כריסטינה ג'רד: עשיית צדק במים בינלאומיים

היום אני אקח אתכם למסע למקומות כל כך עמוקים, כל כך חשוכים, כל כך לא נחקרים שאנו יודעים עליהם פחות משאנו יודעים על הצד האפל של הירח. זה מקום של מיתוסים ואגדות. זה מקום שמסומן במפות עתיקות בתור "כאן מפלצות." זה מקום שכל מסע מחקר שיוצא אליו מביא חזרה תגליות חדשות של יצורים כל כך מופלאים ומוזרים שאבותינו אולי היו חושבים שאלו באמת מפלצות. במקום זאת, הם רק גורמים לי להיות ירוקה מקנאה שעמיתיי מהאיחוד הבינלאומי לשימור טבע (IUCN) יכלו לצאת למסע הזה להרים התת ימיים של דרום מדגסקר וממש לצלם תמונות ולראות את היצורים המופלאים האלה של המעמקים.

אנו מדברים על המים הבינלאומיים. מים בינלאומיים הוא מונח משפטי, אבל למעשה, הם מכסים 50 אחוזים מכדור הארץ. עם עומק ממוצע של אוקיינוס שהוא 4000 מטרים, למעשה, המים הבינלאומיים מכסים ומספקים כמעט 90 אחוזים מבתי הגידול לחיים על כדור הארץ. בתיאוריה, הם משאב כללי, ששייך לכולנו. אבל במציאות, הם מנוהלים על ידי ולמען אלו שיש להם המשאבים לצאת ולנצל אותם. אז היום אני אקח אתכם למסע כדי לשפוך מעט אור על כמה מיתוסים ישנים ואגדות והנחות ששמרו אותנו, בעלי המניות האמיתיים במים הבינלאומיים, בחשכה. אנו ניסע לכמה מן המקומות המיוחדים האלה שאנחנו מגלים בשנים האחרונות שמראים למה באמת צריך להיות לנו אכפת. ולבסוף אנחנו ננסה לפתח ולהתחיל בראיה חדשה של משילות במים בינלאומיים שנעוצה בשימור ברמה של אגן אוקייני, אבל נתונה במסגרת של נורמות גלובליות של זהירות וכבוד.

אז הנה תמונה של הימים הבינלאומיים כפי שהם נראים מלמעלה -- האזור בכחול כהה. עבורי בתור עו"ד של משפט בינלאומי, זה מפחיד אותי יותר מכל אותן היצורים או המפלצות שראינו, כי זה טומן בתוכו את הרעיון שממש אפשר להגן על האוקיינוס, האוקיינוס הגלובלי, שמספק לכולנו את מאגר הפחמן, את מאגר החום, החמצן, אם אפשר להגן (בחוק) רק על 36 אחוזים ממנו. זה באמת הלב האמיתי של כדור הארץ. כמה מן הבעיות שאתן אנו צריכים להתמודד הן החוקים הבינלאומיים הנוכחיים -- לדוגמא, נתיבי שייט -- נותנים יותר הגנה לאזורים שקרובים לחוף. למשל, השלכת פסולת, משהו שנדמה כאילו הוא פשוט נעלם, אבל החוקים שמפקחים על השלכת פסולת מאניות למעשה נחלשים ככל שמתרחקים מקו החוף. כתוצאה מכך, יש לנו גושי זבל בגודל כפול מגודלה של טקסס. זה לא ייאמן. היינו רגילים לחשוב שהפתרון לזיהום הוא דילול, אבל הוכח שזה לא המקרה.

