קנט לארסן: עיצובים מתוחכמים כדי לאכלס יותר אנשים בערים

אתחיל בסקירה קצרה על היסטוריית הערים. ישובים החלו לקום בדרך-כלל כאשר אנשים התקבצו סביב באר, וגודל הישוב היה בקירוב גס המרחק שניתן ללכת עם כד מים על ראשך. למעשה, כאשר טסים מעל גרמניה לדוגמא, רואים למטה מאות כפרים כאלה -- כל אחד מרוחק כ-1.5 ק"מ משכנו. היה צורך בגישה קלה לשדות. ובמשך מאות או אפילו אלפי שנים, הבית היה מרכז החיים. החיים התקיימו במרחב צר עבור מרבית האנשים. הבית היה מרכז הבידור, ייצור האנרגיה, העבודה והמרכז הרפואי. שם נולדו התינוקות ושם גם אנשים נפטרו.

ואז, עם התיעוש, הכל החל להתמרכז. היו מפעלים מזהמים שעברו לפאתי הערים. ייצור התרכז במפעלי הרכבה. ייצור האנרגיה התמרכז. לימוד התרחש בבתי-ספר. טיפולים רפואיים התבצעו בבתי-חולים. ואז התפתחו הרשתות למיניהן. היו רשתות מים וביוב שאיפשרו מין התפשטות בלתי מבוקרת. נוצרו עוד ועוד פונקציות נפרדות. נוצרו רשתות של מסילות רכבת שחיברו בין שכונות מגורים, אזורי תעשיה ומסחר. נוצרו רשתות כבישים לכלי-רכב. בעצם, הרעיון היה שתהיה מכונית לכל אחד, לבנות כבישים לכל מטרה ולתת לאנשים מקום חניה כאשר הם מגיעים למחוז חפצם. זה לא היה רעיון יעיל. אבל אנו עדיין חיים בעולם ההוא, ולכן הגענו בסוף לזה.

יש לנו את לוס-אנג'לס המשתרעת למרחקים, את מכסיקו-סיטי המשתרעת למרחקים. יש את הערים המדהימות הללו בסין שניתן לכנותן השתרעות של מגדלים. כולם בונים ערים לפי המודל שהמצאנו בשנות ה-1950 וה-1960, שהוא כבר באמת מיושן, הייתי אומר, וישנן מאות על גבי מאות ערים חדשות המתוכננות היום בכל העולם. רק בסין לבדה, 300 מיליון אנשים, יש האומרים 400 מיליון, יעברו לערים ב-15 השנים הבאות. זה אומר בניה השקולה לכל התשתית הבנויה של ארה"ב, בתוך 15 שנה. תחשבו מה זה.

לכולנו צריך להיות אכפת מכל זה, בין אם אנחנו חיים בערים ובין אם לאו. ערים יהיו אחראיות ל-90 אחוז מהגידול באוכלוסיה, ל-80 אחוז של פליטת ה-CO2 העולמי, ל-75 אחוז של ניצול האנרגיה, אבל בכל זאת, זה המקום בו אנשים רוצים להיות, יותר ויותר. יותר ממחצית האנשים בעולם חיים היום בערים, וזה ימשיך לעלות.

ערים הן מקומות לחגיגות, להבעה עצמית. יש את ההתקהלויות הרגעיות של מלחמות הכריות -- הייתי בכמה כאלו. זה די מהנה. (צחוק) יש את -- בערים נוצר רוב העושר, ובמיוחד בעולם המתפתח, זה המקום בו הנשים מקבלות הזדמנויות. אלו הן הסיבות העיקריות שבגללן הערים צומחות כה מהר.

יש כמה מגמות שישפיעו על ערים. קודם כל, העבודה הופכת למבוזרת וניידת. בניין המשרדים, בגדול, הופך ללא רלוונטי בשביל עבודות פרטיות. שוב, הבית, בגלל מיחשוב מבוזר -- התקשורת מתחילה להיות מרכז החיים. היא מהווה מרכז הייצור, הלימוד, הקניות, הטיפול הרפואי וכל הדברים שחשבנו שקורים מחוץ לבית.

