקניים יראו את שרשרת האספקה של הנפט עומדת מולם. יש להם רגע של הארה, שבו אנו לפתע רואים את הנפט בהקשר אחר לגמרי. אז אני רוצה לדבר קצת על המקור של אותה פוליטיקה, מכיון שזה מכריע להבנה לגבי למה הקיץ הזה כל כך חשוב, ולמה אנו חייבים להשאר ממוקדים. אף אחד לא מתעורר בבוקר וחושב לעצמו: "ואוו! אני הולך לקנות קצת מולקולות שלוש פחמן עד 12 פחמן לשים במיכל דלק ואז אני הולך לנסוע לעבודה." לא. אנשים חושבים:" אוף, אני חייב לתדלק. איזה עצבים. כל חברות הדלק עובדות עלי. הן קובעות איזה מחיר שבה להן, ולי אין מושג. אין לי שום השפעה בכלל." וזה מה שקורה לנו ליד משאבת הדלק. למעשה, משאבת הדלק מעוצבת באופן מיוחד לנטרל את רגשות הכעס הללו. שימו לב שמשאבות דלק, כולל זאת פה בתמונה, מעוצבות כדי שיידמו לכספומטים. דיברתי עם מהנדסים. העיצוב מכוון כדי לנטרל את הכעס שלנו, כי ההנחה היא שבכספומט, אני מרגישים טוב עם עצמנו. (הקהל צוחק) זה רק מראה לכם עד כמה המצב גרוע.

למעשה, אותה הרגשה של חוסר אונים נגרמת מכיון שרוב האמריקנים מרגישים שמחירי הנפט הם תוצאה של קונספירציה, ולא של תנודות בשוק הנפט העולמי. וגם בגלל שאנחנו מרגישים שאין לנו שליטה על כמות הנפט אותה אנו צורכים, ולמעשה יש בזה הגיון מסוים, כי למעשה, עיצבנו מערכת שבה, אם אתה רוצה עבודה, ואם אתה רוצה לשמור עליה, זה הרבה יותר חשוב שיהיה לך רכב תקין, מאשר שתהיה לך תעודת בגרות. ויש משהו מאוד מעוות בזה.

ויש עוד משהו מאוד מעוות בדרך בה אנחנו רוכשים דלק, והוא שהיינו מעדיפים לעשות כל דבר אחר. זאת תחנת דלק של BP במרכז לוס אנג'לס. היא ירוקה. היא מקדש ירוק. ואתה חושב לעצמך:"למה שמשהו כל כך טפשי יעבוד על אנשים כל כך חכמים?" ובכן, הסיבה היא שכשאנו קונים דלק, אנחנו שקועים בסוג של דיסוננס קוגניטיבי. מצד אחד, אנחנו מאוד כועסים ורוצים להיות בכלל במקום אחר. ואנחנו ממש לא רוצים לקנות דלק. אנחנו רוצים לעשות משהו "ירוק". ובמובן מסוים אנחנו עובדים על עצמנו. וזה קצת מצחיק. לפחות במקרה הזה זה נראה מצחיק. וזה למה, למעשה, הסיסמה "יותר מדלק" עובדת. אבל זה חלק מהותי במדיניות האנרגיה שלנו, שכחלק ממנה אנחנו לא מדברים על צמצום כמות הנפט שאנחנו צורכים. אנחנו מדברים על עצמאות התחום האנרגיה. אנחנו מדברים על מכוניות מונעות במימן. אנחנו מדברים על דלקים ביולוגיים שעדיין לא הומצאו. וכך, דיסוננס קוגניטיבי הוא חלק בלתי נפרד מהדרך בה אנו מתמודדים עם נפט, וזה ממש חשוב להתמודדות עם דליפות נפט.

