לורן זאלאזניק: מצפונה של הטלוויזיה

אני רוצה לומר שבאמת ובתמים, כי לאחר ההרצאות המדהימות והרעיונות הללו שמופצים, אני נמצאת במצב המביך משום שאני הולכת לדבר איתכם על טלוויזיה. אז כמעט כולם רואים טלוויזיה. אנחנו אוהבים אותה. אנחנו אוהבים חלקים ממנה. פה בארה"ב, אנשים ממש אוהבים טלוויזיה. האמריקאי הממוצע צופה בטלוויזיה כחמש שעות ביום. אוקיי? עכשיו אני למעשה עובדת כיום בטלוויזיה, אז עבורי, זהו דבר טוב. אבל אנשים רבים לא אוהבים אותה כל כך. הם, למעשה, בזים לה. הם קוראים לה מטומטמת, וגרוע יותר, האמינו לי. אימי, בזמן שגדלתי, היא קראה לה " קופסת האידיוטים."

אך הרעיון שלי היום אינו להתדיין בנושא האם ישנו דבר כזה טלוויזיה טובה או רעה; רעיוני היום הוא לומר לכם כי אני מאמינה שלטלוויזיה יש מצפון. אז לדעתי לטלוויזיה יש מצפון כי למעשה אני מאמינה שטלוויזיה משקפת ישירות את הצורך המוסרי, הפוליטי, החברתי והרגשי של האומה שלנו -- שהטלוויזיה היא הדרך בה אנו מפיצים את כל מערכת הערכים שלנו. כך שכל הדברים הללו הם אנושיים בצורה יוצאת דופן, וכולם מתחברים לרעיון שלנו של מהו מצפון.

כיום, אנחנו לא מדברים על טלוויזיה טובה ורעה. אנחנו מדברים על טלוויזיה פופולרית. אנחנו מדברים על עשר התוכניות הנצפות על פי מדד נילסן במהלך חמישים שנים. איך המדדים האלה משקפים לא רק את אשר שמעתם, שזהו עצם הרעיון של הלא מודע החברתי הקולקטיבי שלנו, אלא כיצד עשר התכניות המובילות במדד נילסן במשך 50 שנים משקפות את הרעיון של המצפון החברתי שלנו? כיצד טלוויזיה מתפתחת במשך הזמן, ומה זה אומר לגביי החברה שלנו?

אם מדברים על אבולוציה, מביולוגיה בסיסית, אתם ודאי זוכרים שלממלכת החיות, כולל בני האדם, יש ארבעה אינסטינקטים בסיסיים. יש לכם רעב, סקס, כוח, ויש לכם את הדחף לרכושנות. בתור בני אדם, מה שחשוב לזכור הוא שאנו התפתחנו במשך הזמן למתן, או לשכך, את האינסטינקטים החייתים האלה. יש לנו את היכולת לצחוק ולבכות. אנחנו חשים יראת כבוד, אנו חשים רחמים. זה שונה ונבדל מממלכת החיות. הדבר הנוסף בנוגע לבני אנוש הוא שאנו אוהבים בידור. אנחנו אוהבים לצפות בטלוויזיה. זהו דבר שבבירור מבדיל אותנו מממלכת החיות. ייתכן וחיות תאהבנה לשחק, אך הן אינן אוהבות לצפות.

אז הייתה לי שאיפה לגלות מה ניתן להבין ממערכת היחסים האנושית המיוחדת הזו בין תוכניות טלוויזיה והמצפון האנושי. מדוע בידור טלוויזיוני התפתח בצורה שבו הוא התפתח? אני חושבת על זה כעל הקריקטורה הזו של שטן או מלאך היושבים על כתפינו. האם טלוויזיה פועלת למעשה כמצפון שלנו, מפתה ובו זמנית מתגמלת?

אז בכדי להתחיל ולענות על השאלות הללו, עשינו מחקר. חזרנו אחורה 50 שנה לעונת הטלוויזיה של 1959/1960. בחנו את עשרים התוכניות המובילות של מדד נילסן בכל שנה במהלך 50 השנים -- אלף תוכניות. דיברנו עם יותר מ - 3,000 אנשים -- כמעט 3,600 -- בגילאי 18 עד 70, ושאלנו אותם כיצד הם חשו רגשית. כיצד הם חשו כאשר הם צפו בכל אחת מהתוכניות הללו? האם חוויתם תחושה של עמימות מוסרית? האם הרגשתם זעם? האם צחקתם? איזו משמעות היתה לזה? אז לקהל העולמי של TED, אני רוצה לומר שזה היה מדגם אמריקאי. אך כמו שאתם יכולים לראות, הצרכים הרגשיים הללו הם אונברסליים. ועל בסיס עובדתי, למעלה מ- 80 אחוז של התוכניות האהודות ביותר בארה"ב מיוצאות לרחבי העולם. אז אני באמת מקווה שהקהל העולמי שלנו יכול להזדהות.

