לסלי מורגן סטיינר: למה קורבנות אלימות במשפחה לא קמות ועוזבות

אני נמצאת כאן היום כדי לדון בשאלה מטרידה אשר התשובה עליה מטרידה לא פחות. הנושא שברצוני להציג הוא הסודות של אלימות במשפחה והשאלה שאני מתכוונת להתמודד עמה היא השאלה שכולם תמיד שואלים: למה היא נשארת ? למה שמישהי תישאר בקרבתו של גבר שמכה אותה ? אני לא פסיכיאטרית, עובדת סוציאלית או מומחית בתחום האלימות במשפחה. אני פשוט אשה אחת עם סיפור שברצוני לספר.

הייתי בת 22. בדיוק סיימתי את את חוק לימודיי ב"הרווארד". עברתי לעיר ניו יורק כדי להתחיל את עבודתי הראשונה ככותבת ועורכת במגזין "סוונטין". בפעם הראשונה גרתי בדירה שהייתה כולה שלי, השתמשתי בכרטיס ה"אמריקן אקספרס" הירוק הראשון שלי, והיה לי סוד גדול מאד. הסוד היה בעצם האקדח הזה שהיה טעון בכדורים חלולי-קליע ומכוון לראשי על ידי הגבר שחשבתי שהוא נפשי התאומה וזה קרה פעמים רבות. הגבר שאהבתי יותר מכל אדם אחר על כדור הארץ כיוון אקדח לראשי ואיים להרוג אותי יותר פעמים מכפי שביכולתי לזכור. אני נמצאת כאן היום כדי לספר לכם סיפור על אהבה משוגעת על מלכודת פסיכולוגית במסווה של אהבה, אחת כזו שמיליוני נשים ואפילו מספר גברים נופלים בה מדי שנה. יתכן וזהו המקרה שלכם.

אני לא נראית כמו הקורבן הטיפוסי של אלימות משפחתית יש לי תואר ראשון (BA) באנגלית מ"הרווארד", ותואר שני (MBA) בשיווק מבית הספר למנהל עסקים ב"וורטון". במשך רוב הקריירה שלי עבדתי עבור חברות הנמנות על מדד ה"פורצ'ן-500" לרבות "ג'ונסון & ג'ונסון", "ליאו ברנט" ועיתון ה"וושינגטון פוסט". אני נשואה בשנית כבר כמעט 20 שנים ולי ולבעלי השני יש שלושה ילדים משותפים. יש לי כלב מגזע לברדור שחור ואני נוהגת ברכב משפחתי מסוג "הונדה אודיסי" (צחוק)

אז המסר שהראשון שלי אליכם הוא שאלימות משפחתית יכולה לקרות לכל אדם - מכל גזע, דת, רמת הכנסה או רמת השכלה. זה בכל מקום. המסר השני הוא שכולם חושבים שאלימות משפחתית נוגעת רק בנשים ועל כן זה נושא שמשפיע על נשים בלבד. זה לא בדיוק המצב. מעל 85 אחוזים מהמתעללים הם גברים ואלימות במשפחה מתרחשת רק במערכות יחסים אינטימיות, ארוכות טווח, שיש בהן תלות הדדית, במילים אחרות - במשפחות, המקום האחרון שבו אנו מצפים למצוא אלימות, שזו אחת הסיבות לכך שאלימות במשפחה היא כה מבלבלת.

אם הייתם שואלים אותי הייתי אומרת לכם שאני האדם האחרון שיהיה מוכן להישאר בקשר עם גבר שיכה אותי, אבל למעשה התנהגתי בדיוק כמו קורבן טיפוסי בגלל גילי. הייתי בת 22 ובארה"ב נשים בגילאים 16-24 נמצאות בסיכון גבוה פי שלושה להיות קורבן אלימות במשפחה בהשוואה לנשים בקבוצות גיל אחרות, ומעל ל-500 נשים ונערות בגילאים הללו נהרגות מדי שנה בארה"ב כתוצאה מהתעללות מצד בני זוג, חברים ובעלים.

הייתי גם קורבן מאד טיפוסי בכך שלא ידעתי כלום על אלימות במשפחה והדפוסים ואותות האזהרה המיוחדים לה.