אז מה שלמדנו ממדעי החברה ומכלכלנים כדוגמת אלינור אוסטרום, שלומדים את התופעה של ניהול נחלת הכלל בקנה מידה מקומי, הוא שישנם תנאים מוקדמים מסויימים שניתן ליישם כך שיאפשרו לך לנהל ולאפשר נגישות לשטח הפתוח לטובתו של היחיד ושל הכלל. ואלו כוללים תחושה של אחריות משותפת, נורמות כלליות שקושרות את האנשים יחד כקהילה. נגישות מותנית: ניתן להזמין אנשים פנימה, אבל הם חייבים להיות מסוגלים לציית לכללים. וכמובן, אם אתה רוצה שהאנשים יצייתו לחוקים, עדיין יש צורך במערכת יעילה של בקרה ואכיפה, היות שכפי שגילינו, ניתן לבטוח, אבל בנוסף יש צורך לודא.

עוד דבר שאני רוצה להעביר הוא שאבדון ואפלולית הוא לא הדבר היחיד שאנו רואים במים הבינלאומיים. קבוצה של יחידים מאוד חדורי מטרה -- מדענים, אנשי שימור, צלמים ומדינות -- היו מסוגלים להפוך מסלול הרסני שהיה הורס אזורים ימיים עדינים ורגישים כמו גן האלמוגים הזה שאתם רואים לפניכם. כלומר, הם הצליחו להציל אותו מגורל של גרירת רשתות בעומק הים. ואיך הם עשו את זה? ובכן כפי שאמרתי, הייתה לנו קבוצה של צלמים שיצאה בספינות וממש צילמה את הפעילות האלה. אבל בנוסף בילינו הרבה שעות במרתפים של האו"ם, בנסיון לעבוד עם ממשלות כדי לגרום להן להבין מה מתרחש כל כך רחוק מהיבשה שמעטים מאיתנו בכלל דמיינו שיצורים כאלה קיימים.

כך שתוך שלוש שנים מ-2003 עד 2006, הצלחנו להנהיג נורמה שממש שינתה את הפרדיגמה של איך ואיפה דייגים דגים בעזרת גרירת רשתות לאורך קרקעית הים. במקום ללכת לכל מקום, לעשות מה שאתה רוצה, אנחנו ממש יצרנו משטר שדורש הערכה מקדימה של המקום אליו הולכים וחובה למנוע נזק משמעותי. ב-2009 כשהאו"ם העריך את ההתקדמות, הם גילו שכמעט 100 מליון קילומטרים רבועים של קרקעית ים נעשו מוגנים. זה לא אומר שזה הפתרון המלא, או אפילו שזה מספק הגנה קבועה, אבל מה שזה כן אומר הוא שקבוצה של יחידים יכולה ליצור קהילה על מנת ממש לעצב את האופן שבו המים הבינלאומיים מנוהלים, כדי ליצור משטר חדש. כך שאני רואה באור אופטימי את האפשרויות שלנו ליצירת פרספקטיבה "כחולה" אמיתית לכוכב המדהים הזה. משאלתה של סילביה נותנת לנו את המנוף, את הגישה, לליבם של בני אדם, אם תרצו, שלעיתים נדירות ראו מקומות מעבר לכפות רגליהם, אבל בתקווה עכשיו הם יתעניינו במחזור החיים השלם של יצורים כמו צבי הים האלה, שבודאי מבלים את מרבית זמנם במים בינלאומיים.

היום אנו רק יוצאים למסע למבחר קטן של כמה מהאזורים המיוחדים האלה, רק לתת לכם מושג לגבי הטעם והעושר והנפלאות שהם מכילים. ים סרגאסו, לדוגמא, הוא לא ים שתחום על ידי קוי חוף, אלא הוא נתחם על ידי זרמים אוקייניים שטומנים בתוכם את העושר הזה של סרגאסום שגדל ומתפזר שם. הוא ידוע גם כאזור השרצה לצלופחים מהנהרות של צפון אירופה וצפון אמריקה. שכיום מדלדלים מאוד במספרם עד כדי כך שהם מפסיקים להופיע בשטוקהולם. וחמישה הופיעו באנגליה רק לאחרונה.