שתי תודות לפני שקופית המידע הראשונה שלנו: על כך שנתן לי את ההשראה בכלל לחשוב על רעיון המצפון והתעלולים שהמצפון יכול להתל בנו על בסיס יומי, אני מודה לרב האגדי, ג'ק שטרן. ועל הדרך בה אני הולכת להציג את המידע, אני רוצה להודות לכוכב קהילת TED האנס רוסלינג, שייתכן וזה עתה ראיתם.

אוקיי, הנה זה מתחיל. אז כאן אתם רואים, משנת 1960 עד 2010, את 50 שנות המחקר שלנו. שני דברים עימם נתחיל -- מצב ההשראה ומצב העמימות המוסרית, אשר, לשם מטרה זו, אנו מגדירים השראה כתוכניות טלוויזיה שמרוממות אותי, שגורמות לי להרגיש חיובי יותר לגבי העולם. עמימות מוסרית הינן תוכניות טלוויזיה בהן איני מבינה את ההבדלים בין נכון לשגוי. כשאנו מתחילים, אתם רואים ב- 1960 השראה נשארת יציבה. לשם כך אנחנו צופים בטלוויזיה. עמימות מוסרית מתחילה לעלות. ממש בסוף שנות השישים, עמימות מוסרית עולה, השראה נמצאת בדעיכה. מדוע? משבר הטילים בקובה, ג'ון פ. קנדי נורה, תנועת זכויות האזרח, פרעות הגזע, מלחמת ויאטנם, מרטין לותר קינג נורה, בובי קנדי נורה, וואטרגייט. תראו מה קורה. ב- 1970, ההשראה צונחת. עמימות מוסרית ממריאה. הן חוצות, אבל רונלד רייגן, אישיות טלוויזיונית, נמצא בשלטון. היא מנסה לחזור. אבל ראו, היא לא מצליחה: איידס, פרשת איראן-קונטראס, אסון הצ'לנגר, צ'רנוביל. עמימות מוסרית הופכת לתפיסה השלטת בטלוויזיה משנת 1990 למשך 20 השנים הבאות.

תתבוננו בזה. הטבלה הזו הולכת לתעד מגמה דומה מאוד. אבל במקרה הזה, יש לנו נחמה -- הבועה באדום -- פרשנות חברתית בכחול וזלזול בירוק. בזמן זה בטלוויזיה יש לכם את "בוננזה," אל תשכחו יש לכם את "גאנסמוק," יש לכם את "אנדי גריפית'," יש לכם תוכניות ביתיות שכולן עוסקות בנחמה. זה עולה. נחמה נשארת שלמה. זלזול מתחיל לעלות. פרשנות חברתית לפתע עולה בחדות. אתם מגיעים לשנת 1969, וראו מה קורה. יש לכם את הנחמה, הזלזול ואת הפרשנות חברתית, לא רק נאבקים זה בזה בחברה שלנו, אבל יש לכם למעשה שתי תוכניות מבוססות -- "גאנסמוק" ו"גומר פייל" -- בשנת 1969 הן התכניות המדורגות כמספר שתיים ושלוש בטלוויזיה. מה במקום הראשון? התוכנית ההיפית המזלזלת חברתית, "הצחוקים של רואן ומרטין." כולם גרים יחדיו, נכון. צופים הגיבו בדרמטיות.

הביטו בעלייה החדה הזו ב- 1966 תוכנית מובילה. כאשר אתם שומעים את מונח הזה, להיט פורץ, מה המשמעות של זה? המשמעות של זה בעונת הטלוויזיה בשנת 1966, שה"סמוד'רס ברוד'רס" הגיעו משום מקום. זו הייתה התוכנית הראשונה שאיפשרה לצופים לומר, "אלוהים, אני יכול לומר את דעתי על מה אני מרגיש לגביי מלחמת ויאטנם, על הנשיאות, דרך הטלוויזיה?" זו הסיבה לכך שזה להיט פורץ.

אז, ממש כמו בטבלה האחרונה, תראו מה קורה. בשנת 1970, הסכר נפרץ, הסכר נפרץ. נחמה כבר אינה הסיבה בגינה אנו צופים בטלוויזיה. פרשנות חברתית וזלזול עולים לכל אורך שנות השבעים. עכשיו התבוננו בזה. מה הכוונה בשנות השבעים? נורמן ליר. יש לכם "הכל נשאר במשפחה," "סנפורד ובנו," והתוכנית השלטת -- בעשירייה הפותחת לכל אורך שנות השבעים -- "מ.א.ש." לכל אורכן של 50 השנים של הטלוויזיה שחקרנו, שבע מעשר התוכניות שדורגו הכי גבוה בזלזול הופיעו באוויר בזמן מלחמת ויאטנם, חמש מעשר הגדולות בזמן שלטון ניקסון. רק דור אחד, אחרי 20 שנים, ואנו מגלים, וואו! טלוויזיה יכולה לעשות זאת? היא יכולה לגרום לי לחוש כך? היא יכולה לשנות אותנו? אז עבור הקהל החכם שכאן, אני רוצה לציין כי האנשים הדיגיטליים לא המציאו את השיבוש. ארצ'י באנקר נדחף אל מחוץ לכורסתו ביחד עם כולנו לפני 40 שנה.

