ליסה קריסטין: עדויות מצולמות לעבדות בת-זמננו

אני נמצאת בעומק 50 מטרים בתוך פיר של מכרה בלתי-חוקי בגאנה. האוויר סמיך מחום ואבק, וקשה לנשום. אני יכולה לחוש בגופות המיוזעים שחולפים לידי באפלה, אך איני יכולה לראות הרבה יותר מכך. אני שומעת קולות משוחחים, אך הפיר הזה בעיקר מלא בקקפוניה של קולות גברים משתעלים, ושל ניפוץ סלעים בכלים פרימיטיביים. כמו כולם, גם אני חובשת פנס זול ומהבהב הקשור לראשי ברצועה אלסטית ומרופטת, ואני בקושי רואה את ענפי העצים החלקלקים שתומכים בקירות הבור הזה, שריבועו מטר-על-מטר ובעומק של מאות מטרים באדמה. כשידי מחליקה, אני לפתע נזכרת בכורה אחד שפגשתי לפני כמה ימים ואשר איבד את אחיזתו ונפל לעומק עצום לתוך הפיר הזה.

ברגע זה, כשאני עומדת כאן ומדברת אליכם, הגברים האלה עדיין נמצאים עמוק באותו בור, מסכנים את חייהם ללא שכר או פיצויים, ולעתים קרובות גם מתים.

זכיתי לטפס ולצאת מאותו בור, וזכיתי לחזור הביתה, אך נראה שהם לעולם לא יזכו לכך, כי הם לכודים בתנאי עבדות.

במשך 28 השנים האחרונות אני מתעדת תרבויות ילידיות ביותר מ-70 ארצות ובשש יבשות, וב-2009 זכיתי לכבוד הרב להציג תערוכת-יחיד בוועידת השלום בוונקובר. בין כל האנשים המופלאים שפגשתי שם, היה אחד התומכים ב"שחררו את העבדים", ארגון לא-ממשלתי שמתמסר לביטול העבדות המודרנית. התחלנו לשוחח על העבדות, ואז באמת התחלתי לחקור את נושא העבדות, כי ידעתי לבטח שיש בעולם עבדות, אך לא בהיקף שכזה. אחרי שסיימנו לשוחח, הרגשתי כל כך נורא, ובכנות, התביישתי לנוכח בורותי לגבי הזוועה הזו שמתרחשת בתקופת חיי, וחשבתי, אם אני לא יודעת, כמה עוד אנשים לא יודעים? זה התחיל לבעור לי בבטן, ותוך מספר שבועות טסתי ללוס אנג'לס כדי להיפגש עם היו"ר של "שחררו את העבדים" ולהציע את עזרתי.

כך החל מסעי אל העבדות בת-זמננו. המוזר הוא, שכבר ביקרתי ברבים מהמקומות האלה. באחדים מהם אף ראיתי את ביתי השני. אך הפעם אני עתידה לראות את השלדים שבארון.

לפי הערכה שמרנית, יותר מאשר 27 מיליון בני-אדם בעולם משועבדים כיום. זה פי שניים ממספר בני האדם שנלקחו מאפריקה בכל תקופת סחר העבדים הטרנס-אטלנטי. לפני 150 שנה, עבד שעסק בחקלאות עלה בערך פי 3 משכרו החודשי של פועל אמריקאי. זה שווה לכ-50,000 דולר במחירים של היום. אך היום אפשר לשעבד משפחות שלמות למשך דורות בגלל חוב של 18 דולר בלבד. למרבה התדהמה, העבדות מפיקה רווחים של מעל 13 מיליארד דולרים בכל העולם מידי שנה.

רבים פותו להשתעבד בהבטחות שווא להשכלה טובה ולעבודה טובה, אבל גילו שהם כפויים לעבוד ללא שכר תחת איומים באלימות, ושאינם יכולים לעזוב.

העבדות של ימינו קשורה במסחר, כך שהמוצרים שבני-אדם משועבדים יוצרים ערך, אך מבני האדם שמייצרים אותם אפשר להיפטר. העבדות קיימת כמעט בכל מקום בעולם, ויחד עם זאת היא אינה חוקית בכל מקום בעולם.