אבל ים סרגאסו, באותו האופן שבו הוא אוגר את אצת הסרגאסום, ממש מושך אליו למעשה את הפלסטיק מכל האזור. התמונה הזו לא ממש מראה את הפלסטיק שאני רוצה להראות, בגלל שלא הייתי שם בעצמי. אבל ממש לאחרונה נעשה מחקר שיצא בפברואר שהראה שיש כיום 200,000 חתיכות פלסטיק לקילומטר רבוע שצפות עכשיו על פני ים סרגאסו, וזה משפיע על בית הגידול של מינים רבים בשלבים הצעירים של התפתחותם שבאים לים סרגאסו בשביל ההגנה שלו והמזון שבו. ים סרגאסו הוא גם מקום מופלא בגלל ההצטברות של המינים המיוחדים האלה שלמדו לחקות את מנהגם של אצות הסרגאסום. הוא מהווה גם בית גידול מיוחד עבור הדגים המעופפים הללו כשהם מטילים את ביציהם. אבל מה שאני רוצה להעביר מתוך התמונה הזו היא שבאמת יש לנו הזדמנות להזניק יוזמה גלובלית לשמירה והגנה. וכך ממשלת ברמודה הכירה בצורך ובאחריותה בהיותו של חלק מים סרגאסו נתון בשטח השיפוט שלה -- אבל הרוב הגדול שלו נמצא מעבר לו -- לעזור ולהיות החלוץ של מהלך להשגת הגנה לאזור החיוני הזה.

נצלול דרומה לאזור מעט קר יותר עכשיו, ים רוס באוקיינוס הדרומי. זהו למעשה מפרץ. הוא נחשב לים בינלאומי, מפני שהיבשת הושמה מחוץ לתחום עבור תביעות טריטוריאליות, כך שמתייחסים לכל מה שבמים כמים בינלאומיים. אבל מה שעושה את ים רוס למקום חשוב הוא האזור הנרחב של משטחי קרח שבימי האביב והקיץ מספק עושר של פיטופלנקטון וקריל שתומך במה, שעד לא מזמן, היה מערכת לא פגועה של חברה אקולוגית קרובה לחוף. אבל למרבה הצער CALMAR, הועדה האזורית שאחראית לשימור וניהול מכסות הדיג ומשאבים ימיים אחרים, מתחילה להיכנע לצערנו לאינטרסים של דייג ומאשרת את הרחבתם של היתרי דיג של דג השן באזור. קפטן של ספינה ניו-זילנדית שירד לשם לא מזמן מדווח על ירידה משמעותית במספרם של לוויתני האורקה בים רוס, שתלויים ישירות בדגי השן האנטארקטיים כמקור המזון העיקרי שלהם. אז מה שאנו צריכים לעשות הוא לעמוד איתן, ביחד ולחוד, כדי לדחוף ממשלות, ללחוץ על ארגונים אזוריים לניהול דייג, להכיר בזכותנו להכריז על אזורים מסויימים מחוץ לתחום עבור דייג במים הבינלאומיים, כך שהחופש לדוג לא אומר יותר החופש לדוג בכל מקום ובכל זמן.

נתקרב יותר לכאן, כיפת קוסטה ריקה הוא אזור שנתגלה לא מזמן -- אזור שהוא בית גידול פוטנציאלי כל השנה ללוויתנים כחולים. יש מספיק מזון שם כדי לספק אותם לכל הקיץ והחורף. אבל מה שייחודי עבור כיפת קוסטה ריקה הוא, למעשה שזה לא מקום נייח. זו תופעה אוקיינוגרפית שזזה במרחב ובזמן על בסיס עונתי. כך שלמעשה, היא לא נמצאת תמיד במים בינלאומיים. היא לא נמצאת באופן קבוע באזורי המים הכלכליים של חמש מדינות מרכז אמריקאיות, אלא היא נעה עם העונה. וככזו, היא יוצרת אתגר להגן עליה, אבל יש לנו גם אתגר להגן על המינים שנעים לאורכה. אבל אנו יכולים להשתמש באותן הטכנולוגיות שדייגים משתמשים בהן כדי לזהות היכן המינים נמצאים, כדי לסגור את האזור בזמן שהוא הכי פגיע, שייתכן, ובמקרים רבים, הוא לכל אורך השנה.

