קיראן ביר סתי מלמדת ילדים לקחת אחריות

"מידבק" היא מילה טובה. ואפילו בזמנים של שפעת החזירים, אני אוהבת את המילה הזאת. צחוק מידבק. להט מידבק. השראה מידבקת. שמענו סיפורים מרתקים מפי דוברים מרתקים. ואני חושבת שהם מידבקים מכיוון שהם נגועים במה שאני מכנה וירוס ה"אני יכול."

נשאלת השאלה, למה דווקא הם? במדינה עם למעלה ממיליארד אנשים, למה כל כך מעטים? האם זהו מזל? האם זהו מקרה? האם כולנו יכולים באופן שיטתי ומתוך כוונה להידבק? בשמונה הדקות הבאות אשתף אתכם בסיפור שלי. אני נידבקתי שהייתי בת 17. למדתי במכללה לעיצוב, ושם פגשתי במבוגרים שהאמינו ברעיונות שלי, איתגרו אותי, וישבו איתי על הרבה כוסות של צ'אי. נדהמתי לגלות כמה התחושה נפלאה, וכמה התחושה מידבקת. הבנתי גם שהייתי צריכה להידבק כשהייתי בת שבע.

וכך, כשהקמתי לפני עשור את בית ספר ריברסייד הוא הפך למעבדה, מעבדה לעיצוב ולליטוש תהליך שמטרתו להדביק באופן מודע את התודעה בוירוס ה"אני יכול". וגיליתי שאם הלמידה מתבצעת מתוך הקשר אל העולם האמיתי, אם מטשטשים את הגבולות בין בית הספר והחיים, הילדים עוברים מסע של מודעות - הם יכולים להבחין בשינוי, איפשור - הם משתנים, ואז העצמה - הם מובילים את השינוי. תהליך זה שיפר באופן ישיר את רווחתם האישית של התלמידים. תחושת המסוגלות של הילדים גברה, והם נעשו פחות חסרי אונים. אבל כל זה היגיון פשוט.

נעבור להצצה קטנה בפעילות האופיינית לריברסייד. קצת רקע: כשכיתה ה"א למדה על זכויות הילדים, הם חוייבו לגלגל מקלות קטורת, "אגרבטי", במשך שמונה שעות כדי לחוות מהי עבודת ילדים. הם עברו שינוי. אתם תיצפו במסע שלהם, ובאמונה העמוקה שלהם ביכולת שלהם לצאת ולשנות את העולם. [מוזיקה]

הנה הם מגלגלים. וכעבור שעתיים, כשהגב שלהם נשבר, הם עברו שינוי. וברגע שהשינוי התרחש, הם יצאו לעיר לשכנע את כולם שחייבים לחסל עבודת ילדים. שימו לב לרג'ב, לרגע בו הפנים שלו משתנים כשהוא מבין שהוא הצליח לשנות את דפוסי החשיבה של האיש הזה. זה לא יכול להתרחש בכיתה. כשרג'ב חווה זאת חל בו המעבר מ"המורה אמרה" ל"אני מבצע", וזהו השינוי התודעתי של "אני יכול". אפשר להניע ולהזין את התהליך הזה.

אבל היו הורים שאמרו, "אוקי, הופכים את הילדים שלנו לבני אדם טובים, אבל מה עם מתמטיקה ומדעים ואנגלית? מה עם הציונים?" הראנו להם ציונים. הנתונים היו חד משמעיים. כשמעצימים את הילדים, ההשגים שלהם הם לא רק טובים, ההשגים שלהם טובים מאוד, ולמעשה מצויינים, כפי שרואים בהערכה ההשוואתית הלאומית שנערכה בין יותר מאלפיים בתי ספר בהודו. הילדים של ריברסייד גברו על 10 בתי ספר הטובים ביותר בהודו במתמטיקה, אנגלית ומדעים.

נחלנו הצלחה והגיע הזמן לצאת אל מחוץ לריברסייד. וכך ב-15 באוגוסט 2007, ביום העצמאות, ילדי ריברסייד יצאו להדביק את אחמדאבד. כבר לא היה מדובר בבית ספר ריברסייד. היה מדובר בילדים כולם. ולכן היינו חסרי בושה. נכנסנו למשרדים של התאגיד העירוני, למשטרה, לעיתונות, לבתי העסק, ואמרנו, "מתי תתעוררו ותכירו בפוטנציאל הטמון בכל ילד וילד? מתי הילדים יהוו חלק מהעיר? פיתחו את ליבכם והקדישו את מחשבותיכם לילדים."