הפוליטיקה של הנפט היא מאוד מוסרית בארה"ב. תעשיית הנפט היא כמו תמנון ענק של הנדסה ופיננסים וכל מיני תחומים אחרים, אבל אנחנו תופסים אותה במונחים מאוד מוסריים. זאת תמונה מימיה הראשונים של התעשיה. אפשר לראות את התפרצות הנפט. העיתונאים באותה תקופה ראו את ההתפרצויות האלה, ואמרו לעצמם:"זוהי תעשיה מלוכלכת." אבל הם ראו גם שאנשים מתעשרים מבלי שעשו דבר. הם לא היו חקלאים, הם התעשרו מחומר שסתם יצא מן האדמה. קצת כמו הקומדיה "בוורלי הילביליס". אבל בהתחלה, זה נראה כמו תחום מאוד בעייתי מוסרית, הרבה לפני שזה היה מצחיק.

ואז בא ג'ון ד. רוקפלר. והמעניין אצלו הוא שהוא נכנס למין תעשית נפט שהיתה דומה למערב הפרוע, והוא הכניס בה הגיון והפך אותה לחברה משולבת, בינלאומית. זה היה מפחיד. אתם חושבים שוול-מרט הוא מודל עסקי מפחיד היום, תחשבו איך זה נראה במאה ה-19 המאוחרת. ופה גם טמון השורש של תאוריות הקשר בתעשיית הנפט. אבל מה שבאמת מדהים הוא העיתונאית אידה טארבל, שחשפה את הכל בכתבה גדולה שעשתה על רוקפלר ובעקבות זאת חוקקו לראשונה חוקי הגבלים עסקיים. אבל בהרבה דרכים, אותה תדמית של תאוריית קשר עדיין נשארת אצלינו. והנה משהו שאמרה אותה אידה טארבל: "יש לו אף צר כמו קוץ. כמעט בלי שפתיים. ישנן 'שקיות' מתחת לעיניו חסרות הצבע עם קמטים לכל כיוון." (הקהל צוחק) נו, אז הבחור הזה עדיין איתנו. (הקהל צוחק) וזה נמצא בכל דבר - כאילו זה חלק מה-DNA שלנו. ואז יש את הבחור הזה,

ואתה מתחיל לתהות למה בכל פעם שיש דליפת נפט, אנחנו קוראים למנכ"לים האלו לוושינגטון ויורים לעברם שאלות בפומבי, ומנסים להביך אותם. וזה משהו שאנחנו עושים מאז 1974, כאשר שאלנו אותם בפעם הראשונה:"מאיפה מגיעים הרווחים המדהימים האלו?" וכך למעשה כל תעשיית הנפט כולה מגולמת בשבילנו, על ידי אותם מנכ"לים. ואנחנו תופשים את כל הנושא יותר בצורה מוסרית, ופחות בצורה חוקית או כלכלית. אני לא אומרת שהאנשים האלה לא צריכים לענות על שאלות, מה שאני אומרת זה שאם מתמקדים יותר באם המנכ"לים הם ממזרים חמדנים או לא, לא מגיעים לנקודה החשובה יותר, של לחוקק את החוקים שאולי ישנו את הדרך בה הם פועלים או שבסופו של דבר יקטינו את כמות הנפט האנו צורכים ויקטינו את התלות שלנו בנפט. אז אני אומרת שמדובר פה בהסחת דעת. אבל זה מאוד מבדר, וזה מאוד קתרטי, כפי שראינו בשבוע שעבר.

אז הדבר החשוב בדליפות נפט בים הוא שפוליטית, הן חומר נפץ. התמונות האלה - זאת פה היא מהדליפה בסנטה ברברה. כאן יש צילום של ציפורים בנפט. התמונות האלה משפיעות על אנשים. כשדליפת הנפט קרתה בסנטה ברברה ב-1969, היא יצרה גם את התנועה לאיכות הסביבה בצורתה המודרנית. "יום כדור הארץ" התחיל בגללה. היא גם היתה מכריעה בחיקוק חוק איכות הסביבה הלאומי, חוק האוויר הנקי וחוק המים הנקיים. כל כולנו נובע מאותה תקופה. אני חושבת שזה חשוב מאוד להסתכל על התמונות האלו של הציפורים ולהבין מה קורה לנו. אנחנו עומדים כרגיל מול משאבת הדלק, ומרגישים קצת חסרי אונים. ואנחנו מביטים בתמונות האלה ואנחנו מבינים, בפעם הראשונה, את המקום שלנו בשרשרת האספקה הזו. אחנו מחברים בין הנקודות בשרשרת. ואנו חווים, כמצביעים, מין רגע הארה. ולכן הרגעים האלה בדליפות הנפט הם כל כך חשובים. אבל זה גם מאוד חשוב שדעתנו לא תוסח על ידי ההצגה או המוסר שבזה. אנחנו צריכים להפשיל שרוולים ולהתחיל לטפל בשורש הבעיה.