יותר ויותר, כל מה שאנשים קונים, כל מוצר צריכה, בדרך זו או אחרת, יכול להיות מותאם אישית. זו מגמה חשובה שיש לקחתה ברצינות.

לכן כך אני רואה בדימיוני את עיר העתיד. (צחוק) במובן שזהו מקום בשביל אנשים, כידוע לכם. אולי לא באופן הלבוש, אבל -- השאלה היא כיצד יהיו לנו כל הדברים הטובים שמזוהים עם הערים ללא הדברים הרעים?

זוהי בנגלור. לקח לי שעתיים לנוע כמה ק"מ בבנגלור בשנה שעברה. כך, הערים מביאות איתן גם צפיפות, זיהום, מחלות וכל הדברים השליליים. אז כיצד יהיו לנו הדברים הטובים ללא הרעים?

חזרנו והתחלנו להסתכל על הערים הגדולות שהתפתחו לפני המכוניות. פריז היתה אוסף של הכפרים האלה שהתחברו ועד היום רואים את המבנה ההוא. 20 המינהלות המקומיות של פריז הן הרובעים הקטנים הללו. כל מה שהאנשים זקוקים לו בחייהם יכול להיות במרחק 5-10 דקות הליכה. ואם מסתכלים על הנתונים, כאשר קיים מבנה כזה, מקבלים פיזור מאוד אחיד של חנויות, רופאים, בתי-מרקחת ובתי קפה בפריז. אבל אם מסתכלים על הערים שהתפתחו לאחר הופעת המכונית, זו לא אותה צורה. מעט מאוד ניתן למצוא במרחק 5 דקות הליכה מרוב האזורים בערים כמו פיטסבורג. לא רוצה להיטפל דווקא לפיטסבורג, אבל רוב הערים בארה"ב התפתחו באמת כך.

לכן חשבנו, הבה נתבונן בערים חדשות וכך נהיינו מעורבים עכשיו בכמה מיזמים של ערים חדשות בסין. התחלנו עם תא ברמת השכונה. אנו רואים אותו בתור תא עירוני קומפקטי ורוצים לספק את רוב צרכי האנשים בתוך טווח של 20 דקות הליכה. זה גם יכול להיות רשת חשמל זעירה וגמישה, חימום מרכזי, מערכות חשמל, תקשורות ועוד שיתרכזו באותו מקום. סטיוארט ברנד אולי ישים כור גרעיני זעיר ישר במרכז. (צחוק) ואולי הוא צודק. ואז נוכל למעשה ליצור רשת. זה משהו בסגנון של מבנה אינטרנטי, וכך יכול להיות אוסף כזה של רובעים. הצפיפות -- כ-20,000 איש בכל רובע אם זו קיימברידג' ו-50,000 אם זו מנהנטן. מחברים את כולם זה לזה באמצעות מערכת הסעה המונית ומספקים להם מה שרוב האנשים צריכים באותו רובע. אפשר להתחיל לפתח סגנון שלם של רחובות שהרכבים יעברו עליהם. לא אעבור על כולם אלא אראה רק אחד.

זוהי העיר בולדר. זו דוגמא נהדרת של ניידות דרך שדירת עצים שהיא מין כביש מהיר עבור רצים ורוכבי אופניים שבה ניתן לעבור מקצה אחד לקצה השני של העיר מבלי לחצות רחוב, ויש להם גם שירות אופניים שיתופיים, שאגיע אליו עוד מעט.

זה פיתרון עוד יותר מעניין מסיאול, קוריאה. הם נפטרו מהכביש המהיר המוגבה, הם החזירו לקדמותו את הרחוב, את הנהר מתחת לרחוב וכעת אפשר לעבור מקצה אחד בסיאול למישנהו מבלי לחצות נתיבי מכוניות.