פגשתי את קונור בלילה קר וגשום בחודש ינואר. הוא ישב לידי בקרון הרכבת התחתית בניו יורק, והוא התחיל לשוחח עמי. הוא אמר לי שני דברים. הראשון היה שגם הוא בדיוק סיים את לימודיו באוניברסיטה יוקרתית ושהוא התחיל לעבוד בבנק השקעות בעל מוניטין בוול סטריט. אבל מה שהכי הרשים אותי באותה פגישה ראשונה היו חוכמתו וחוש ההומור שלו ושהוא נראה כמו נער חווה ממוצע. היו לו לחיים גדולות, בצורת תפוחים, ושיער בלונדיני בגון חיטה, והוא נראה כל כך מתוק.

אחד הדברים הכי חכמים שקונור עשה מיד בתחילת הקשר היה ליצור את האשליה שאני זו ששולטת במערכת היחסים בינינו. בתחילת הקשר הוא עשה זאת באמצעות המחשת הערצתו כלפיי. התחלנו לצאת והוא התמוגג מכל דבר שנגע לי, שאני חכמה, בוגרת "הרווארד", שהראיתי תשוקה לעזור לנערות צעירות וגם לגבי העבודה שלי. הוא רצה לדעת הכל על משפחתי וילדותי וגם על תקוותיי וחלומותיי. קונור האמין בי, ככותבת וכאשה, בדרך שבה אף אדם לא האמין בי קודם לכן. הוא גם יצר מעין אווירה קסומה של אמון בינינו על ידי חשיפת הסוד שלו, שהחל מאז שהיה בן ארבע, הוא חווה התעללות פיזית קשה חוזרת ונשנית מצד אביו החורג, ושהמצב הפך כה חמור עד שנאלץ לנשור מבית הספר בכיתה ח', למרות שהיה חכם מאד, ושהוא בילה כמעט 20 שנים בשיקום חייו. זו הייתה הסיבה שהתואר האקדמי היוקרתי שלו והעבודה ב"וול סטריט" ועתידו הבהיר היו כה חשובים לו. אם הייתם אומרים לי שיבוא יום בו הגבר החכם והמצחיק והרגיש הזה שהעריץ אותי יכתיב לי האם אתאפר, כמה קצרה תהיה חצאיתי, איפה אגור, באילו עבודות אעבוד, מי יהיו חבריי ואיפה אבלה את חג המולד, הייתי צוחקת לכם בפנים כי לא היה שמץ של אלימות או שליטה או כעס בקונור בתחילת הקשר בינינו. לא ידעתי שהשלב הראשון בכל מקרה של אלימות במשפחה הוא שלב הקסמת ופיתוי הקורבן.

דבר נוסף שלא ידעתי הוא שהשלב השני הוא בידוד הקורבן. עכשיו, זה לא שקונור הגיע יום אחד הביתה והודיע בקול גדול "את יודעת, כל הקטע הזה של רומאו ויוליה היה נהדר, אבל אני צריך לעבור לשלב הבא בו אני מבודד אותך ומתעלל בך" - (צחוק) - "אז אני צריך להוציא אותך מהדירה הזו שבה השכנים עלולים לשמוע אותך צורחת ולהרחיק אותך מהעיר הזו שבה יש לך חברים ובני משפחה וחברים לעבודה שיכולים להבחין בחבורות שלך." במקום זאת, קונור הגיע הביתה בערב שישי אחד והודיע לי שהוא התפטר ממקום עבודתו באותו יום, משרת חלומותיו, והוא אמר שהוא התפטר בגללי, משום שגרמתי לו להרגיש כה בטוח ונאהב עד שהוא כבר לא היה צריך להוכיח את עצמו ב"וול סטריט" ושהוא פשוט רצה להתרחק מהעיר הרחק ממשפחתו המתעללת והבלתי-מתפקדת ולעבור לגור בעיירה קטנטנה בניו אינגלנד היכן שהוא יוכל להתחיל מחדש את חייו איתי לצידו. עכשיו, הדבר האחרון שרציתי לעשות היה לעזוב את ניו יורק ואת משרת חלומותיי, אבל חשבתי שעלי להקריב מעצמי עבור ידיד הנפש שלי, אז הסכמתי והתפטרתי ממקום עבודתי, ואני וקונור השארנו את מנהטן מאחורינו. לא ידעתי שאני צוללת לתוך אהבה מטורפת, שצעדתי היישר לתוך מלכודת מחושבת היטב מכל בחינה שהיא פיזית, כלכלית ופסיכולוגית.

