ליסה גנסקי: עתיד העסקים הוא ב Mesh (שיתופיות)

אני אדבר על מה שאני קוראת "mesh" (שיתופיות). זהו שינוי משמעותי במערכת היחסים שלנו עם הדברים בחיינו. וזה מתחיל להיראות, על אף שלא תמיד ולא לכולם, אך בנקודות מסוימות בזמן, גישה למספר סחורות ושירותים תגרור בעלות עליהם. ולכן זהו המרדף אחרי דברים טובים שקל לחלוק אותם. לאדם היסטוריה ארוכה של שיתוף. שיתפנו תחבורה. שיתפנו אוכל ושתיה, שיתפנו חוויות נהדרות בקופי-שופס (בתי קפה למריחואנה) באמסטרדם. שיתפנו צורות נוספות של בידור: איצטדיונים, פארקים, אולמות קונצרט, ספריות, אוניברסיטאות. כל אלו פלטפורמות שיתוף אך שיתוף מתחיל ונגמר עם מה שאני מתכוונת אֵם כל פלטפורמות השיתוף.

כשאני חושבת על השיתופיות הזו ואני חושבת על מה שמניע אותה ולמה דווקא עכשיו? אני חושבת על מספר כיוונים שאני אתן כרקע. הראשון הוא המיתון. המיתון גרם לנו לחשוב מחדש על מערכות היחסים עם הדברים בחיינו, יחסית לערכם. כשמתחילים לאמוד את הערך עם המחיר האמיתי. שנית - גידול אוכלוסין וצפיפות הערים. יותר אנשים, פחות מקום, פחות חפצים. שינויי אקלים. אנו מנסים לצמצם את המתח בחיינו הפרטיים ובקהילותינו ובעולם. בנוסף, לאחרונה ישנו חוסר אמון בתאגידי ענק, ותאגידים רב-לאומיים בתעשיות מגוונות. כל אלו יצרו פתח. מחקרים בארה"ב בקנדה ובמערב אירופה הראו שרובנו הרבה יותר פתוחים לחברות מקומיות או למותגים חדשים. בעבר, הלכנו עם המותגים הגדולים אשר חשבנו שאנו בוטחים בהם. הדבר האחרון הוא שאנחנו יותר מחוברים היום, ליותר אנשים מאשר אי פעם - חוץ מלאלו היושבים לצידנו.

(צחוק)

הדבר הנוסף ששווה לקחת בחשבון הוא ההשקעה הענקית שעשינו בעשורים האחרונים, עשרות מיליארדי דולר הלכו להשקעה זו. זו הירושה שלנו. אלו התשתיות הפיזיות שמאפשרות לנו להגיע מנקודה א' לב' ולהזיז דברים. כמו כן, האינטרנט והטלפונים הניידים מאפשרים לנו להיות מחוברים וליצור פלטפורמות ומערכות. ההשקעה בטכנולוגיות אלו, בתשתיות אלו, זו בעצם הירושה שלנו. היא מאפשרת לנו לפעול בדרכים חדשות ומעניינות.

ולכן עבורי, חברת שיתוף, חברת שיתוף טיפוסית מבוססת על שלושת העקרונות האלו: יכולתינו להתחבר אחד לשני. רובנו מסתובבים עם מכשירים ניידים שיש להם גם חיבור לאינטרנט וגם חיבור לוויני (GPS). זה מאפשר לנו למצוא אחד את השני ולמצוא דברים בזמן ובמרחב. הדבר השלישי הם הדברים הפיזיים דברים שניתן לקרוא במפה לדוגמא: מסעדות, אירועים, אך גם בעזרת חיבור לוויני וטכנולוגיות נוספות כגון RFID (זיהוי באמצעות גלי רדיו) וזה ממשיך להתרחב גם מעבר. אנו יכולים לעקוב אחרי דברים זזים למשל: מכונית, מונית, תחבורה ציבורית, קופסה הזזה במרחב ובזמן. כל זאת מכין את הקרקע ליצירת גישה לשירותים ומוצרים יותר נוחים וזולים מבחינות רבות מאשר לקנות בעלות עליהם.