(פארק) ההייליין במנהטן דומה מאוד. יש את מסלולי האופניים הצומחים במהירות בכל העולם. גרתי במנהטן במשך 15 שנה. חזרתי לשם לפני כמה שבועות וצילמתי תמונה של המסלולים הנפלאים לאופניים שהם התקינו. זה עדיין לא ברמה של קופנהגן, שבה כ-42 אחוז מהנסיעות בעיר הן על אופניים. זה בעיקר כי יש להם תשתית מדהימה שם.

בבוסטון עשינו בדיוק את הדבר הלא נכון. אנחנו -- החפירה הגדולה -- (צחוק) נפטרנו מהכביש המהיר אבל יצרנו אי של תנועה ולבטח אין הוא משמש כמסלול תנועה מסוג כלשהו אלא עבור המכוניות.

ניידות לפי הזמנה זה משהו שאנו חושבים עליו, לכן אנו סבורים שאנו זקוקים למערכת אקולוגית שבה כלי-רכב שיתופיים יהיו מקושרים למערכת הסעה המונית. אלה הם כמה מכלי-הרכב שאנו עובדים עליהם. אבל המפתח הוא בשיתופיות. כאשר חולקים בכלי-רכב, יש לפחות 4 אנשים המשתמשים ברכב אחד, לעומת אדם אחד. יש שירותי השכרת אופניים בבוסטון ובפריז.

אנו מפתחים במעבדת המדיה מכונית עירונית קטנה שהיא אופטימלית לשימוש שיתופי בערים. נפטרנו מכל הדברים חסרי-הערך כמו מנועים ותמסורות. העברנו הכל לגלגלים, כך שמנוע ההנעה, מנוע ההיגוי והבלמים, כולם נמצאים בתוך הגלגלים. זה השאיר את השילדה ללא עומס, כך שניתן לקפל רכב קטן זה עד שישאיר רק עקבה קטנה.

זהו סרטון ששודר בטלוויזיה אירופאית בשבוע שעבר ובו רואים את שר התעשיה הספרדי נוהג ברכב הקטן, שכאשר הוא מקופל הוא יכול להסתובב. אין צורך בהילוך אחורי. אין צורך לחנות במקביל. פשוט אפשר להסתובב ולהיכנס. (צחוק) אנו עובדים עם חברה אחת כדי למסחר את זה. סטודנט שלי למחקר, רייאן צ'ין, הציג רעיונות מוקדמים של זה לפני שנתיים בכנס TEDx.

מה שמעניין זה, אפשר להוסיף דברים חדשים, כמו תיפקוד עצמאי, יוצאים מהרכב, עוצרים ליד מקום החניה הרצוי, טופחים על אחוריו, הוא מחנה את עצמו, טוען את עצמו וכך אפשר לשים בשטח נתון, פי-7 יותר רכבים מאשר הרכבים הרגילים, ואנו סבורים שזהו העתיד. למעשה אנו יכולים לעשות זאת כבר היום. זו לא בעיה כזו גדולה. ניתן לשלב שימוש שיתופי, קיפול, תיפקוד עצמאי ולהגיע בצורה כזו לניצול יעיל פי-28 של הקרקע.

אחד מסטודנטי המחקר שואל, כיצד מכונית ללא נהג מתקשרת עם הולכי-רגל? אין אף אחד ליצירת קשר עין. אינך יודע אם הוא עומד לדרוס אותך. לכן הוא מפתח דרכים שהרכב יוכל לתקשר עם הולכי-רגל -- (צחוק) הפנסים הראשיים הם גלגלי-עיניים, האישונים יכולים להתרחב, יש לנו אודיו לפי כיוון, ניתן לכוון קול ישירות אל אנשים. מה שאני אוהב במיזם זה שהוא פתר בעיה שאיננה, שלא קיימת עדיין -- (צחוק) (מחיאות כפיים)

אנו גם סבורים שניתן לאפשר גישה חופשית לשבילי אופניים. כידוע, בעיקר צעירים במכנסיים צמודים משתמשים בשבילי אופניים -- (צחוק) אנו חושבים שנוכל לפתח כלי-רכב הנוסע על שבילי אופניים, שיהיה נגיש למבוגרים ולנכים, לנשים בחצאיות, אנשי עסקים ויתן מענה לנושאים כמו גודש אנרגיה, ניידות, הזדקנות והשמנה בו-זמנית. זה האתגר שעומד לפנינו.