אחד הדברים שקרו בדליפות הנפט הקודמות היה שעבדנו על חלק מהסימפטומים. הגבנו לתקלות, במקום לפעול כדי שהן לא יקרו מלכתחילה. ומה שעשינו היה אסרנו זמנית על קידוחים בחופים המערבי והמזרחי. הפסקנו לקדוח בשמורת הטבע הארקטית באלסקה, אבל לא ממש הקטנו את כמות הנפט שאנו צורכים. למעשה, הכמות רק גדלה. הדבר היחידי שבאמת מקטין את כמות הנפט שאנו צורכים זה עליית מחירים משמעותית. כפי שאתם רואים ייצור הנפט שלנו ירד והמאגרים שלנו התיישנו והקידוח בהם נהיה יקר יותר. יש ברשותנו רק שני אחוזים מעתודות הנפט העולמיות. 65 אחוזים נמצאים במפרץ הפרסי.

ואחד הדברים שקרו מאז בגלל זה, מאז 1969, זה שבניגריה, או לפחות באיזורים בהם יש קידוחי נפט, באיזור הדלתא, שגודלו כפול מגודלה של מדינת מרילנד, קורות אלפי דליפות נפט בשנה. למעשה, הפכנו למייצאים של דליפות נפט כאשר אנו מייבאים נפט ממקומות בלי רגולציה סביבתית ראויה. זה אומר למעשה דליפת נפט שווה בגודלה לאקסון וואלדז כל שנה מאז 1969. ואנחנו יכולים להבין את סדר הגודל של הדליפות הללו מכיוון שזה מה שאנו רואים כאן, אבל למעשה, מדובר פה באיזור מלחמה. יש שם אלפי קורבנות מלחמה מידי שנה באיזור הזה שכפול בגודלו ממרילנד, והכל בגלל נפט. והאנשים האלה, אם הם היו חיים כאן בארה"ב, היו יכולים לשבת פה בחדר. יש להם תארים במדעי המדינה, במנהל עסקים. הם יזמים. הם לא ממש רוצים לעשות את מה שהם עושים. והם למעשה אחת מאותן קבוצות אנשים שמשלמים מחיר בשבילנו.

הדבר האחר שעשינו, בזמן שהביקוש גדל, אנחנו קצת מרמים בעלויות. אחד מהמקומות שבהם יש לנו קידוחי נפט גדולים זה בצ'אד, עם אקסון. ומשלם המיסים האמריקני משלם על זה. הבנק העולמי ואקסון משלמים על זה. ומאז שהתחלנו עם זה, ישנה בעית שודים קשה מאוד באיזור. הייתי שם ב-2003. נסענו לאורך כביש ארוך וחשוך, והבחור הזה, לבוש בירוק, ניגש אלינו, וחשבתי לעצמי:"זהו, הלך עלינו." ואז הבחור השני עם מדים של אקסון ניגש אלינו, והבנו שהכל בסדר. יש להם מן צבא פרטי משלהם סביב שדות הנפט. ובאותו זמן, היציבות בצ'אד התערערה, ועל זה אנחנו לא משלמים במשאבה. אנחנו משלמים על זה במיסים שלנו ב-15 לאפריל.

