קריסטה טיפט: להתחבר חזרה לחמלה

אנחנו כאן כדי לחגוג חמלה. אבל לחמלה, מנקודת המבט שלי, יש בעיה. כמה שהיא חיונית בכל המסורות שלנו, כמה שהיא מציאותית, כמו שרבים מאתנו מכירים אותה בחיים הספציפיים שלנו, המילה 'חמלה' נאמרת בתרבות שלנו, והיא נחשדת בתחום שלי של העיתונאות היא נתפסת כדביקה-היפית. או שהיא נתפסת אפילו כמדכאת בפוטנציה. קרן אמרסטרונג סיפרה, מה שלדעתי הוא סיפור סמלי בו היא נשאה נאום בהולנד ובו למעשה, המילה 'חמלה' תורגמה כ'רחמיםי.

עכשיו חמלה, כשהיא נכנסת לחדשות, לעיתים קרובות מדי בצורה של כתבות 'הרגשה טובה' או על אנשים שעשו מעשי גבורה שאתה אף פעם לא תוכל להיות כמותם או סופים טובים או דוגמאות להקרבה עצמית שנדמה כי הם טובים מכדי להיות אמיתיים ברוב הזמן. הדמיון התרבותי שלנו בנוגע לחמלה הגיע למבוי סתום בשל סיפורים אידיאליים. אז מה שאני רוצה לעשות הבוקר במשך כמה הדקות הבאות זה לבצע תחייה לשונית. ואני מקווה שאתם תצטרפו אלי להנחת יסוד שמילים משנות, שהם מעצבות את הצורה בה אנחנו מבינים את עצמנו, את הצורה בה אנחנו מפרשים את העולם והאופן שבו אנחנו מתייחסים לאחרים.

כשהמדינה הזאת פגשה לראשונה מגוון אמיתי בשנות השישים, אימצנו סובלנות כמעלה האזרחית הבסיסית שבה נתמודד עם המגוון הזה. עכשיו המילה 'סובלנות', אם תחפשו אותה במילון, מכילה להרשות, להכיל ולסבול. מהקונסטקסט הרפואי ממנו זה מגיע, זה מלבחון את הגבול של שגשוג בסביבה לא אוהדת. סובלנות היא לא ממש תכונה נרכשת, היא יותר מעלה נשגבת. והיא מחושבת מדי כדי ליצור תחושת מעיים ולב והתנהגות כשהעניינים נהיית קשים. והעניינים די קשים עכשיו. אני חושבת שמבלי היכולת לתת לזה שם, אנחנו חווים קולקטיבית שהגענו הכי רחוק שאפשר כשסובלנות היא המעלה היחידה שמכווינה אותנו.

חמלה היא 'טוענת לכתר' ראויה. היא אורגנית, חוצה דתות, אמונות ומסורות אתניות, ועם זאת מתעלה עליהן. חמלה היא חתיכה של אוצר מילים שעלולה לשנות אותנו אם באמת ניתן לה לחלחל אל הסטנדרטים בהם אנחנו שופטים את עצמנו ואחרים, גם בחיים הפרטיים וגם במרחבים הציבוריים. אז מה זה, תלת מימדי? מה החלקים המרכיבים והתואמים לה? מה יש ביקום התכונות המלוות אותה? כדי להתחיל בפשטות, אני רוצה לומר שחמלה היא אדיבות. עכשיו, אדיבות יכולה להישמע כמילה מאוד חלשה, וגם לה יש נטייה לשלל קלישאות. אבל אדיבות היא תוצר לוואי של היום-יום של כל התכונות הגדולות. בצורתן המחנכת ביותר של תגמול מיידי.

חמלה היא גם סקרנות. חמלה מטפחת ומתרגלת סקרנות. אני אוהבת פתגם שנאמר לי על ידי שתי בחורות צעירות שהן יזמות דו קיום דתי בלוס אנג'לס, עזיזה חסן ומלכה פניווסי. הן עובדות על יצירת דמיון חדש הנוגע לחיים המשותפים של צעירים יהודים ומוסלמים. ובעשותן את זה, הן יוצרות את, מה שהן קוראות לזה כ- 'סקרנות ללא הנחות יסוד'. ובכן זה הולך להיות קרקע פורייה לחמלה.

