לסלי ט. צ'אנג: קולם של הפועלים והפועלות הסיניים.

הי. אני רוצה לדבר מעט על האנשים שמייצרים את הדברים בהם אנו משתמשים מידי יום: הנעליים, התיקים, המחשבים והטלפונים הניידים שלנו. זהו נושא שמרבה לעורר רגשי אשמה. חישבו על בת-המשק הצעירה שמרוויחה פחות מדולר לשעה בתפירת נעלי הריצה שלכם, או על הסיני הצעיר שקופץ מגג של בית אחרי שעבד שעות נוספות בהרכבת ה"אייפד" שלכם. נראה שאנו, הנהנים מהגלובליזציה, מנצלים קורבנות אלה בכל קניה שלנו, וההרגשה היא שחוסר הצדק טבוע במוצרים עצמם. כי מה לא בסדר בעולם שבו הפועל בקו הייצור של "אייפון" לא יכול לקנות לעצמו כזה? זה מובן לנו מאליו שהמפעלים בסין מדכאים, ושהתשוקה שלנו לסחורה זולה היא שהופכת אותם לכאלה.

הסיפור הפשוט הזה, שמשווה את הביקוש המערבי לסבל הסיני קוסם לנו, במיוחד כשרבים מאיתנו ממילא חשים אשמים בגלל השפעתנו על העולם. אבל הוא גם לא-מדויק ומזלזל. אנו ודאי עסוקים בעצמנו עד מוזרות אם אנו מדמיינים שיש לנו הכוח לגרום לעשרות מיליוני אנשים בצד השני של העולם להגר ולסבול בצורות כה נוראות. למעשה, סין מייצרת מוצרים עבור שווקים בכל העולם, כולל בסין, הודות לצירוף של כמה גורמים: העלויות הזולות וכוח האדם הגדול והמשכיל שלה, ומערכת ייצור גמישה שמגיבה במהירות לביקוש של השוק. כשאנו מתמקדים בעצמנו ובחפצים שלנו, אנו הופכים את בני האדם שבצד השני לבלתי-נראים, זעירים וברי-החלפה כמו חלקים של טלפון נייד.

העובדים הסיניים לא נאלצים לעבוד בבתי החרושת בגלל תשוקתנו שאינה יודעת שובע לאייפודים. הם בוחרים לעזוב את בתיהם כדי להרוויח כסף, ללמוד מקצועות חדשים, ולראות את העולם. בדיון המתמשך אודות הגלובליזציה, חסרים קולותיהם של העובדים עצמם.

הנה כמה מהם.

באו יונגקשיו: "אמי אומרת לי לבוא הביתה ולהתחתן, אבל אם אתחתן עכשיו, לפני שגמרתי לפתח את עצמי, אני יכולה להתחתן רק עם פועל פשוט, אז אני לא ממהרת."

צ'ן יינג: "כשהלכתי הביתה למסיבת ראש השנה, כולם אמרו שהשתניתי. הם שאלו אותי, איך השתנית כל כך? אמרתי להם שלמדתי ועבדתי קשה. אם אספר להם יותר, הם ממילא לא יבינו."

וו צ'ונמינג: "אפילו אם ארוויח המון כסף, זה לא יספק אותי. לכסף עצמו אין מספיק משמעות בחיים."

שיאו ג'ין: "עכשיו סיימתי לעבוד ואני לומדת אנגלית, כי בעתיד, הלקוחות שלנו לא יהיו רק סיניים. לכן עלינו ללמוד שפות נוספות."

כל אלה, אגב, הן נשים צעירות, בנות 18-19.

הקדשתי שנתיים כדי להכיר עובדות קווי-הרכבה כמו אלה, שבעיר המפעלים הסינית דונגואן. נושאים מסוימים עלו שוב ושוב: כמה כסף הן מרוויחות, עם איזה מין בעל הן מקוות להתחתן, האם עליהן לעבור למפעל אחר או להישאר באותו מפעל. יש נושאים שכמעט ולא עלו. למשל תנאי החיים, שנראו לי כמו בכלא: 10 או 15 עובדות בחדר אחד, 50 בני-אדם שמשתמשים באותם שירותים, ושעון המפעל שניהל את הימים והלילות. כל מי שהן הכירו חי ככה. וזה היה עדיין טוב יותר מאולמות השינה והבתים בסין הכפרית.