ומה היתה התגובה של העיר? מאז 2007, פעם בחודשיים, העיר סוגרת לתנועה את הרחובות המרכזיים ביותר והופכת אותם למגרש משחקים לילדים. זוהי עיר שאומרת לילדים שלה, "אתם יכולים". חלון הצצה להדבקה באחמדאבד. [וידיאו] הרחובות המרכזיים ביותר נסגרים. משטרת התנועה והתאגיד העירוני מסייעים לנו. הילדים משתלטים על האיזור. הם גולשים בסקטים. הם משחקים במשחקי רחוב. הם משחקים. הכל בחינם לכל הילדים. [מוזיקה]

אטול קרוואל: אפרוץ' הוא ארגון שכבר פעל בעבר למען ילדים. אנו מתכננים להרחיב את הפעילות לחלקים נוספים של העיר. [מוזיקה]

קיראן ביר סאטי: העיר תקצה זמן חופשי. ואחמדאבד זכתה למעבר החציה הראשון בעולם שהוא ידידותי לילדים.

גיט סאטי: כשהעיר מעניקה לילדים, בעתיד הילדים יעניקו לעיר בחזרה. [מוזיקה]

ק.ב.ס.: ולכן, אחמדאבד ידועה כעיר הראשונה בהודו הידידותית לילדים.

הבנתם את הרעיון. התחלנו עם 200 ילדים בריברסייד. ואז 30,000 ילדים באחמדאבד והגידול ממשיך. הגיע הזמן להדביק את הודו. וכך, ב-15 באוגוסט, שוב ביום העצמאות, ב-2009, התהליך הועצם, והעצמנו 100,000 ילדים להגיד "אנחנו יכולים". איך? תכננו ערכת כלים פשוטה, תרגמנו אותה לשמונה שפות, והגענו ל-32,000 בתי ספר. הצבנו בפני הילדים אתגר פשוט. אמרנו להם, קחו רעיון אחד, כל דבר שמטריד אתכם, ביחרו שבוע אחד, ושנו את חייהם של מיליארד אנשים.

והם עשו זאת. סיפורי שינוי זרמו מכל רחבי הודו, החל מנגלנד במזרח, ועד לג'ונג'ונו במערב, החל מסיקים בצפון ועד לקרישנגירי בדרום. ילדים מצאו פתרונות למגוון רחב של בעיות. החל מבדידות ועד למילוי מהמורות ברחובות, לאלכוהוליזם, ו-32 ילדים שמנעו 16 נישואי ילדים ברג'סטן. זה היה מדהים. וקיבלנו אישור מחודש לכך שכהמבוגרים מאמינים בילדים ואומרים להם, "אתם יכולים", הם אכן יכולים. הדבקה בהודו. זהו כפר ברג'סטן.

ילד: ההורים שלנו לא יודעים קרוא וכתוב ואנחנו רוצים ללמד אותם. ק.ב.ס.: בפעם הראשונה - הפגנה ומשחקי רחוב בבית ספר כפרי -- זה חסר תקדים -- הם מסבירים להורים שלהם למה חשוב לדעת קרוא וכתוב. נראה מה אומרים ההורים.

איש: התוכנית הזאת נפלאה. זאת הרגשה טובה שהילדים שלנו יכולים ללמד אותנו לקרוא ולכתוב.

מורה: אני כל כך שמחה שהתלמידים שלי ערכו את המבצע הזה. בעתיד, לעולם לא אטיל ספק ביכולות של התלמידים שלי. רואים? הם עשו זאת.

ק.ב.ס.: בית ספר במרכז הידראבד. ילדה: 581. זה בית מספר 581...

אנחנו צריכים צריכים להתחיל לאסוף ב-555.

ק.ב.ס.: ילדות וילדים בהידראבד, יוצאים לרחובות, לא פשוט, אבל הם עשו זאת.

אשה: למרות שהם כל כך צעירים, הם ביצעו עבודה נפלאה. הם ניקו את הקהילה, ימשיכו להידראבד, ובקרוב לכל הודו.

אשה: זאת היתה הפתעה. לא תארתי לעצמי שטמון בהם כל כך הרבה.

ילדה: תודה לכם גבירותי ורבותי. במכירה הפומבית אנחנו מציעים לכם ציורים נפלאים עבור מטרה חשובה מאוד. הכסף שתתנו לנו ישמש לרכישת עזרי שמיעה. האם אתם מוכנים גבירותי ורבותי? קהל: כן! ילדה: מוכנים? קהל: כן! ילדה: מוכנים? קהל: כן!

ק.ב.ס.: אמנת החמלה מתחילה כאן. משחקי רחוב, מכירות פומביות, עצומות. הם שינו את חייהם של אנשים. זה היה מדהים. אז איך אנחנו יכולים להישאר מחוסנים? איך אנחנו יכולים להיות מחוסנים מפני הלהט הזה, האנרגיה הזו, ההתלהבות הזו? אני יודעת שזה מובן מאליו, אבל אני רוצה לסיים עם הסמל הגדול ביותר של השינוי - גנדי. לפני 70 שנה, אדם אחד הדביק אומה שלמה בכוח של "אנחנו יכולים".

והיום - מי יפיץ את הנגיף מ-100 אלף ילדים ל-200 מיליון הילדים בהודו? המבוא לחוקה שלנו פותח ב"אנו, בני הודו." אז, מי אם לא אנחנו? ואם לא עכשיו, אימתי? וכמו שאמרתי, "מידבק" היא מילה טובה. תודה. [מחיאות כפיים]