חמלה יכולה להיות מילה נרדפת לאמפתיה. היא יכולה להצטרף לעבודה הקשה שבסליחה ופיוס, אבל היא יכולה גם לבטא עצמה באקט הפשוט שבקיום. היא מקושרת למעלות מעשיות כמו נדיבות וקבלת אורחים ורק בלהיות שם, רק בלהופיע. אני חושבת שחמלה גם מקושרת פעמים רבות ליופי- ובזה אני מתכוונת לנכונות לראות את היופי באחר, לא רק במה שיש בהם שעלול להזדקק לעזרה. אני אוהבת את זה שהמוסלמים השותפים לשיחה שלי פעמים רבות מדברים על יופי כעל ערך מוסרי בסיסי. ובאור הזה, בשביל הדתיים, חמלה גם מביאה אותנו לתוך תחום המיסתורין- מעודדת אותנו לראות, לא רק יופי, אלא אולי גם להסתכל בפניו של אלוהים ברגע של סבל, בפניו של זר, בפניו של נלהב מדת אחרת.

אני לא בטוחה אם אני יכולה להראות לכם איך סובלנות נראית, אבל אני יכולה להראות לכם איך חמלה נראית-- כי היא נגלית לעין. כשאנחנו רואים אותה, אנחנו מזהים אותה והיא משנה את דרך המחשבה שלנו על מה אפשר לעשות, על מה אפשרי. זה כל כך חשוב כשאנחנו מתקשרים רעיונות גדולים-- אבל בייחוד רעיונות רוחניים גדולים כמו חמלה-- להשריש את זה כשזה מוצג לאחרים בחלל ובזמן, בבשר ודם- הצבעים והמורכבות של החיים.

וחמלה כן מחפשת התגלמות פיזית. לראשונה למדתי את זה בצורה מוחשית ממת'יו סאנפורד. אני לא יכולה לדמיין שאתם תבינו את זה כשתסתכלו על תמונה שלו, אבל הוא משותק. הוא משותק מהאגן ומטה מגיל 13, בתאונת דרכים שהרגה את אביו ואחותו. הרגליים של מת'יו לא עובדות, והוא מעולם לא יוכל ללכת שוב, ו- והוא באמת חווה את זה כ 'ו' במקום כ 'אבל'- והוא חווה את עצמו כאדם בריא ושלם. וכמורה ליוגה, הוא מביא את החוויה הזאת לאחרים לכל אורך הספקטרום של אנשים בעלי יכולת ואנשים בעלי מוגבלויות, בריאות, מחלות וזקנה. הוא אומר שהוא בסך הכל בקצה הספקטרום בספקטרום בו כולנו נמצאים. הוא עושה עכשיו עבודה מדהימה עם חיילים פצועים שחזרו מעיראק ואפגניסטן. ומת'יו עשה את האבחנה המדהימה הזאת שאני פשוט הולכת להציע לכם ותנו לזה לחלחל. אני לא יכולה להסביר את זה וגם הוא לא. אבל הוא אומר שהוא עדיין לא חווה אדם שהיה יותר מודע לגוף שלו, בכל השבריריות שלו והעדינות, מבלי, שבאותו זמן, יהפוך ליותר חומל כלפי כל החיים.

חמלה גם נראית כך. זה ז'אן ואנייר. ז'אן ואנייר עזר להקים את קהילות הL'Arche. אותם תוכלו למצוא היום ברחבי העולם, קהילות שמרכזן הוא החיים עם אנשים מוגבלים שכלית- בעיקר תסמונת דאון. הקהילות אותן ז'אן ואנייר הקים, כמו ז'אן ואנייר עצמו, רוויות רוך. 'רוך' היא עוד מילה שהייתי שמחה לבלות זמן בלהחיות אותה. אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בתרבות הזאת בלהיות חדורים ואגרסיביים, ואני מבלה הרבה מזמני בלהיות כזאת גם. וחמלה היא גם התכונות האלה. אבל שוב ושוב, החיים בחמלה מביאים אותנו לתובנת הרוך. ז'אן ואנייר אומר שהעבודה שלו, כמו העבודה של אחרים- החברה היקרה שלו, אימא תרזה המדהימה ז"ל-- ברגע הראשון, זה אף פעם לא לשנות את העולם; ברגע הראשון זה לשנות את עצמנו. הוא אומר שזה מה שהם עושים ב L'Arche זה לא פתרון, אלא סימן. חמלה היא לעיתים נדירות פתרון. אבל היא תמיד סימן למציאות עמוקה יותר, לאפשרויות אנושיות עמוקות יותר.