נתקרב לחוף, היכן שאנחנו, התמונה הזו צולמה בגלפגוס. מינים רבים עוברים באזור הזה, וזו הסיבה שניתנה תשומת לב רבה לשימור של המרחב הימי של האוקיינוס השקט הטרופי המזרחי. זו היוזמה שתואמה על ידי שימור בינלאומי עם מגוון של שותפים וממשלות כדי ממש לנסות ולהביא למשטר ניהול אינטגרטיבי לכל האזור. זה, נותן דוגמא נפלאה של הכיוון שבו אנו יכולים ללכת עם יוזמה אזורית. הוא מגן על חמישה אתרי מורשת עולמית. לצערנו, ועידת המורשת העולמית לא מכירה בצורך להגן על אזורים מעבר לשיפוט לאומי, כיום. כך שמקום כמו כיפת קוסטה ריקה טכנית לא יכולה לעמוד בקריטריון כל זמן שהיא במים הבינלאומיים. כך שמה שאנו מציעים הוא שאו שאנו צריכים לתקן את ועידת המורשת העולמית, כך שהיא תוכל לאמץ אליה את הדחיפות והצורך העולמי להגן על אתרי מורשת אלה, או שאנו צריכים לשנות את שמה ולקרוא לה ועידת המורשת החצי עולמית. אבל אנו יודעים גם שמינים כמו צבי הים האלה לא נשארים כל הזמן במרחב הימי של האוקיינוס השקט הטרופי המזרחי. אלו הולכים לא פעם לאזור הסביבון הדרום אטלנטי (זרם אוקייני), שם הם מבלים את רוב זמנם ולעתים קורבות מוצאים את עצמם תפוסים ככה, או כשלל משנה.

כך שמה שאני באמת טוענת הוא שאנחנו צריכים לעלות מדרגה. אנו צריכים לעבוד מקומית, אבל אנחנו צריכים לעבוד גם ברמת אגן אוקייני. יש לנו כעת הכלים והטכנולוגיה שמאפשרים לנו לקחת יוזמה רחבה יותר ברמת אגן אוקייני. שמענו על פרוייקט התיוג של הטורפים באוקיינוס השקט, אחד מ-17 פרוייקטים של ספירת חיות ימיות. הוא מספק לנו מידע כמו זה, על עופות ים שחורים קטנטנים שחיים בכל רחבי האגן האוקייני. הם עפים 65,000 קילומטרים בפחות משנה. כך שיש לנו הכלים והמימון שמגיעים ממפקד חיות הים. ובשנת השיא שלו שעומדת להתחיל באוקטובר. אז תהיו ערים למידע נוסף. מה שאני מוצאת כל כך מרתק הוא שמפקד חיות הים עסק לא רק בתיוג של הטורפים באוקיינוס השקט, אלא גם התבונן אל החלק הפחות מוכר של עמודת המים האמצעית, היכן שיצורים כמו מלפפון הים המעופף הזה נמצאו. ולמזלנו, היינו מסוגלים בתור האיגוד הבינלאומי לשימור טבע, להצתוות אל מפקד החיים הימיים והרבה מן המדענים שעובדים שם כדי ממש לנסות ולתרגם הרבה מהמידע הזה עבור קובעי מדיניות. כעת יש לנו את התמיכה של ממשלות מאחורינו. אנחנו חושפים את המידע הזה באמצעות סדנאות טכניות. והדבר המרגש הוא שאכן יש לנו מידע מספיק כדי לקדם פרוייקטים כאלה מוקדי תקווה משמעותיים, נקודות חמות. באותו הזמן אנחנו אומרים, "כן, אנו צריכים עוד. אנו צריכים להתקדם."