זהו עיצוב מוקדם של תלת-אופן, אלה אופניים חשמליים. צריך לדווש כדי לנסוע בשבילי האופניים, אבל אם האדם מבוגר, יש מתג. אם האדם בריא, יהיה עליו לעבוד ממש קשה כדי לנסוע מהר. ניתן להשקיע 40 קלוריות כאשר נוסעים לעבודה ו-500 כאשר נוסעים הביתה, כי אז אפשר להתקלח. אנו מקווים לסיים לבנות את זה בסתיו הקרוב.

דיור הוא תחום נוסף שאנו יכולים לשפר. ראש-העיר של בוסטון, מנינו, אומר שמחסור בדיור השווה לכל נפש עבור צעירים הוא אחת הבעיות הגדולות שהערים עומדות בפניה. מתכנני הערים אומרים שנבנה דירות זעירות. אנשים אומרים שאינם רוצים לגור בדירה זעירה רגילה. אנו מציעים לבנות שילדה סטנדרטית, בדומה למכונית שלנו. נכניס טכנולוגיה מתקדמת לתוך הדירה, מין מילוי שמנצל טכנולוגיה חדישה, כך שיהיו לאנשים כלים בתוך שלד של דירת-גג, שיוכלו באמצעותם להגדיר את צרכיהם, את העדפותיהם ואת פעילותם, ואז אלגוריתם מתאים ימצא את המיכלול הספציפי של מרכיבים משולבים לבית, את הריהוט, הארונות והשידות שמותאמים אישית לדייר ואשר יתנו לו את האפשרות לבצע תהליך של הגדרה יותר מדוייקת, וכל זה יהיה כמו לעבוד עם ארכיטקט, שהדו-שיח איתו מתחיל כאשר נותנים לאדם אפשרות להגיב לסידור מסויים.

היישום הכי מעניין של זה עבורנו הוא כאשר יהיו לנו קירות רובוטיים, כך שהחלל שלנו יכול להפוך מחדר כושר לחדר עבודה, אם החברה שלך ממוקמת בביתך. אם יש אורחים, קיימים שני חדרי-אירוח שנפתחים. יש סידור של חדר-שינה אחד כאשר יש בזה צורך. אולי זה רוב הזמן. אם יש ארוחה חגיגית, השולחן נפתח שיתאים ל-16 אנשים, מה שהיה קודם חדר-שינה רגיל, או שאולי תרצו סטודיו למחול. כלומר, ארכיטקטים חושבים על הרעיונות האלה כבר הרבה זמן. עכשיו אנו צריכים לפתח את הדברים שיתאימו לאותם 300 מיליון סינים שרוצים לחיות בעיר, בנוחות רבה. אנו סבורים שאנו יכולים לבנות דירה מאוד קטנה שתתפקד כאילו היתה גדולה פי-2, על-ידי שימוש בשיטות אלו. איני מאמין בבתים חכמים. זה רעיון לא מציאותי. אני חושב שצריך לבנות בתים טפשים ולהכניס לתוכם מערכות וחפצים חכמים. (צחוק)

לכן אנו עובדים היום על שילדת הקיר עצמו. פלטפורמה סטנדרטית עם מנועים וסוללה, שכאשר היא פועלת, סולנואידים (אלקטרו-מגנטים) קטנים ינעלו אותה למקומה ונקבל חשמל במתח נמוך. נראה לנו שאפשר להפוך את זה לתקן סטנדרטי ואז אנשים יכולים להתאים לעצמם את הדברים שעל הקיר, וכמו המכונית, אנו יכולים לשלב בזה כל מיני חיישנים שיהיו רגישים לתנועות אדם, כך שאם תינוק או כלבלב יעמדו בדרך, לא תהיה עם זה בעיה. (צחוק)