בהודו ובנפאל נתקלתי בכבשנים לשריפת לבנים. המראה המוזר והמפחיד הזה היה כמו להיכנס למצרים העתיקה או לתופת של דנטה. כשהם אפופים בחום של 55 מעלות, גברים, נשים, ילדים, ולמעשה משפחות שלמות, היו מכוסים בשמיכה עבה של אבק, כשהם עורמים באופן מכני לבנים על ראשיהם, עד 18 בפעם אחת, ונושאים אותן מהתנורים הלוהטים למשאיות, מרחק של מאות מטרים. הם קהים ממונוטוניות ותשישות, ועובדים בדומיה, מבצעים את המטלה הזו שוב ושוב במשך 16 או 17 שעות ביום. אין הפסקות אוכל, אין הפסקות שתיה, וההתייבשות החמורה הפכה את ההשתנה במידה רבה לבלתי-רלוונטית. החום והאבק הגיעו לכל מקום עד שהמצלמה שלי נעשתה חמה מדי למגע והפסיקה לפעול. מידי 20 דקות הייתי חייבת לרוץ בחזרה אל הרכב כדי לנקות את הציוד שלי ולהניח אותו מתחת למזגן כדי להחזירו לפעולה, וכשישבתי שם, חשבתי על כך שהמצלמה שלי זוכה לטיפול טוב בהרבה מזה שמקבלים בני האדם האלה.

כשחזרתי אל התנורים רציתי לבכות, אבל לוחם החופש שלצידי מיהר לתפוס בי, ואמר, "ליסה, אל תעשי את זה. פשוט אל תעשי את זה כאן." והוא הסביר לי בבהירות רבה שגילויי רגשות מסוכנים מאד במקום כזה, לא רק עבורי, אלא גם עבורם. לא יכולתי להציע להם שום עזרה ישירה. לא יכולתי לתת להם כסף. כלום. לא הייתי אזרחית של אותה מדינה. הייתי עלולה להכניס אותם למצב גרוע יותר מזה שהם כבר נתונים בו. נאלצתי להסתמך על העבודה ש"שחררו את העבדים" עושה בתוך המערכת למען חירותם, והאמנתי שהם יצליחו. באשר לי, היה עלי לחכות עד שהגעתי הביתה כדי לחוש באמת בשברון הלב שלי.

בהרי ההימלאיה מצאתי ילדים שנושאים סלעים לאורך קילומטרים במדרונות הרריים אל משאיות שהמתינו בכבישים שלמטה. לוחות הציפחה הגדולים היו כבדים יותר מהילדים שנשאו אותם, והילדים נשאו אותם בריתמה שנקשרה לראשיהם, עשויה ביד ממקלות, חבלים וקרעי בדים. קשה להיות עדים למשהו כה מזעזע. איך אנו יכולים לשנות משהו כה מרושע וכה נפוץ? יש כאלה שאפילו לא יודעים שהם משועבדים, אנשים שעובדים 16, 17 שעות ביום ללא שום שכר, כי זה מה שהם מכירים כל חייהם. אין להם למה להשוות זאת. כשהכפריים האלה תבעו את חירותם, בעלי העבדים שרפו את כל בתיהם. האנשים האלה ממש איבדו הכל, והיו כל כך מאובנים מפחד שרצו להיכנע, אבל האישה במרכז אירגנה אותם להחזיק מעמד, ומתנגדי עבדות בשטח עזרו להם להשיג חוזה שכירות על מחצבה משלהם, אז כעת הם עוסקים באותה עבודה מפרכת, אבל זה למען עצמם, והם גם מקבלים משכורת, והם עושים זאת מרצונם.

סחר מין הוא בד"כ מה שעולה על דעתנו כשאנו שומעים את המילה 'עבדות', ועקב המודעות העולמית לכך, הזהירו אותי שיהיה לי קשה לפעול בביטחה בתוך התעשייה המסוימת הזו.

בקטמנדו ליוו אותי נשים שבעבר היו בעצמן שפחות מין. הן הובילו אותי במורד מדרגות צרות ולתוך מרתף מזוהם ומואר קלושות בנורות ניאון. זה לא היה ממש בית-בושת. זה דמה יותר למסעדה. מסעדות-תאים, כפי שהן מוכרות בתעשייה, הן אתרי זנות בכפייה. בכל אחת מהן יש תאים קטנים ופרטיים שבהם העבדים והשפחות - נשים, וגם נערות ונערים, כמה מהם בני לא יותר משבע, כפויים לבדר את הלקוחות, ולעודד אותם לקנות עוד מזון ואלכוהול. כל תא הוא אפל וקודר, מזוהה במספר שצבוע על הקיר, ומופרד במחיצת דיקט ובווילון. העובדים והעובדות כאן מרבים לסבול מהשפלה מינית נוראה מידי לקוחותיהם. עמדתי באפלה כמעט גמורה, ואני זוכרת שהרגשתי פחד מהיר ולוהט, ובאותה שניה, יכולתי רק לדמיין איזו חוויה היא זו להיות לכודה בגהינום הזה. היתה לי רק דרך-מוצא אחת: המדרגות דרכן הגעתי. לא היו שם דלתות אחוריות. לא היו שם חלונות גדולים מספיק כדי לעבור דרכם. לאנשים האלה אין שום מפלט, ובעודנו עוסקים בנושא הקשה הזה, חשוב לציין שהעבדות, כולל סחר המין, מתרחשת גם בחצר האחורית שלנו.