והחמלה מופצת במעגלים רחבים יותר ויותר על ידי סימנים וסיפורים, אף פעם לא על ידי סטטיסטיקה ואסטרטגיות. אנחנו זקוקים לדברים האלה גם, אבל אנחנו גם נתקלים במגבלות שלהם. ובאותו זמן שבו אנחנו עושים את זה, אני חושבת שאנחנו מגלים מחדש את כוחו של סיפור- שכבני אדם, אנחנו זקוקים לסיפורים כדי לחיות, כדי לשגשג, כדי להשתנות. המסורות שלנו מאז ומתמיד ידעו את זה, וזו הסיבה שבגללה הם תמיד שמו את הסיפורים בליבה ולקחו אותם הלאה איתם. יש כמובן, סיפור מאחורי ערכי המוסר והדיברות ביהדות כדי לתקן את העולם- תיקון עולם.

ואני לעולם לא אשכח ששמעתי את הסיפור הזה מד"ר רחל נעמי רמן, שסיפרה לי אותו כפי שסבה סיפר לה, שבראשית הבריאה משהו קרה והאור המקורי של העולם התנפץ לאינספור חתיכות. רסיסים נמצאים בתוך כל פן של הבריאה. ושהייעוד האנושי הגבוה ביותר הוא לחפש את האור הזה, להצביע עליו כשמוצאים אותו, לאסוף אותו, ודרך העשייה הזאת, לתקן את העולם. עכשיו זה עלול להישמע כמעשייה מגונדרת. חלק מעמיתיי העיתונאים עלולים לפרש את זה כך. רחל נעמי רמן אומרת שזה סיפור חשוב ומעצים לתקופה שלנו, כי הסיפור הזה מבהיר שבכל אחד ואחת מאתנו, שברירי ופגום ככל שיהיה, לקויים ככל שנרגיש, יש בדיוק את מה שדרוש כדי לעזור לתקן חלק מהעולם שאותו אנחנו יכולים לראות ולגעת.

סיפורים כאלה, סימנים כאלה, הם כלים מעשיים בעולם המשווע להשיב חמלה לשפע של סבל שאחרת יכולים לשתק אותנו בהלם. רחל נעמי רמן למעשה מחזירה את החמלה למקומה הראוי לצד המדע בתחום שלה של הרפואה בהכשרת רופאים חדשים. והטרנד הזה מה שרחל נעמי רמן עושה, כמה שמעלות אלה מוצאות מקום באוצר המילים של רפואה- העבודה שפרד לסקין עושה- אני חושבת שזה אחד הדברים המעניינים ביותר במחקר של המאה ה21- שהמדע, למעשה, לוקח מעלה כמו חמלה, באופן ברור מחוץ לתחום האידיאליזציה. זה הולך לשנות את המדע, אני מאמינה, וזה ישנה את הדת.

אבל הנה פנים מהמדע של המאה ה20 שעלול להפתיע אתכם בדיון אודות חמלה. כולנו יודעים על האלברט איינשטיין שגילה את הנוסחה E = mc2. אנחנו לא שומעים הרבה אודות האיינשטיין שהזמין זמרת אופרה אמריקנית ממוצא אפריקאי, מריאן אנדרסון, לישון בבית שלו כשהיא באה לשיר בפרינסטון כי המלון הכי טוב שם היה מופרד (שחורים-לבנים) ולא הסכים לקבל אותה. אנחנו לא שומעים אודות האיינשטיין שהשתמש בכוחו כסלבריטאי כדי להשמיע קולם של אסירים פוליטים באירופה או של האחים סקוטסבורו בחלק הדרומי של אמריקה.

איינשטיין האמין באופן עמוק שעל המדע להתעלות מעל מחלוקות אתניות או מדיניות. אבל הוא צפה בפיזיקאים וכימאים נהפכים ליוצרים של נשק לצורך השמדה המונית בתחילת המאה העשרים. הוא פעם אמר שמדע בדור שלו הפך לסכין גילוח בידיים של תינוק בן 3. ואיינשטיין חזה שככל שאנחנו הופכים למודרניים יותר והטכנולוגיה מתקדמת, אנחנו זקוקים למעלות ומסורות שיקדמו אותנו במעלה הזמן יותר, לא פחות. הוא אהב לדבר על גאונים רוחניים לאורך הדורות. חלק מהאהובים עליו היו, משה רבנו, ישו, בודהא, הקדוש פרנציס מאסיסי, גנדי- הוא העריץ את בן זמנו, גנדי. ואיינשטיין אמר-- ואני חושבת שזה ציטוט, שוב, שלא הועבר הלאה במסורת שלו- ש"אנשים מהסוג הזה הם גאונים באמנות החיים, מה שיותר נחוץ לכבוד, לבטחון ולשמחה של האנושות מאשר גילויים של ידע אובייקטיבי."