זוהי טבלה זריזה. הנה תכונה נוספת: פנטזיה ודמיון, אשר הן תוכניות שמוגדרות בתור, "לוקחות אותי אל מחוץ לחיי היום יום שלי וגורמות לי להרגיש טוב יותר." זה ממופה כנגד הנקודה האדומה, אבטלה, שהיא סטטיסטיקה פשוטה מהלשכה של משרד העבודה. אתם תראו שבכל זמן שתוכניות הפנטזיה והדימיון נמצאות בעלייה, זה יפעל בהתאם לעלייה באבטלה. האם אנו רוצים לראות תוכניות על אנשים שחוסכים כסף והם מובטלים? לא. בשנות השבעים יש לכם את התוכנית המובילה "האישה הביונית" שעפה אל תוך עשרת הגדולים בשנת 1973, ואחריה הגיעו "איש 6 מיליון הדולר" ו"המלאכיות של צ'רלי." עלייה נוספת בשנות השמונים -- עלייה נוספת בתוכניות שעוסקות בשליטה וכוח. מה היו אותן תוכניות? מפוארות ועשירות. "דאלאס," "אי הפנטזיה." מיפוי מדהים של הנפש הלאומית שלנו עם כמה עובדות קשות ומהירות: אבטלה.

אז הנה אנחנו, בטבלה החביבה עליי, משום שאלו עשרים השנים האחרונות שלנו. בין שאתם עוסקים בתחום שלי ובין שלא, אתם בודאי קראתם או שמעתם על הירידה בדבר הנקרא סיטקום שלוש המצלמות ועלייתה של טלוויזית הריאליטי. ובכן, כמו שאנחנו אומרים בתחום שלי, X מסמן את המקום. שנות התשעים -- הבועות הגדולות של ההומור -- אנחנו צופים ב"חברים," "פרייז'ר," "חופשי על הבר" ו"סיינפלד." הכל טוב, אבטלה נמוכה. אבל ראו: X מסמן את המקום. בשנת 2001, עונת הטלוויזיה של ספטמבר 2001 הומור מפסיד לשיפוט אחת ולתמיד. למה לא? היו לנו את הבחירות לנשיאות של שנת 2000 שהוכרעו על ידי בית המשפט בעליון. הייתה לנו את התפוצצות בועת הטכנולוגיה. היה לנו את ה- 9/11 אנתרקס הפך להיות מושג שגור בלקסיקון החברתי. תראו מה קורה ככל שאנחנו ממשיכים הלאה. בתחילת המאה, האינטרנט תופס תאוצה, טלוויזית הריאליטי תפסה אחיזה. אז מה אנשים רוצים בטלוויזיה שלהם? אני הייתי חושבת נקמה או נוסטלגיה. תנו לי קצת נחמה; עולמי מתמוטט. לא, הם רוצים שיפוט. אני יכול להדיח אותך מהאי. אני יכול לגרום לבת של שרה פיילין להמשיך לרקוד. אני יכול לבחור את האמריקן איידול הבא. אתה מפוטר. כל זה נפלא, נכון?

אז דרמטי ככל שיהיה השוני בין תוכניות הטלוויזיה האלה, הנאה צרופה, הייתה קיימת לכל אורכן של 59 השנים האחרונות -- עם מה התחלתי? -- אינסטינקט בסיסי אחד נותר. אנחנו חיות, אנחנו זקוקים לאימהות שלנו. לא היה עשור של טלוויזיה בלי דמות אם שלטת וברורה. שנות החמישים: ג'ון קליבר בתוכנית הנחמה המקורית, "השאירו את זה לבונה." לוסיל בול המשיכה להצחיק אותנו דרך עליית המודעות החברתית בשנות השישים. מוד פינדלי, תמצית הזלזול שהיה בשנות השבעים, אשר התמודדה עם הפלה, גירושין ואפילו גיל הבלות בטלוויזיה. שנות השמונים, ה"קוגרית" הראשונה ניתנה לנו בדמותה של אלכסיס קרינגטון. מארפי בראון התמודדה מול סגן נשיא כאשר היא התמודדה עם הרעיון של משפחה חד הורית. האמא של העידן הזה, ברי ואן דה קאמפ. עכשיו אני לא יודעת אם זה הוא השטן או המלאך היושב על המצפון שלנו, היושב על כתפי הטלוויזיה שלנו, אבל אני כן יודעת שאני לחלוטין מאוהבת בתמונה הזו.

אז לכולכן, הנשים של TEDWomen, הגברים של TEDWomen, הקהל העולמי של TEDWomen, תודה רבה לכם שאפשרתם לי להציג את הרעיון שלי על מצפונה של הטלוויזיה. אבל הרשו לי להודות גם ליוצרים המדהימים אשר קמים כל בוקר בכדי לשים את הרעיונות שלהם על גבי מסך הטלוויזיה שלנו לכל אורכם של עידני הטלוויזיה האלה. הם נתנו לזה חיים בטלוויזיה, בהחלט, אך אלו אתם הצופים, דרך המצפון החברתי המשותף שלכן, אשר נתנו לזה חיים, אריכות ימים, כוח או שלא.

אז תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)