השלב הבא בדפוס של אלימות במשפחה הוא לאיים להשתמש באלימות כדי לראות איך האשה תגיב. וכאן האקדחים נכנסים לתמונה. ברגע שעברנו לניו אינגלנד -- אתם יודעים, המקום שבו קונור היה אמור להרגיש כה בטוח -- הוא קנה שלושה אקדחים. אחד מהם הוא שמר בתא הכפפות של מכוניתנו. את השני החזיק תחת הכריות של מיטתנו, והשלישי היה מונח בכיסו בכל עת. הוא אמר שהוא זקוק לאקדחים האלה בגלל הטראומה שחווה כילד רך בשנים. הוא נזקק להם כדי להרגיש מוגן. אבל האקדחים הללו היוו בעצם מסר עבורי, ולמרות שהוא לא הרים עלי יד, חיי כבר היו נתונים בסכנה חמורה בכל דקה של כל יום.

הפעם הראשונה בה קונור תקף אותי פיזית הייתה חמישה ימים לפני חתונתנו. השעה הייתה 7 בבוקר ואני עדיין לבשתי את כותונת הלילה שלי. עבדתי על המחשב שלי בניסיון לסיים לכתוב עבודה צדדית כלשהי, והגעתי למצב בו הייתי מאד מתוסכלת מעצמי, וקונור ניצל את הכעס שלי כתירוץ להניח את ידיו על צווארי וללחוץ בעוצמה כה רבה עד שלא יכולתי לנשום או לצרוח, והוא השתמש באחיזת החנק בה הייתי נתונה כדי להטיח את ראשי בקיר שוב ושוב. חמישה ימים מאוחר יותר, עשרת החבורות על צווארי כבר הספיקו לדהות לבשתי את שמלת החתונה של אמי, ונישאתי לו.

למרות מה שקרה, היית בטוחה שאנחנו הולכים לחיות באושר ועושר, כי אהבתי אותו והוא אהב אותי כל כך. והוא כל כך הצטער על מה שקרה. הוא פשוט היה נתון ללחצים אדירים בגלל החתונה ולאור העובדה שהוא הקים איתי משפחה. זו הייתה תקרית מבודדת, והוא לעולם לא יפגע בי שוב.

זה קרה פעמיים נוספות במהלך ירח הדבש לנו. בפעם הראשונה, איבדתי את הדרך תוך שאני נוהגת ומחפשת אחר חוף מבודד, והוא היכה בצד ראשי בעוצמה כה רבה עד שהצד האחר של ראשי פגע שוב ושוב בחלון הנהג. כמה ימים מאוחר יותר, בזמן שנסענו הביתה חזרה מירח הדבש, הוא התרגז כל כך בגלל פקק התנועה בכביש והטיח בפרצופי המבורגר קר. קונור המשיך להכות אותי פעם או פעמיים בשבוע במשך השנתיים וחצי הבאות של נישואינו.

טעיתי כשחשבתי שזה קורה רק לי ושאני בודדה במערכה. אחת מכל שלוש נשים אמריקאיות חווה אלימות במשפחה או הטרדה בנקודה מסוימת בחייה, והמרכז למניעה ושליטה במחלות מדווח ש-15 מיליון ילדים חווים התעללות בכל שנה, 15 מיליון. אז בעצם, הייתי בחברה טובה.

הבה נחזור לשאלה שלי: למה נשארתי? התשובה פשוטה מאד. לא ידעתי שהוא מתעלל בי. למרות שהוא כיוון אקדחים טעונים לראשי, דחף אותי במורד גרמי מדרגות, איים להרוג את הכלב שלנו, הוציא את המפתח מהמצת תוך כדי שאני נוהגת בכביש המהיר ושפך פולי קפה על ראשי בזמן שהתלבשתי לקראת ראיון עבודה, מעולם לא חשבתי על עצמי כאשה מוכה. ראיתי את עצמי כאשה חזקה המאוהבת בגבר מתוסבך מאד, והייתי האדם היחיד על פני כדור הארץ שיכול לעזור לקונור להתמודד עם השדים שלו.