ואנחנו עושים אותו דבר עם מחיר השיטור במפרץ הפרסי ושמירה על נתיבי הספנות פתוחים. התמונה הזאת היא מ-1988. הפצצנו אז שתי אסדות קידוח אירניות. זו היתה ההתחלה השל מעורבות אמריקנית הולכת וגדלה באיזור שעליה אנחנו לא משלמים במשאבה. אנחנו משלמים עליה ב-15 לאפריל, ואנחנו לא יכולים אפילו לחשב את העלות של המעורבות הזו. המקום האחר שדי תומך בתלות שלנו בנפט והצריכה ההולכת וגדלה שלנו הוא מפרץ מקסיקו, שלא היה חלק מהאיסור על קידוחים. מה שקרה במפרץ מקסיקו, כפי שאתם יכולים לראות, זה תרשים של מנהל המינרלים של בארות נפט וגז, והאיזור הפך למתועש ביותר. אין לו את אותה תהודה בשבילנו כמו שמורת הטבע הארקטית באלסקה, ובלי סיבה, כי גם האיזור הזה הוא מפלט לציפורים. חוץ מזה, כל פעם שאתם קונים דלק בארה"ב, חצי ממנו מזוקק לאורך החוף מכיון שמפרץ מקסיקו מחזיק בכחצי מיכולת הזיקוק של ארה"ב. וגם הרבה מהמסופים הימיים שלנו. כך שהאנשים במפרץ מקסיקו למעשה מסבסדים אותנו באיכות סביבה פחות נקיה.

ולבסוף, משפחות אמריקניות משלמות גם מחיר על נפט. מצד אחד, המחיר הסופי הוא לא כל כך גבוה אם מתחשבים בעלויות האמיתיות של נפט, אבל מצד שני, מכיוון שלאנשים אין שום אפשרויות תחבורה אחרות, הם משלמים חלק גדול מההכנסה שלהם רק כדי להגיע לעבודה וממנה הביתה, בדרך כלל במכונית די גרועה. אם מסתכלים על אנשים עם שני ילדים, שמרוויחים 50,000 דולר בשנה, יכול להיות שהם יעבדו בשלוש עבודות או יותר, ואז הם צריכים לכסות מרחקים עוד יותר גדולים. למעשה, הם מוציאים יותר כסף על דלק ועל המכונית מאשר על מיסים או הוצאות רפואיות. ואותו דבר קורה במאיון ה-50, כלומר בהכנסה של בערך 80,000 דולר. עלויות הדלק הן כאבן ריחיים על צווארה של הכלכלה האמריקנית, והן גם כאבן ריחיים על משפחות, וזה די מפחיד לחשוב מה קורה כשהמחירים עולים.

אז עכשיו אדבר על: מה עלינו לעשות הפעם? אילו חוקים עלינו לחוקק? מה עלינו לעשות על מנת להתמקד? קודם כל, עלינו להתרחק מההצגה שבעניין. עלינו להתרחק מאיסורים זמניים. עלינו להתרכז שוב במולקולות. האיסורים הזמניים הם בסדר גמור כשלעצמם, אבל עלינו להתרכז במולקולות של הנפט. אחד הדברים האחרים שעלינו לעשות הוא להפסיק לעבוד על עצמנו ולחשוב שאפשר לעשות את העולם "ירוק", לפני שמקטינים את כמות הנפט שאנו צורכים. עלינו להתרכז בצמצום הנפט.

מה שאתם רואים כאן בתמונה כאן למעלה זה תרשים של איך דלק נצרך בכלכלת ארה"ב. הנפט נכנס מהצד, החומרים היעילים מוצגים באפור, והחומרים שאי אפשר להשתמש בהם, מה שגם נקרא "אנרגיה דחויה", פסולת, יוצאת מלמעלה. אפשר לראות שכמות הפסולת עולה עשרות מונים על כמות החומר השימושי. ואחד הדברים שעלינו לעשות הוא, לא רק לתקן את יעילות הדלק של הרכבים שלנו ולעשות אותם יותר יעילים, אלא לתקן את הכלכלה כולה.