הפועלות כמעט ולא דיברו על המוצרים שהן מייצרות, ולעתים קרובות התקשו להסביר מה בדיוק הן מייצרות. כששאלתי את לו צ'ינגמין, הצעירה שאותה זכיתי להכיר הכי טוב, מה בדיוק היא עושה על ריצפת הייצור, היא אמרה לי משהו בסינית שנשמע כמו "קיו שי." רק מאוחר יותר הבנתי שהיא אמרה, קיו-סי, או "בקרת איכות". היא אפילו לא ידעה להגיד לי מה תפקידה בריצפת הייצור. אלא רק לחקות במשובש ראשי-תיבות מסוימים בשפה שאפילו אינה מבינה.

קרל מרקס ראה בכך את הטרגדיה של הקפיטליזם: הניכור שבין העובד לבין פרי עמל כפיו. בשונה מיצרן מסורתי של נעליים או שידות, למשל, לפועלת במפעל התעשייתי אין שום שליטה, והיא לא שואבת שום הנאה, סיפוק או הבנה אמיתיים מעבודתה. אך כמו תיאוריות כה רבות שמרקס גיבש כשישב בחדר הקריאה של המוזיאון הבריטי, הוא טעה גם בתיאוריה הזאת. העובדה שמישהי מקדישה את זמנה כדי לייצר חלק ממשהו לא אומרת שהיא עצמה הופכת לחלק ממשהו. מה שהיא עושה עם הכסף שהיא מרוויחה, מה שהיא לומדת שם, וכיצד זה משנה אותה - אלה הדברים החשובים. בכלל לא משנה מה המפעל מייצר ולפועלות ממש לא איכפת מי קונה את המוצרים.

אבל הסיקור העיתונאי של המפעלים בסין מנגן על הנימה של היחסים האלה שבין הפועלות למוצרים שהן מייצרות. מאמרים רבים עושים חישובים: כמה זמן יידרש לפועל הזה להרוויח די כסף כדי לקנות את מה שהוא מייצר? למשל, פועלת בעמדה הראשונה של קו ההרכבה במפעל "אייפון" בסין תיאלץ לפרוע שכר של חודשיים וחצי כדי לקנות "אייפון".

אבל מה באמת הטעם בחישוב כזה? לדוגמה, לאחרונה כתבתי מאמר בירחון "ניו-יורקר", אך אין לי די כסף כדי לקנות בו שטח פרסום. אבל מה איכפת לי? אני לא רוצה לפרסם ב"ניו-יורקר", ורוב הפועלות האלה לא ממש רוצות "אייפון". החישובים שלהן שונים. כמה זמן אצטרך להישאר במפעל הזה? כמה כסף אוכל לחסוך? לכמה כסף אזדקק כדי לקנות דירה או מכונית, כדי להתחתן, או כדי לשלוח את הילדים לבי"ס?

לפועלות שהכרתי היה יחס מופשט ומסקרן לפרי עמל כפיהן. כשנה אחרי שהכרתי את לו קינגמין, או מין, היא הזמינה אותי הביתה, לכפר של משפחתה, לחגוג את ראש השנה הסיני. ברכבת היא נתנה לי מתנה: ארנק קטן של "קואץ'" עם קישוט עור חום. הודיתי לה, במחשבה שזה ודאי חיקוי, כמעט כמו כל דבר שמוכרים בדונגואן. אחרי שהגענו, מין נתנה גם לאימה מתנה: תיק-יד ורוד של "דוני אנד בורק", ובאחד הערבים הבאים אחותה התפארה בתיק-צד חום-ערמוני של "לה-ספורטסק". בהדרגה הבנתי שהתיקים האלה יוצרו במפעל שלהן, וכל אחד ואחד מהם היה מקורי.

אחותה של מין אמרה להוריה, "באמריקה, התיק הזה נמכר ב-320 דולר." הוריה, איכרים שניהם, בהו בה באלם. "וזה לא הכל - 'קואץ'' יוצאים עם קו מוצרים חדש, "2191," היא אמרה. "כל תיק יעלה 6,000." היא עצרה רגע ואמרה, "לא יודעת אם זה ביואנים, או בדולרים אמריקאיים. בכל אופן, זה 6,000." (צחוק)

החבר של אחותה של מין, שנסע איתה הביתה למסיבת ראש השנה, אמר, "זה לא נראה יקר כל כך."

