קיראן בדי: מפקדת משטרה חדשנית

אספר לכם סיפור. סיפור הודי העוסק באישה הודית ובמסע שלה. אתחיל בהורים שלי. אלה ההורים שלי. אני תוצר של החזון שלהם. לפני שנים רבות כשנולדתי בשנות ה-50 -- שנות ה-50 וה-60 לא היו שייכות לבנות הודו. הן היו שייכות לבנים. הן היו שייכות לבנים שהצטרפו לעסקים וירשו אותם מהוריהם. את הבנות הלבישו יפה בשביל למצוא להן חתן. המשפחה שלי, בעיר שלי -- וכמעט בכל המדינה -- היתה יוצאת דופן. היינו ארבע, לא אחת, ולמרבית המזל בלי בנים. היינו ארבע בנות בלי אף בן. ההורים שלי השתייכו למשפחה בעלת אדמות. אבא שלי יצא נגד סבא שלו וכמעט נושל מהירושה כי החליט לתת חינוך לארבעתנו. הוא שלח אותנו לבי"ס מהטובים בעיר וסיפק לנו את החינוך הטוב ביותר. כפי שאמרתי: כשאנחנו נולדים אנחנו לא בוחרים את ההורים שלנו. ואנחנו לא בוחרים את ביה"ס שלנו. ילדים לא בוחרים את ביה"ס, ההורים בוחרים אותו עבורם. זהו, אם כך, הבסיס לו זכיתי. כך גדלנו אני ושלוש האחיות שלי. ואבא שלי נהג לומר בזמנו, "הבנות שלי יגיעו לארבע קצוות תבל." אולי הוא לא ממש התכוון לכך, אבל זה התגשם. אני היחידה שנשארה בהודו. אחת בריטית, אחת אמריקאית והשלישית קנדית. וכך התפזרנו בארבע קצוות תבל.

ההורים שלי מהווים מודל לחיקוי עבורי, והלכתי בעקבות שני דברים שקיבלתי מהם. דבר ראשון, הם אמרו "החיים הם שיפוע; או שאתה בעלייה, או שאתה בירידה." דבר שני, שנשאר איתי והפך לפילוסופית החיים שלי ששינתה את חיי: "100 דברים מתרחשים בחייכם, טובים ורעים. אתם יצרתם 90 מתוך ה-100. אם הם טובים - אתם יצרתם אותם, תהנו מהם. אם הם רעים - אתם יצרתם אותם, תלמדו מהם." עשרה נשלחו ע"י הטבע ואין לכם כל השפעה עליהם. כמו מוות של קרוב משפחה, או ציקלון, או הוריקן, או רעידת אדמה. אין לכם כל השפעה עליהם. אתם יכולים רק להגיב. אבל התגובה שלכם נמצאת בחלק של ה-90. אני תוצר של הפילוסופיות האלו של ה-90/10, ושל החיים כשיפוע. זאת הדרך בה גדלתי, להעריך את מה שאני מקבלת. אני תוצר של הזדמנויות, הזדמנויות נדירות של שנות ה-50 וה-60, שבנות אחרות לא זכו להן. הייתי מודעת לכך שמה שההורים שלי נתנו לי היה דבר יוצא דופן. כי את כל החברות הטובות הלבישו יפה כדי לחתן אותן עם נדוניה גדולה, ואילו אני שיחקתי טניס ולמדתי בבי"ס והשתתפתי בפעילויות מגוונות נוספות. רציתי לשתף אתכם כחומר רקע

לדברי בהמשך. הצטרפתי למשטרה ההודית כאישה קשוחה, אישה נחושה ודבקה במטרה כתוצאה מהשתתפותי בתחרויות טניס, וכו'. אבל, הצטרפתי למשטרה ההודית ויצרתי דפוס פעולה חדש. עבורי המשטרה מהווה כוח תיקון, כוח מניעה וכוח פענוח. זוהי הגדרה חדשה למשטרת הודו - כוח מניעה. בד"כ מדברים רק על הכוח לפענח או הכוח להעניש. אבל החלטתי "לא, זהו כוח מניעה." כי זה מה שלמדתי כשגדלתי: איך למנוע את ה-10? איך להישאר מתחת ל-10? וזה השפיע על השירות שלי, שהיה שונה מהשירות של הגברים. לא התכוונתי לכך, אבל כך היה בגלל שאני הייתי שונה. הגדרתי מחדש את רעיון השיטור בהודו. אקח אתכם לשני מסעות, מסע המשטרה שלי ומסע הכלא שלי. הכותרת שאתם רואים היא: "המכונית של ראש הממשלה נתפסה." זוהי הפעם הראשונה בה ראש ממשלה של הודו קיבל דו"ח חניה. [צחוק] הפעם הראשונה בהודו וגם האחרונה. זה לעולם לא יקרה שוב בהודו, זאת היתה פעם אחת ויחידה. אני הייתי רגישה, הייתי בעלת מצפון ומאוד רגישה לעוולות, והייתי שוחרת צדק. ולכן, רציתי, כאשה, להצטרף למשטרה. היו לי אפשרויות אחרות אבל לא בחרתי בהן.