עלינו להסיר את את התמריצים המעוותים לשימוש בדלק, יש לנו, לדוגמא, תעשיית ביטוח שבה מבוטח שנוסע מעל ל-32,000 ק"מ בשנה משלם אותה פרמייה כמו מבוטח שנוהג פחות מ-5,000 ק"מ בשנה. אנחנו למעשה מעודדים אנשים לנהוג יותר. יש לנו מדיניות שמתגמלת התפשטות. יש לנו הרבה כאלה. אנחנו צריכים שיהיו לנו יותר אפשרויות תחבורה. אנחנו צריכים שמחיר הדלק ישקף בצורה אמיתית את מחיר הנפט. ואנחנו צריכים להעביר סובסידיות ממשלתיות מתעשיית הנפט, סובסידיות שמגיעות לכ-10 מיליארד דולר בשנה, לתחומים שיאפשרו למעמד הביניים למצוא דרכים טובות יותר לנוע ממקום למקום. אם זה אומר לבנות רכבים יותר יעילים ואם זה לבנות שווקים לרכבים חדשים ובהמשך לייצר דלקים חדשים, לשם אנחנו צריכים לכוון. אנחנו צריכים להכניס הגיון בכל העסק, ואתם יכולים לגלות יותר על המדיניות הזאת. שנקראת גם STRONG, ראשי תיבות של "תחבורה בטוחה והקטנת צרכי נפט בהדרגה." הרעיון הוא, שבמקום להשאר חסרי אונים, עלינו להיות יותר חזקים. אפשר להכנס לאתר שלהם באינטרנט. ומה שחשוב בפרויקט הזה, זה שאנחנו מנסים להזיז אנשים מהרגשת חוסר האונים מול המשאבה, כדי שהם יהיו יותר פעילים ויחשבו יותר על עצמם, ברגע הזה מול המשאבה, מכיון שרק מול המשאבה אנחנו מצליחים לחבר את הנקודות.

הנחת העבודה שלנו היא שמיסוי ענף הנפט היא לוכד הברקים בפוליטיקה האמריקנית - איזור אסור לטיס. אני מסכימה שמס של דולר לגאלון (3.7 ליטר) דלק זה באמת יותר מידי, אבל אני חושבת שאם נתחיל השנה במיסוי של שלושה סנט לגאלון, ונעלה את זה לשישה סנט בשנה הבאה, ותשעה סנט בשנה לאחר מכן, נגיע ל-30 סנט ב-2020, ואז נוכל להוריד באופן משמעותי את צריכת הדלק שלנו, ובאותו זמן נוכל לתת לאנשים זמן להתכונן, זמן להגיב, ונוכל לגייס כספים ולהעלות מודעות באותו זמן. תנו לי להמחיש לכם איך זה אמור לעבוד.

זאת דוגמא לקבלה מתחנת דלק, לכאורה שנה מעכשיו. הדבר הראשון שיש לכם במס הוא "מס לאמריקה חזקה" בגובה 33 סנט. אז אתם לא חסרי אונים במשאבה. והדבר השני הוא שיש לך מן תוית אזהרה, מאוד דומה לזו שאפשר למצוא על חפיסות סיגריות. והתווית אומרת: "האקדמיה הלאומית למדעים מעריכה כי כל גאלון של דלק שמכוניתך צורכת גורר עימו 29 סנט של הוצאות בריאות." זה הרבה. וכך אתם יכולים לראות שאתם משלמים הרבה פחות מעלויות הבריאות המגולמות במס. והתקווה היא שאנשים יתחילו להתחבר למערכת בכללה. בקבלה מצויין גם מספר טלפון שאפשר להתקשר אליו כדי לקבל יותר מידע על תחבורה, או הלוואה בריבית נמוכה על מכונית מסוג אחר, או מה שאנשים צריכים כדי להקטין את התלות שלהם בנפט. עם אותו סט מדיניות אנו יכולים להקטין את צריכת הדלק שלנו, למעשה את צריכת הנפט שלנו בכ-20 אחוזים עד 2020. 3 מיליון חביות נפט ביום.

אבל על מנת לעשות זאת, אחד הדברים שעלינו לעשות זה לזכור זה שאנו אנשי הפחמימנים. אנו חייבים להשאר מרוכזים במולקולות האלו, ולא לתת לדעתנו להיות מסוחת בבידור שבדבר, לא לתת לדעתנו להיות מוסחת בידי הדיסוננס הקוגניטיבי של האפשרויות ה"ירוקות" שיש היום. אנו חייבים להפשיל שרוולים ולהתחיל בעבודה הקשה שעלינו לעשות - הקטנת התלות שלנו בדלק הזה ובמולקולות האלה.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)