אחותה של מין פנתה אליו ואמרה, "יש אנשים שמבינים בדברים האלה. אתה לא מבין מהחיים שלך."

[צחוק] [מחיאות כפיים]

בעולמה של מין, לתיקים של "קואץ'" היה ערך משונה. הם לא היו בדיוק חסרי-ערך, אבל בהחלט לא התקרבו לערך האמיתי שלהם, כי כמעט איש ממכריהן לא רצה לקנות אותם או ידע כמה הם שווים. פעם, כשחברתה של אחותה הגדולה של מין התחתנה, היא הביאה איתה תיק-יד כמתנת נישואין. בפעם אחרת, אחרי שמין כבר עזבה את מפעל התיקים, אחותה הצעירה באה לביקור, והביאה כמתנה שני תיקי "קואץ' סיגנצ'ור".

הצצתי בכיס בעל הרוכסן של אחד מהם, ומצאתי כרטיס מודפס באנגלית, כדלקמן: "קלאסיקה אמריקאית. ב-1941, הציפוי המבריק של כפפת הבייסבול האמריקאית כל כך נתן להשראה למייסד 'קואץ'' ליצור קולקציה חדשה של תיקי-יד מאותו עור-כפפה יוקרתי ורך. 6 אומני עור יצרו 12 תיקי-יד חתומים בעלי פרופורציות מושלמות והידור על-זמני. הם היו רעננים, פונקציונליים, ונשים בכל מקום מתו עליהם. נולדה קלאסיקה אמריקאית."

מעניין מה קרל מרקס היה אומר על מין ועל אחיותיה. יחסיהן עם פרי עמל כפיהן היו יותר מורכבים, מפתיעים ומשעשעים מכםי שהוא היה מסוגל להעלות בדעתו. אבל השקפתו על העולם נעשתה רווחת, וכך גם נטייתנו לראות בפועלים המון של אלמונים, ולדמיין שאנו יודעים מה הם חושבים.

כשפגשתי את מין לראשונה היא נכנסה לשנתה ה-18 והתפטרה מעבודתה בקו-ההרכבה במפעל אלקטרוניקה. בשנתיים הבאות צפיתי בה מחליפה עבודות חמש פעמים, עד שהגיעה לתפקיד מכניס במחלקת הרכש של מפעל חומרה. אחר כך היא נישאה למהגר-עבודה כמוה, עברה לגור איתו בכפר שלו, ילדה שתי בנות, וחסכה די כסף כדי לקנות "ביואיק" יד שניה לעצמה, ודירה עבור הוריה. לאחרונה היא חזרה לדונגואן מיוזמתה, כדי לעבוד במפעל שמייצר מנופי בניין, ועזבה זמנית את בעלה ובנותיה בכפר.

בדואל ששלחה לי לאחרונה, היא הסבירה, "בחורה צריכה שתהיה לה שאיפה אחת בצעירותה, כדי שלעת זיקנה תוכל להיזכר בחייה ולחוש שהם לא היו בלי מטרה."

ברחבי סין יש 150 מיליון פועלים כמוה, שליש מהן נשים שעזבו את כפריהן כדי לעבוד במפעלים, במלונות, במסעדות ובאתרי הבניה של הערים הגדולות. ביחד הם מהווים את ההגירה הגדולה בהיסטוריה, והגלובליזציה, השרשרת הזאת שהתחלתה בכפר איכרים בסין וסופה במכשירי "אייפון" בכיסינו בנעלי "נייקי" על כפות רגלינו, ותיקי-יד של "קואץ'" על זרועותינו היא ששינתה את הדרך בה מיליוני האנשים האלה עובדים, מתחתנים, חיים וחושבים. מעטים מאד מהם היו רוצים לחזור למה שהיה פעם.

כשבאתי לדונגואן לראשונה, הייתי מודאגת שיהיה מדכא לשהות זמן כה רב במחיצתם של פועלים. דאגתי גם שאולי לעולם לא יקרה איתם שום דבר, או שלא יהיה להם מה לומר לי. במקום זה גיליתי צעירות פקחיות וכיפיות, ואמיצות ונדיבות. בכך שהן פתחו בפני את חייהן, הן לימדו אותי המון על מפעלים ועל סין ועל איך לשרוד בעולם.