אבל רבים מכם אמרו, אם תשיגו את האזורים הימיים המוגנים האלה, או משטר הגיוני לניהול דייג במים הבינלאומיים, איך תאכפו את מרותו? מה שמוביל אותי לתשוקה השניה שלי מלבד מדעי הים, שהיא טכנולוגיית חלל. רציתי להיות אסטרונאוטית, כך שתמיד עקבתי לראות מהם הכלים שקיימים כדי לבחון את כדור הארץ מהחלל החיצון -- ושיש לנו כלים אדירים כפי שלמדנו, שמאפשרים לנו לעקוב אחרי מינים מתוייגים לאורך מחזור החיים שלהם באוקיינוס הפתוח. אנו גם יכולים לתייג ולעקוב אחרי ספינות דייג. לרבות מהן כבר יש משדרים עליהם שמאפשרים לנו לראות את מיקומן ואפילו מה הן עושות. אבל לא לכל הספינות יש משדרים כיום. זה לא דורש הרבה מדע טילים כדי ממש לנסות וליצור חוקים חדשים שיחייבו, אם תהיה לך הפריבילגיה לגשת למשאבי המים הבינלאומיים שלנו, אנו צריכים לדעת -- מישהו צריך לדעת -- איפה אתה ומה אתה עושה.

כך שזה מוביל אותי למסר העיקרי שאני רוצה לתיקחו מכאן, שהוא שאנו יכולים למנוע את הטרגדיה של המשאבים המשותפים. אנו יכולים לעצור את מסלול ההתנגשות של 50 אחוזים מכדור הארץ עם הימים הבינלאומיים. אבל אנחנו צריכים לחשוב בקנה מידה גדול. אנו צריכים לחשוב גלובלית. אנו צריכים לשנות את הדרך שבה אנו נוהגים בניהול של המשאבים הללו. אנו צריכים לאמץ את הפרדיגמה החדשה של זהירות וכבוד. באותה הנשימה, אנחנו צריכים לחשוב מקומית, וזו השמחה והפלא של משאלת התקווה של סילביה, שאנו יכולים להאיר חזק על הרבה מהאזורים שהיו עד לא מזמן לא ידועים, ולהביא את האנשים לשולחן -- אם תרצו -- כדי לגרום להם ממש להרגיש חלק מהקהילה הזו שבאמת יש לה חזקה בניהול העתיד שלה. ושלישית, אנו צריכים לחשוב על ניהול ברמת אגן אוקייני. המינים שלנו הם מינים של אגן אוקייני הרבה מקהילות הים העמוק יש להן תפוצה גנטית על פני כל האגן האוקייני. אנחנו צריכים להבין טוב יותר, אבל אנחנו צריכים גם להתחיל לנהל ולשמר. וכדי לעשות את זה, אנחנו צריכים משטרי ניהול של אגן אוקייני. כלומר, יש לנו משטרי ניהול אזוריים בתוך אזורי המים כלכליים, אבל אנחנו צריכים לעלות בקנה המידה, אנחנו צריכים לבנות את הקיבולת שלהם, כך שכמו באוקיינוס הדרומי, היום יש שני ארגוני גג לדייג וארגון שימור.

אז עם זה, אני רק רוצה להודות מקרב לב ולכבד את סילביה ארל על משאלתה, שמאפשרת לנו לתת פנים למים הבינלאומיים והימים העמוקים מעבר לשיפוט המדינתי. היא עוזרת להביא קבוצה נהדרת של אנשים מוכשרים יחד לנסות באמת לפתור ולהבקיע את הבעיות הללו שיוצרות את המכשולים שלנו לניהול ושימוש מושכל של האזור הזה שבעבר היה מרוחק כל כך.

כך שבמסע הזה, אני מקווה, שנתתי לכם נקודת מבט חדשה על המים הבינלאומיים, אחת, שהם גם הבית שלנו, וגם שאנו צריכים לעבוד יחד אם אנו רוצים להפוך את עתיד האוקיינוס לבר קיימא עבור כולנו.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)