אלפי בני-אדם משועבדים בחקלאות, במסעדות, בעבודות בית, והרשימה עוד ארוכה. לאחרונה דיווח ה"ניו-יורק טיימס" שבין 100,000 ל-300,000 ילדים אמריקאיים נמכרים כעבדי ושפחות מין מידי שנה. זה קורה בכל מקום מסביבנו. אנו פשוט לא רואים זאת.

גם תעשיית הטקסטיל היא משהו שעולה על דעתנו כשאנו שומעים על עבדות. ביקרתי בכפרים בהודו שבהם משפחות שלמות היו משועבדות בסחר המשי. זהו דיוקן משפחתי. הידיים הצבועות בשחור הן האב, ואילו הידיים הכחולות והאדומות הן בניו. הם מערבבים צבע בחביות גדולות, וטובלים בנוזל את המשי עד למרפקיהם, אבל הצבע רעיל.

המתרגמת שלי סיפרה לי את סיפוריהם.

"אין לנו חופש," הם אמרו. "אבל אנו עדיין מקווים שנוכל לעזוב את הבית הזה, יום אחד, וללכת למקום אחר שבו ישלמו לנו על עבודת הצביעה שלנו."

-דיג- ההערכה היא שיותר מ-4,000 ילדים משועבדים באגם וולטה, האגם מעשה-ידי-אדם הגדול ביותר בעולם. בהתחלה, כשהגענו, הלכתי להעיף מבט מהיר. ראיתי משהו שנראה כמו משפחה שעוסקת בדיג מתוך סירה, שני אחים גדולים, כמה ילדים, נראה בסדר, לא? לא. כולם היו עבדים. הילדים נלקחים ממשפחותיהם, והם נמכרים ונעלמים, מכריחים אותם לעבוד אינספור שעות בסירות האלה שבאגם, למרות שהם לא יודעים לשחות.

הילד הקטן הזה הוא בן שמונה. הוא רעד מפחד כשהסירה שלנו התקרבה, הוא פחד שנרמוס את הבוצית הזעירה שלו. הוא היה מאובן מפחד שמא ייזרק למים. בענפי העצים העירומים השקועים באגם וולטה נתפסות לעתים קרובות רשתות הדיג, וילדים עייפים ומפוחדים מושלכים למים כדי להתיר את הרשתות. רבים מהם טובעים.

ככל שהוא מסוגל לזכור, מאז ומתמיד הכריחו אותו לעבוד באגם הזה. הפחד מאדונו לא יתיר לו לברוח, וכיוון שהתייחסו אליו באכזריות כל חייו, גם הוא נוהג כך כלפי העבדים הצעירים יותר הסרים למרותו.

פגשתי את הנערים האלה בחמש בבוקר, כשאספו את אחרונות הרשתות שלהם, אך הם עבדו מאז השעה אחת בלילה הקר ונשוב הרוחות. וחשוב לציין שהרשתות הללו שוקלות כ-500 קילוגרמים כשהן מלאות בדגים.

ברצוני להציג בפניכם את קופי. קופי חולץ מכפר דיג אחד. פגשתי אותו במקלט שבו "שחררו את העבדים" משקמים קורבנות של שעבוד. כאן רואים אותו מתרחץ ליד הבאר, שופך דליי מים גדולים על ראשו, והבשורות הטובות הן, שבעוד אתם ואני משוחחים כאן היום, קופי שב למשפחתו, ולא רק זה, אלא שמשפחתו קיבלה כלים כדי שתוכל להתפרנס ולדאוג לשלום הילדים. קופי הוא התגלמות האפשרי. מי הוא עתיד להיות הודות לכך שמישהו תפס יוזמה ושינה את חייו?