זהו הארנק של "קואץ'" שמין נתנה לי כשנסענו ברכבת לבקר את משפחתה. אני שומרת אותו כדי שיזכיר לי את מה שמחבר אותי לצעירה שעליה כתבתי, חיבור לא כלכלי אלא אישי באופיו, שלא נמדד בכסף אלא בזכרונות. הארנק הזה הוא גם תזכורת לכך שמה שאנו מדמיינים כשאנו יושבים במשרד או בספריה, אינם אותם הדברים שמגלים כשיוצאים החוצה אל העולם.

תודה רבה. [מחיאות כפיים] [מחיאות כפיים]

כריס אנדרסון: תודה, לסלי, זו היתה תובנה שחסרה לרבים מאיתנו. אך מעניין אותי, נניח שהיית מקבלת דקה עם מנהל הייצור של "אפל", מה היית אומרת?

לסלי צ'אנג: דקה אחת?

כ"א: דקה אחת. [צחוק]

ל"צ: מה שבאמת הרשים אותי אצל הפועלות היה עד כמה הן מלאות מוטיבציה, נחושות, ורבות-תושיה, והכי הדהים אותי, שיותר מכל הן רוצות להשיג השכלה, ללמוד, כי רבות מהן באות מרקע של עוני רב. רובן נשרו מביה"ס בכיתה ז' או ח'. ההורים בד"כ אינם יודעים קרוא וכתוב, והן הגיעו לעיר, וביוזמתן, בלילות, בסופי השבוע, הן לוקחות שיעורי מחשב, ושיעורי אנגלית, והן לומדות דברים ממש אלמנטריים, כמו להקליד מסמך ב"וורד", או לדבר באנגלית פשוטה. אז אם אתה באמת רוצה לעזור לפועלות האלה, תיזום לימודים קטני-מסגרת, ממוקדים ומעשיים מאד בבתי הספר האלה, ומה שיקרה הוא, כל הפועלות שלך ימשיכו הלאה, אך יש סיכוי שהן ימשיכו הלאה למשרות גבוהות יותר ב"אפל", ובאפשרותך לעזור בהתפתחות הסוציאלית שלהן ובשיפור העצמי שלהן. כשמשוחחים עם הפועלות, זה מה שהן רוצות. הן לא אומרות, "אני רוצה יותר מים חמים במקלחת. אני רוצה חדר נחמד יותר. אני רוצה טלוויזיה." נכון שהיה נחמד אילו היו להן הדברים האלה, אבל לא לשם כך הן באו אל העיר, ולא זה מה שאיכפת להן.

כ"א: האם קיבלת מהן תחושה שהמצב קשה ורע, או שהיתה נימה של צמיחה מסוימת, שבמשך הזמן המצב משתפר?

ל"צ: בהחלט. בהחלט. אתה יודע, זה היה מעניין, כי בעצם ביליתי שנתיים בהסתובבות בעיר, בדונגואן, ועם הזמן רואים שינויים עצומים בחיים של כולם: למעלה, למטה, הצידה, אבל באופן כללי למעלה. אם מחכים מספיק, זה למעלה, ופגשתי אנשים שעברו לעיר לפני 10 שנים, והיום הם למעשה תושבים מהמעמד הבינוני האורבני, כך שהמסלול הוא בהחלט כלפי מעלה. פשוט קשה לראות את זה כשנשאבים בבת-אחת לחיי העיר. זה נראה כאילו כולם עניים ונואשים, אבל זה לא באמת כך. אין ספק שהתנאים במפעל באמת קשים, וזו לא עבודה שאתה או אני נרצה לעשות, אבל מנקודת מבטם, המקום ממנו באו גרוע בהרבה, והם מקווים שלאן שהם הולכים הוא טוב בהרבה, ואני רק רציתי להביא את ההקשר של מה שעובר להם בראש, ולא בהכרח את מה שעובר בראש שלכם.

כ"א: תודה רבה לך על הרצאתך. באמת תודה רבה. [מחיאות כפיים]