עכשיו להביא ציטוט של איינשטיין עלול להראות כבחירה לא מוצלחת כשרוצים להוריד חמלה חזרה לקרקע ולהראות אותה כנגישה לכל האנשים הפשוטים כמונו, אבל למעשה היא כן (מוצלחת). אני רוצה להראות לכם את שאר התמונה, כי התמונה הזאת היא אנלוגיה למה שאנחנו עושים למילה 'חמלה' בתרבות שלנו- אנחנו מנקים אותה אנחנו מפחיתים מהעומק שלה ומהאחיזה שלה בחיים, שהם מלוכלכים. אז בתמונה הזאת אתם רואים אותו מביט החוצה מהחלון למה שנראה כמו קתדרלה- אבל זה לא. זו התמונה במלואה, ואתם רואים גבר בגיל העמידה לובש ז'קט עור, מעשן סיגר. ובהסתכלות על הגב השפוף הזה, הוא לא עשה מספיק יוגה. שמנו את שתי התמונות האלה אחת ליד השנייה באתר שלנו, ומשהו אמר, "כשהסתכלתי לראשונה על התמונה, שאלתי את עצמי, על מה הוא חושב? וכשראיתי את השנייה, שאלתי, איזה מין אדם הוא היה? איזה מין אדם הוא זה?"

ובכן, הוא היה מורכב. הוא התנהג בחמלה בצורה בלתי רגילה בחלק ממערכות היחסים שלו ובצורה לגמרי לא נאותה באחרות. וזה הרבה יותר קשה, לעיתים קרובות, להתנהג בחמלה כלפי אלו הקרובים אלינו ביותר, שזו עוד תכונה בעולם החמלה, בצד האפל שלה, שגם ראויה להתייחסות רצינית והארה מאתנו. גם גנדי היה אדם מלא פגמים. כך גם מרטין לות'ר קינג ג'וניור וכך גם דורתי דיי. כך גם אימא תרזה. כך גם כולנו. ואני רציתי לומר שזה דבר משחרר להבין שזה אינו מכשול לחמלה- בהמשך למה שפרד לוסקין אמר- שהפגמים האלה רק עושים אותנו אנושיים.

התרבות שלנו אובססיבית לשלמות והסתרת בעיות. אבל איזה דבר משחרר לגלות שהבעיות שלנו, הן למעשה, המקור העשיר ביותר שלנו כדי להתעלות למעלה האולטימטיבית הזאת של חמלה, כדי להביא חמלה לעבר סבל ושמחה של אחרים. רחל נעמי רמן היא רופאה טובה יותר בגלל המאבק הארוך שלה לאורך החיים עם מחלת ה'קרון'. איינשטיין הפך להומניטרי, לא בגלל הידע המשובח שלו על חלל, זמן וחומר, אלא בגלל שהוא היה יהודי כשגרמניה הפכה פשיסטית. וקרן ארמסטרונג, אני חושבת שהייתם יכולים לומר גם שזה היה חלק מהחוויה הפצועה שלכם בחיים דתיים, עם זיגזגים, הוביל לאופי של החמלה. חמלה לא יכולה להיות מופחתת לדרגת צדיקות יותר משהיא יכולה להיות מופחתת לרחמים.

אז אני רוצה להציע הגדרה סופית לחמלה- זה איינשטיין ופול רובסון דרך אגב- וזה יהיה עבורנו לסווג את חמלה כטכנולוגיה רוחנית. המסורות שלנו מכילות שפע של חוכמה אודות זה, ואנחנו זקוקים להן כדי להביע את זה עכשיו. אבל חמלה מתאימה באותה מידה לחילוניות, כמו גם לדת.

אז אני אנסח מחדש את איינשטיין לסיכום ואומר שאנושיות, העתיד של האנושות, זקוק לטכנולוגיה הזאת באותה מידה שהוא זקוק לכל היתר שעכשיו חיברו אותנו והיתוו לנו את האפשרות המבעיתה והמופלאה של באמת להיהפך לגזע אנושי אחד.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)