-זהב- כשנסענו באחת הדרכים בגאנה עם חברי "שחררו את העבדים", לוחם חופש אחד על טוסטוס האיץ לפתע, התקרב לרכב שלנו והקיש על החלון. הוא אמר לנו לנסוע אחריו בדרך עפר לתוך הג'ונגל. בקצה הדרך הוא דחק בנו לצאת מהרכב, ואמר לנהג להסתלק במהירות. ואז הצביע על נתיב עקבות שבקושי נראה לעין, ואמר, "זה השביל. זה השביל. לכו." כשהתחלנו ללכת בשביל, הוא הדף הצידה את הגפנים שחסמו את הדרך, ואחרי כשעה של הליכה, גילינו שהדרך הוצפה בגלל הגשמים האחרונים, הגבהתי מעל ראשי את ציוד הצילום כשירדנו למים, שהגיעו לי עד גובה החזה. אחרי כשעתיים נוספות של צעידה, השביל המתפתל נגמר לפתע בקרחת יער, וראינו לפנינו המון בורות בשטח שגודלו כשל מגרש כדורגל, ובתוך כולם עבדו בני-אדם משועבדים. נשים רבות החזיקו תינוקות קשורים לגביהן בעודן מחפשות זהב, משכשכות במים רעילים מרוב כספית. הכספית משמשת בתהליך המיצוי.

הכורים האלה משועבדים בפיר של מכרה בחלק אחר של גאנה. כשהם יצאו מהפיר, הם היו רטובים לגמרי מזיעתם שלהם. אני זוכרת שהבטתי בעיניהם העייפות והאדומות, כי רבים מהם היו מתחת לאדמה במשך 72 שעות. עומק הפירים מגיע ל-100 מטרים, והם מוציאים מהם שקים כבדים של סלעים שמאוחר יותר יועברו לאזור אחר, ושם ינפצו את הסלעים כדי שאפשר יהיה להוציא מהם את הזהב.

במבט ראשון, אתר הניפוץ נראה מלא בגברים חזקים, אבל מקרוב יותר ראינו כמה מסכנים יותר שהיו על הקצה, וגם ילדים. כולם קורבנות של פציעות, מחלות ואלימות. למעשה, סביר מאד שהאדם השרירי הזה יגיע למצבו של זה, שסובל משחפת ומהרעלת כספית, תוך שנים מעטות.

זהו מנורו. כשאביו מת, דודו קנה אותו כדי שיעבוד איתו במכרות. כשדודו מת, מנורו ירש את חובו של הדוד, מה שכפה עליו להשתעבד עוד יותר לעבודה במכרות. כשפגשתי אותו, הוא כבר עבד במכרות 14 שנה, ופציעת הרגל שאתם רואים כאן קרתה בתאונה במכרה, והיא כה חמורה, שהרופאים אומרים שיש לכרות את הרגל. נוסף על כך מנורו סובל משחפת, אבל הוא מוכרח לעבוד מידי יום ביומו בתוך פיר המכרה.

ואף על פי כן, יש לו חלום: לצאת לחופשי, ולרכוש השכלה בעזרת פעילים מקומיים כמו "שחררו את העבדים", ונחישות מהסוג הזה, לנוכח סיכויים אפסיים, היא שממלאת אותי ביראה גמורה.

אני רוצה לשפוך אור על העבדות. כשעבדתי בשדה הבאתי איתי המון נרות, ובעזרת המתרגמת שלי, אמרתי לאנשים שצילמתי שברצוני להאיר את סיפוריהם ואת צרתם, כדי שכאשר זה לא יפגע בהם וגם לא יפגע בי, צילמתי את התמונות האלה. ידעתי שבתמונותיהם תיצפו אתם, בכל העולם. רציתי שהם יידעו שאנו יוצרים עדות למצבם, ושנעשה ככל יכולתנו כדי לחולל שינוי בחייהם. אני באמת מאמינה שאם נוכל לראות איש את זולתו כבני-אדם אחים, ייעשה קשה מאד להשלים עם זוועות כגון עבדות. אלה לא תמונות של בעיות. אלה תמונות של בני-אדם, בני-אדם אמיתיים, כמוכם וכמוני, שגם הם זכאים לאותן הזכויות, ולאותו היחס והכבוד בחייהם. לא עובר יום מבלי שאחשוב על המון האנשים היפים והמבוזים הללו שנפל בחלקי הכבוד העצום לפגוש.

אני מקווה שתמונות אלה יעוררו כוח כלשהו

בעיני רואיהן, בני-אדם כמוכם, ואני מקווה שכוח זה יצית אש, ושאש זו תשפוך אור על העבדות, כי בלי האש הזו, מפלצת השעבוד תוכל להמשיך להתקיים בצללים.

תודה רבה לכם. -נוכל להיות חופשיים באמת

רק לכשישוחררו המשועבדים- הארכיבישוף דזמונד טוטו [מחיאות כפיים]