לדוגמא, זיפקאר (Zipcar). כמה אנשים בקהל חוו שיתוף מכוניות או שיתוף אופניים? וואו, מדהים. אוקיי, תודה. חברת זיפקאר הינה בעצם חברת שיתוף הרכבים הגדולה בעולם הם לא המציאו את רעיון שיתוף המכוניות שיתוף זה למעשה הומצא באירופה. אחת המייסדות ביקרה בשוויץ קיבלה השראה ממימוש הרעיון, אמרה לעצמה "וואו, זה נראה ממש מגניב. אני חושבת שזה יצליח בקיימברידג'," הביאה את זה לקיימברידג' והן החלו - שתי נשים - רובין צ'ייס היא השניה. זיפקאר עשתה כמה דברים חשובים מצוין. דבר ראשון, הם הבינו לחלוטין שמותג הינו קול ומוצר הינו מזכרת. ולכן, הם ביצעו בצורה מאד טובה את "אריזת" שיתוף המכוניות. הם עשו אותה סקסית, רעננה. הם הפכו אותה לנחשקת אם היית חבר במועדון, כשאתה חבר במועדון, אתה זיפסטר. המכוניות שהם בחרו לא נראו כמו ניידות לשעבר שהיו מרופטות וכדומה. הם בחרו מכוניות סקסיות. קהל המטרה היה האוניברסיטאות. הם וידאו שהדמוגרפיה שאליה הם כיוונו והמכוניות התאימו. עסקת החבילה הייתה טובה. המכוניות היו אמינות, נקיות, והכל עבד.

מבחינת מיתוג, הם עשו הרבה דברים נכון. אולם הם הפנימו שהם לא חברת רכב. הם הבינו שהם חברת מידע. מכיוון שכאשר אנחנו קונים רכב, אנו הולכים לסוכנות פעם אחת, מבצעים אינטרקציה וסוגרים עניין. לרוב מהר ככל האפשר. אך כאשר אנו משתפים רכב, ויש שירות שיתוף רכבים, אתה יכול להשתמש ברכב חשמלי לעבודה, אתה יכול להשתמש במשאית כאשר אתה עושה עבודות בבית. כשאתה אוסף את הדודה משדה התעופה, תבחר ברכב סדאן וכאשר אתה נוסע לחופשת סקי בהרים, תרצה עזרים לרכב לכל מיני דברים. בינתיים, חברות שיתוף הרכבים אוספות את כל המידע הזה לגבי ההרגלים שלנו והאינטרקציה עם השירות. זו לא אפשרות שלהם, לדעתי זו חובתם חובתה של זיפקאר וחברות שיתופיות אחרות להדהים אותנו, להתנהג כמו שירות קונסיירז' (שוער). מכיוון שאנו נותנים להם כ"כ הרבה מידע, ולהם יש את הגישה לראות איך אנחנו זזים. יש להם את היכולת לחזות מה נרצה להבא.

כמה אחוז מהיום לדעתכם האדם הממוצע משתמש במכונית? כמה אחוז מהזמן? ניחושים? ניחושים טובים... אני הייתי בטוחה שזה באיזור ה 20% כשהתחלתי. בארה"ב ומערב אירופה מדובר על 8%. ככה שאם נניח שמדובר ב 10%, 90% מהזמן, משהו שעולה לנו הרבה כסף ואנו בונים את ערינו סביבו, ודברים נוספים... 90% מהזמן המכוניות נחות. מסיבה זו, אני חושבת שצד אחר של השיתופיות הוא שאם ננסה, להוציא עוד - מהדברים שזרקנו, יש שם עוד ערך רב. מה שקרה עם זיפקאר - היא הוקמה בשנת 2000.