השאלה האחרת שכולם שואלים היא, למה היא לא קמה ועוזבת? למה לא קמתי ועזבתי? יכולתי לעזוב בכל זמן נתון. עבורי זוהי השאלה העצובה והקשה ביותר שאנשים שואלים אותי מכיוון שכקורבן להתעללות אני יודעת משהו שאתם לא: זה מאד מסוכן לעזוב בן זוג מתעלל. משום שהשלב הסופי בדפוס האלימות במשפחה הוא הריגת האשה. מעל 70 אחוז ממקרי הרצח שנובעים מאלימות במשפחה מתרחשים לאחר שהקורבן מסיימת את מערכת היחסים, אחרי שהיא בורחת, משום שאז לבן הזוג המתעלל אין מה להפסיד. מקרים אחרים כוללים הטרדה ארוכת-טווח, אפילו אחרי שבן הזוג המתעלל נישא מחדש; חסימת גישה למשאבים כלכליים; ומניפולציה של מערכת בתי המשפט למשפחה במטרה להפחיד את הקורבן וילדיה, אשר כדרך קבע, מצווים על ידי שופטי ביהמ"ש למשפחה לבלות זמן, ללא כל פיקוח, עם האדם שהיכה את אימם. ועדיין אנו שואלים, מדוע היא לא קמה ועוזבת?

מצאתי את הכוח לעזוב, אחרי התקפה אחת אכזרית במיוחד שריסקה את מסך ההכחשה שלי. הבנתי שהגבר שאהבתי כל כך עמד להרוג אותי אם לא אעשה משהו בנידון. אז שברתי את שתיקתי. סיפרתי לכולם: למשטרה, לשכנים שלי, לחבריי ולמשפחתי, לזרים גמורים, ואני נמצאת כאן היום כי כולכם עזרתם לי.

אנו נוטים לתפוס קורבנות של אלימות במשפחה ככותרות מזעזעות, נשים שפוגעות בעצמן, סחורה פגומה. השאלה "מדוע היא נשארת?" היא בעצם דרכם של אנשים לומר "זו אשמתה שהיא נשארת" כאילו שנשים בוחרות להתאהב בגבר שכל כוונתו היא לרסק אותנו.

מאז שיצא לאור ספרי "אהבה משוגעת", נחשפתי למאות מקרים של גברים ונשים, שהצליחו לברוח, שלמדו לקח יקר ערך ממה שעברו בחייהם, וששיקמו את חייהם -- חיים מאושרים ושמחים -- כעובדות, רעיות ואמהות, חיים חפים מאלימות, כמוני. מסתבר שאני קורבן מאד טיפוסי של אלימות במשפחה ואין כל דבר מיוחד בסיפור הישרדותי. נישאתי מחדש לגבר נדיב ועדין, ויש לנו שלושה ילדים. יש לי לברדור שחור ורכב משפחתי. מה שלעולם לא יחזור על עצמו, לעולם, זה שמישהו יכוון אקדח טעון לראשי בזמן שהוא טוען שהוא אוהב אותי.

יתכן שברגעים אלה ממש אתם חושבים לעצמכם "וואו, זה סיפור מרתק" או, "וואו, כמה טיפשה היא היתה" אבל למעשה, במשך כל ההרצאה הזו, דיברתי עליכם. אני מבטיחה לכם שישנם מספר אנשים שיושבים פה ושומעים את דבריי אשר חווים התעללות או שחוו התעללות בתור ילדים או שהם בעצמם בן הזוג המתעלל. התעללות יכולה לפגוע בבתכם, באחותכם, בחבריכם הטובים, ברגעים אלו ממש.

הצלחתי להפסיק את סיפור האהבה המשוגעת שלי על ידי שבירת השתיקה. עד היום, אני שוברת את שתיקתי. זוהי דרכי לעזור לקורבנות אחרים, וזוהי בקשתי האחרונה אליכם. ספרו על מה ששמעתם כאן. התעללות מתאפשרת רק בסביבה של שתיקה. יש בידיכם הכוח להפסיק אלימות במשפחה פשוט על ידי הפניית תשומת לב לדבר. אנו הקורבנות זקוקים לכולם. אנו צריכים שכל אחד מכם יבין את הסודות של אלימות במשפחה. חישפו מקרים של אלימות במשפחה על ידי זה שתדברו עליהם עם ילדיכם, עם חבריכם למקום העבודה, עם החברים ובני המשפחה שלכם. קורבנות משוקמים הם אנשים נהדרים וחביבים, שכל עתידם לפניהם. זהו את השלבים המוקדמים של אלימות במשפחה הפעילו את מצפונכם והתערבו, עזרו לעכב את התהליך והראו לקורבן דרך בטוחה החוצה. יחד, אנו יכולים להפוך את מיטותינו, שולחנות המטבח שלנו ומשפחותינו לנאות המדבר הבטוחים שהם אמורים להיות.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)