נמשיך... אני מדברת על משטרה קשוחה, משטרה שוחרת שוויון. הייתי ידועה כאשה שלא מקשיבה. ולכן שלחו אותי לכל מיני משימות שאף אחד לא רצה בהן. הוצבתי בכלא כשוטרת. בד"כ שוטרים לא רוצים לשרת בכלא. שלחו אותי לכלא כדי להרחיק אותי. הם אמרו, "אין שם מכוניות ואח"מים שאפשר לתת להם דו"חות. בואו נזרוק אותה שם." הוצבתי בכלא הזה. זאת היתה מאורת פושעים ענקית. אין ספק בדבר. אבל 10,000 איש, רק 400 מתוכם נשים -- 10,000 -- כ-9,600 גברים. טרוריסטים, אנסים, פורצים, אנשי כנופיות -- את חלקם אני שלחתי לכלא כשוטרת בחוץ. מה היתה הגישה שלי? ביום הראשון שלי לא ידעתי איך לנהוג בהם. שאלתי "אתם מתפללים?" הסתכלתי על הקבוצה ושאלתי "אתם מתפללים?" הם ראו אישה צעירה, נמוכה עם חליפה בצבע חאקי. שאלתי, "אתם מתפללים?" הם לא ענו. שאלתי, "אתם מתפללים? אתם רוצים להתפלל?" הם אמרו, "כן." אמרתי "בואו נתפלל." התפללתי עבורם, ודברים התחילו להשתנות. זוהי תמונה של חינוך בתוך הכלא.

חברים, אין לכך תקדים. כולם בכלא לומדים. התחלתי עם תמיכה קהילתית. לממשלה לא היה תקציב. זוהי התנדבות מהיפות והגדולות ביותר בכלא כלשהו בכל רחבי העולם. כלא דלהי היה הראשון. אתם רואים דוגמא אחת לאסיר שמעביר שיעור. ישנם מאות שיעורים. בין 9:00-11:00 כל האסירים משתתפים בשיעורים. את המאורה בה הם חשבו לנעול אותי מאחורי סורג ובריח ולשכוח ממני הפכנו לאשארם -- מבית כלא לאשארם באמצעות חינוך. זהו שינוי גדול יותר. זהו תחילתו של שינוי. המורים היו אסירים. המורים היו מתנדבים. קיבלנו ספרי לימוד כתרומה. קיבלנו מכשירי כתיבה כתרומה. הכל התקבל מתרומות. לא היה תקציב לחינוך בכלא. אם אני לא הייתי עושה את זה, זה היה גיהנום.

זהו ציון הדרך השני. אציג בפניכם כמה רגעים היסטוריים במסע שלי, שקרוב לודאי לעולם לא תפגשו בשום מקום בעולם. דבר ראשון, המספרים שלעולם לא תראו. דבר שני, הרעיון הזה. זו היתה תוכנית מדיטציה בכלא של למעלה מאלף אסירים. אלף אסירים שישבו במדיטציה. זה היה אחד הצעדים האמיצים ביותר שלי כמפקדת הכלא. וזאת התוצאה. אם תרצו נתונים נוספים צפו בסרט "אגף הויפאסאנה." אתם תהנו ממנו. כתבו לי ב- KiraBedi.com ואני אענה לכם. אציג את השקופית הבאה. השתמשתי באותו רעיון של התייחסות לנפש. הכנסתי מדיטציה לכלא ההודי כי פשע הוא תוצר של נפש משובשת. השיבוש של הנפש דורש התייחסות. לא ע"י הטפות, לא ע"י הרצאות, לא ע"י קריאה אלא ע"י התייחסות לנפש. הכנסתי את הרעיון הזה גם למשטרה. גם אנשי המשטרה היו אסירים של הנפש שלהם. הם חשו שיש אנחנו והם, שאנשים לא משתפים פעולה. וזה עבד.

זוהי קופסה למשוב שנקראית קופסת הבקשות. הכנסתי אותה כדי להקשיב לתלונות, להקשיב למצוקות. זו היתה קופסת קסמים. זוהי קופסה של רגשות. כאן אסיר צייר את תחושותיו לגבי הכלא. האיש בכחול -- כן, האיש הזה -- הוא היה אסיר והוא היה מורה. אתם רואים - כולם עסוקים. אין זמן פנוי.

ולסיום, כיום אני מעורבת בתנועות, תנועות לחינוך ילדים שלא זכו לחינוך הולם, ומדובר באלפים - בהודו תמיד מדובר באלפים. ובנוסף, התנועה נגד השחיתות בהודו. זוהי דרך ארוכה. אנחנו, כקבוצה קטנה של פעילים, הגשנו לממשלת הודו הצעת חוק למינוי נציב תלונות. חברים, עוד תשמעו על כך רבות. זוהי התנועה שאני מובילה כרגע, זוהי התנועה של חיי. זוהי השאיפה של חיי.

תודה רבה. [מחיאות כפיים] תודה. תודה רבה. תודה. תודה. תודה. תודה.