בשנה האחרונה, 2010, שתי חברות רכב קמו, אחת בבריטניה, בשם וויפ-קאר (WhipCar) ובארה"ב, רילאי-רידס (RelayRides). שתיהן חברות לשיתוף רכב בין אנשים, מכיוון ששני הדברים החשובים בשיתוף רכבים, הראשון, הרכב חייב להיות זמין. והשני, הוא חייב להיות קרוב במרחק רחוב או שניים מאיפה שאתה עומד. ובכן, הרכב שנמצא במרחק רחוב או שניים מביתך או ממשרדך הוא ברוב הסיכויים הרכב של שכנך. וכנראה שהוא גם פנוי לשימוש. לכן אנשים בנו סביב זה עסקים. זיפקאר התחילה עשור קודם בשנת 2000. לקח להם 6 שנים להרים שירות של 1,000 מכוניות. וויפ-קאר התחילה באפריל שנה שעברה. לקח להם 6 חודשים להגיע ל 1,000 מכוניות בשירות. זה מעניין. אנשים מרוויחים סכומים הנעים בין 200 ל 700 דולר בחודש מכך שהם משכירים לשכניהם את הרכב, כשהם לא משתמשים בו. ממש כמו השכרת חופשות לרכבים. מכיוון שאני כאן - ואני מקווה שחלק מהאנשים בקהל נמצאים בעסקי המכוניות... (צחוק) אני חושבת, בהסתכלות מהצד הטכנולוגי של הדברים. ראינו טלויזיות מוכנות-לכבלים. מחשבים ניידים עם אפשרות ל WiFi, זה יהיה נהדר, אם ממש הרגע, תפעילו שירות של שיתוף רכבים. זה יוצר גמישות. בתור בעלים, הדבר מוסיף אפשרויות. אני חושבת שאנחנו נעים בכיוון הזה.

ההזדמנויות ואתגרים של עסקי שיתוף עסקים כמו זיפקאר ונטפליקס (Netflix) עסקי שיתוף מלאים, או כאלה בהן חברות הרכב, יצרני הרכב, מתחילים להציע בעצמם שירותי שיתוף רכב בנוסף להשקת מותג חדש, ובדיקת השוק. אני חושבת ששיתוף יהיה בלתי נמנע. יש לנו חוויות מהחיים, שבהם שיתוף הוא בלתי נמנע. עכשיו חסר להבין, איך משחזרים את זה? איך מגדילים את זה? באמצעות הקישור לרשתות חברתיות, אנו יודעים שזה קל ליצור הנאה במקום אחד קטן. זה מדבק מכיוון שכולנו מחוברים אחד לשני. לכן אם חוויתי חוויה מדהימה ואני מצייצת (tweet) על כך, או מספרת על כך לאנשים סביבי, זה מתפרסם. ההפך גם נכון, לרוב אפילו יותר נכון,

בתמונה אנו רואים את LudoTruck, בלוס אנג'לס, עושים את הדברים שמשאיות אוכל גורמה עושות, ויש להם קהל לא קטן. בכלליות, ואולי שוב, מכיוון שאני יזמית טכנולוגיה, אני מסתכלת על דברים כפלטפורמות, פלטפורמות הן הזמנות. ליצור את קרייגסליסט (Craigslist) או אייטיונס (iTunes) או את רשת המפתחים לאייפון (iPhone) יש את כל הרשתות האלו. למשל פייסבוק (Facebook). פלטפורמות אלו מזמינות כל מיני מפתחים כל מיני אנשים לבוא עם רעיונות והזדמנויות ליצור, ולכוון יישום לקהל ספציפי ובכנות, זה מלא הפתעות. מכיוון שאיני חושבת שמישהו פה בחדר יכול היה לחזות את סוג היישומים שקרו בפייסבוק, ומסביב לפייסבוק, למשל לפני שנתיים, כאשר מארק (צוקרברג) הכריז שהם הולכים ליצור פלטפורמה.

במובן זה אני חושבת שערים הן פלטפורמות, ובוודאי שדטריוט הינה פלטפורמה. ההזמנות להביא יוצרים, אומנים, יזמים, עזרה לעורר יצירתיות ועזרה לעיר לשגשג. הדבר מזמין השתתפות, וערים, בעבר, הזמינו כל מיני סוגים של השתתפויות עכשיו אנו אומרים שיש עוד דרכים. למשל, מחלקות העיר יכולות להשתמש במידע תחבורתי. גוגל (Google) פתחה לציבור ממשק תכנות יישומים למידע התחבורתי ולכן יש בערך 7-8 ערים בארה"ב שסיפקו את המידע הזה ומפתחים יכולים לבנות בעזרתו יישומים. ישבתי לשתות קפה בפורטלנד, בערך בחצי הדרך הלוח הקטן בבית הקפה, התחיל להראות לי שהאוטובוס הבא מגיע בעוד 3 דקות והרכבת בעוד 16. וזהו מידע אמין, מידע אמיתי ישר בפנים שלי, איפה שאני נמצאת, כדי שאוכל לסיים את הקפה.