כך לפחות אומרים המתכננים, שהכל נפלא. אם זה בניין רגיל, יש לנו מעטפת קבועה, אולי נוכל להכניס 14 יחידות. אם הן יפעלו כאילו הן גדולות כפליים, יהיו לנו בפנים 28 יחידות. זה גם אומר שצריך כפליים מקומות חניה. חניה זה יקר. זה עולה כ-70,000 דולר לבנות חניה אחת רגילה בתוך בניין. אם יש לנו קיפול ותיפקוד עצמאי, ניתן לבצע זאת בשביעית מהמקום. אז זה יורד ל-10,000 דולר לכל מכונית, רק עלות החניה. אפשר להוסיף לזה שימוש שיתופי ועוד דברים.

ניתן גם להוסיף מיני טכנולוגיות מתקדמות בתהליך זה. יש דרישה בשוק לחברות חדשניות שרוצות להכניס טכנולוגיה לבית. במקרה זה, יש מיזם שאנו מבצעים ביחד עם סימנס, יש חיישנים על כל הריהוט, כל המילוי קולט איפה נמצאים אנשים ומה הם עושים. אור כחול חסכוני מאוד, לכן יש התקני תאורה מתכווננים של נורות לד 24-ביט. הם מזהים היכן האדם נמצא, מה הוא עושה, הופכים את האור ללבן-מלא כאשר צריך, וחוסכים אולי 30, 40 אחוז בצריכת האנרגיה, כפי הנראה, אפילו לעומת מערכות תאורה רגילות החדשניות ביותר. כאן רואים את הנתונים הנפלטים מהחיישנים והמשתלבים בריהוט. אנו לא מאמינים במצלמות שיבצעו משימות בבית. אנו סבורים שחיישנים אלחוטיים אלה יותר יעילים.

אנו חושבים שנוכל גם להתאים אישית את אור השמש. זו מין התאמה אישית אולטימטיבית במובן מסויים. ניסינו לחבר לצירים מראות בחזית הבניין שישגרו אלומות אור-שמש לכיוון כלשהו בחדר, וכך לאפשר לאנשים להצל את רוב החלון ביום חם כמו היום. כאן היא מרימה את הטלפון, היא יכולה לכוון את הכנת האוכל לאזור במטבח אליו מגיע אור-השמש בצורה הרצויה לה. תוכנת מחשב תשאיר אותו במצב זה כל עוד פעילותה זו נמשכת. ניתן אף לשלב את זה עם תאורת לד.

לפי דעתנו מקומות עבודה צריכים להיות שיתופיים. זוהי סביבת העבודה של העתיד, לדעתי. זהו סטארבקס כידוע. (צחוק) אולי שלישי -- ורואים שאצל כולם הגב מופנה לקיר והאוכל והקפה מאחוריהם וכל אחד נתון בבועה הפרטית שלו. אנו זקוקים למרחבים משותפים בשביל אינטראקציה ושיתוף-פעולה. כיום מה שאנו עושים זה לא מספיק טוב. במכון ההמצאות של קיימברידג', ניתן למצוא שולחנות כתיבה משותפים. שהיתי זמן רב בפינלנד, במפעל לעיצובים של אוניברסיטת אלטו, שם יש להם חנות משותפת ומעבדה משותפת, חללים שקטים משותפים, חללי אלקטרוניקה, מקומות לפעילות של פנאי.

אנו חושבים שכל זה יכול להיות מרוכז ביחד, מודל חדש לניידות, מודל חדש לדיור, מודל חדש לאיך שאנו חיים ועובדים, נתיבים לשוק עבור טכנולוגיות מתקדמות, אבל בסוף מה שעלינו להתמקד בו זה בני-אדם. ערים נועדו עבור בני-אדם. הן המקומות עבור בני-אדם. אין סיבה מדוע לא נוכל לשפר משמעותית את איכות החיים והיצירתיות שלהן כפי שנעשה במלבורן עם מסלולי הסימטאות כאשר ביחד עם זה גם צמצמו משמעותית את ה-CO2 וצריכת האנרגיה. זהו ציווי עולמי. חובה עלינו לבצעו כהלכה. תודה. (מחיאות כפיים)