יש לנו היום הזדמנות יוצאת דופן ברחבי ארה"ב בערך 21% משטחים מסחריים עומדים ריקים. המרחב הזה לא חיוני. מסביבו, אין חיוניות. ופעילות ותזזיתיות. יש את הדבר הזה - כמה אנשים כאן שמעו על חנויות פופ-אפ (Pop-up)? מעולה, אני מעריצה שלהן. זהו דבר מאד שיתופי. עקרונית, יש כל מיני סוגים של מסעדות באוקלנד, ליד מקום מגורי. יש חנות פופ-אפ כללית כל שלושה שבועות, והם עושים עבודה נפלאה ליצור אירוע חברתי לחובבי מזון. כייף גדול, וזה קורה בשכונה מתפתחת. כתוצאה מכך, לאחר שנה של פעילות, הם התחילו להשכיר, ליצור ולהרחיב. האזור שהתאים יותר לקיצוניים-אומנותים עכשיו הופך לאזור נינוח המושך אליו הרבה יותר אנשים. זוהי דוגמה אחת. השועל הערמומי (נשמע כמו אומנות) הוא האישה המתעניינת באומנות. היא מארגנת ירידי אומנות פופ-אפ בלונדון. דברים אלו קורים, בסביבות רבות ושונות. מנקודת המבט שלי, אחד הדברים שחנויות פופ-אפ עושות הוא ליצור דחיפות וחוסר. זה יוצר את צירוף המילים שכל איש עסקים אוהב: נגמר המלאי. וההזדמנות להתמקד באמון ובתשומת לב היא דבר נהדר.

לכן הרבה ממה שאנחנו רואים בשיתופיות, והרבה ממה שיש לנו בפלטפורמה שבנינו מאפשר לנו להגדיר, לשפר ולהתאים. מתאפשר לנו לבדוק דברים, כיזמים. ללכת לשוק, ליצור שיחה עם אנשים להקשיב, לתקן משהו, ולחזור חזרה. העלות האפקטיבית מצוינת. וזה מאד שיתופי. התשתית מאפשרת זאת.

לסיום, וככל שמתקרבים לסוף, אני רוצה גם לעודד ואני מוכנה לשתף את הכישלונות שלי גם כן, למרות שלא מהבמה. (צחוק) כן אומר, שאחד הדברים הגדולים כאשר אנחנו מסתכלים על פסולת, וכשאנו בוחנים דרכים להיות נדיבים, ולתת אחד לשני, ולהתקדם לעתיד כלכלי טוב יותר, ומצב סביבתי טוב יותר, הוא שיתוף בכישלונות. דוגמה אחת קצרה בשנת 2007, וליב (Velib) הוקמה בפריז עם הצעה אמיצה, חברת שיתוף אופניים ענקית. הם עשו טעויות רבות. היו להם כמה הצלחות גדולות. אך הם היו מאד שקופים, או היו חייבים, בדרך שהם חשפו מה עבד ומה לא. ולכן B.C בברצלונה ו - B-cycle כאן ואופני בוריס בלונדון. אף אחד לא היה צריך לחזור על הטעויות של הגרסה הראשונה והלמידה היקרה שהתרחשה בפריז. האפשרויות הקיימות כשאנו מחוברים הנם גם שיתוף כישלונות, וגם הצלחות.

אנו בתחילתה של דרך אנו רואים שהדרך שחברות שיתופיות נעות קדימה, מזמינה, מבטיחה, אך מוקדם לדעת. לי יש אתר, מדריך, התחלנו מ 1,200 חברות ובחודשיים וחצי האחרונים גדלנו ל 3,300 חברות. ואנו ממשיכים לגדול על בסיס יומי. וזו עדין רק ההתחלה,

לכן, אני מזמינה את כולכם להצטרף. ותודה רבה.

(מחיאות כפיים)