קתרין שולץ: אל תתחרטו על חרטה

זהו ג'וני דפ, כמובן. וזוהי הכתף של ג'וני דפ. וזה הקעקוע המפורסם של ג'וני דפ. חלקכם אולי יודעים שב-1990 דפ ו-וינונה ריידר התארסו, והוא קעקע על כתפו הימנית את המילים "וינונה לנצח" (Winona forever) ואז שלוש שנים אחר כך -- שבינינו, זה כמו נצח בסטנדרטים של הוליווד -- הם נפרדו וג'וני דפ הלך וביצע עבודת תיקון קטנה. ועכשיו הקעקוע קורא "שיכור לנצח" (Wino forever).

(צחוק)

אז כמו לג'וני דפ, וכמו ל-25 אחוז מאמריקאים בין הגיליים 16 ו-50, גם לי יש קעקוע. התחלתי לחשוב לראשונה על לעשות קעקוע באמע שנות ה-20 שלי, אבל בכוונה חיכיתי המון זמן. כי כולנו שמענו על אנשים שעשו קעקוע בגיל 17 או 19 או 23 והתחרטו על זה עד גיל 30. ובכן, זה לא מה שקרה לי. אני עשיתי קעקוע כשהייתי בת 29, והתחרטתי על זה מיד. וכשאני אומרת "התחרטתי על זה" אני מתכוונת שברגע שיצאתי מסטודיו הקעקועים -- שנמצא ממש כמה מיילים מפה ב-לואר איסט סייד -- הייתה לי התמוטטות עצבים לאור היום, בפינת איסט ברודוואי ורחוב קאנאל. (צחוק) שזה מקום נהדר לעבור בו התמוטטות עצבים כי לאף אחד לא אכפת. (צחוק) ואז חזרתי הביתה באותו לילה, ועברתי התמוטטות עצבים גדולה עוד יותר. עליה אספר עוד דקה.

וכל זה די הפתיע אותי, כי עד לאותו רגע הייתי גאה בעצמי על העובדה שלא הייתה בי שום חרטה. עשיתי המון טעויות והחלטות מטופשות, כמובן. אני עושה טעויות על בסיס קבוע. אבל תמיד הסתכלתי על זה בצורה הבאה: לקחתי את ההחלטה הטובה ביותר בהתחשב במי שהייתי באותו זמן, בהתחשב בעובדות שהיו זמינות לי. למדתי מזה לקח. זה איכשהו הביא אותי לנקודה בה אני נמצאת כרגע. ואוקיי, לא הייתי משנה את זה. במילים אחרות, קניתי את המוסכמה התרבותית לגבי חרטה שאומרת שחרטה על דברים שקרו בעבר היא בזבוז זמן, שאנחנו צריכים תמיד להסתכל קדימה ולא אחורה, ושאחד הדברים האציליים וטובים ביותר שאנו יכולים לעשות זה לנסות לחיות חיים ללא חרטה.

הרעיון מבוטא יפה בציטוט הבא: "דברים להם אין תרופה לא צריכה להיות עליהם חרטה. מה שנעשה נעשה." ובהתחלה זה נשמע כמו דרך חיים נפלאה -- פילוסופיה שכולנו היינו רוצים לחיות דרכה... עד שאומר לכם מי אמר את זה. נכון, זוהי ליידי מקבת' אומרת לבעלה להפסיק להיות כזה רכרוכי בגלל שהוא מרגיש אשם על זה שהוא הורג אנשים. ויוצא ששייקספיר עלה פה על משהו, כפי שהוא בדרך כלל עשה. בגלל שחוסר היכולת להרגיש חרטה היא אחד המאפיינים שעל ידם מאבחנים סוציאופתיה. ודרך אגב, זה גם אחד המאפיינים של סוגים מסוימים של נזק מוחי. לאנשים שנגרם להם נזק באזור הקדם-מצחי של קליפת המח קשה לחוש חרטה אפילו במקרים ברורים של לקיחת החלטות שגויות. כך שאם אתם רוצים לחיות חיים נטולי חרטה, יש לכם אפשרות לעשות זאת. ואפשרות זו היא ניתוח לכריתת האונה. אבל אם אתם רוצים חיים עם תפקוד מלא, חיים כבני אדם נורמאלים, חיים הוּמָנִים, אני מאמינה שאתם צריכים ללמוד לחיות עם חרטה, לא בלעדיה.

אז בואו נתחיל ע"י הגדרת מספר מושגים. מה היא חרטה? חרטה זו התחושה שאנו מרגישים כשאנו חושבים שהמצב הנתון בו אנו נמצאים יכול היה להיות טוב או שמח יותר לו רק היינו עושים משהו שונה בעבר. כך שבמילים אחרות, בשביל חרטה דרושים שני דברים. קודם כל, דרושה פעולה - אנו צריכים לקחת החלטה מסוימת. ושנית, דרוש דמיון. אנו צריכים להיות מסוגלים לדמיין את עצמנו חוזרים אחורה בזמן ולוקחים החלטה שונה, ואז לשלוח את ההחלטה הדמיונית הזו קדימה בזמן ולדמיין איך היא הייתה משפיעה על חיינו בהווה. ולמעשה, ככל שאנו עושים יותר משני הדברים הללו -- לוקחים יותר החלטות ומדמיינים יותר בהקשר של חרטה, כך החרטה תהיה גדולה יותר.

אז בואו נגיד למשל שאתם בדרך לחתונה של החבר הכי טוב שלכם ואתם מנסים להגיע לשדה התעופה אבל תקועים בפקק תנועה, וכשאתם סופסוף מגיעים לשדה אתם מגלים שפספסתם את הטיסה. אתם תחושו יותר חרטה בסיטואציה הזו אם פספסתם את הטיסה בשלוש דקות מאשר אם פספסתם אותה בעשרים דקות. מדוע? בגלל שאם פספסתם את הטיסה בשלוש דקות, זה הרבה יותר קל לדמיין את עצמכם לוקחים החלטות שונות שהיו מובילות לתוצאה טובה יותר. "הייתי צריך לנסוע דרך הגשר ולא המנהרה. הייתי צריך לעבור באור צהוב." אלו התנאים הקלסיים ליצירת חרטה. אנו חשים חרטה כשאנו חושבים שאנו אחראים על החלטה שהביאה לתוצאה לא רצויה, אבל כמעט ויצאה טוב.

עכשיו, במסגרת הזו, אנו יכולים להרגיש חרטה לגבי המון דברים. הכנס הזה היום הוא בנושא כלכלה התנהגותית. ורוב הדברים שאנו יודעים על חרטה יצאו מהתחום הזה. יש לנו ידע נרחב בנושא של החלטות פיננסיות, התנהגות של צרכנים והחלטות שקשורות בהם. חרטת קונה, בעקרון. אבל בשלב מסוים כמה חוקרים החליטו לקחת צעד אחורה ולשאול את עצמם רגע, על מה אנחנו מתחרטים הכי הרבה בחיים? והנה מה התוצאות שהם קיבלו.

שש החרטות בראש הרשימה -- הדברים שאנו מתחרטים עליהם הכי הרבה בחיינו: במקום הראשון בהפרש ענק, השכלה. 33 אחוז מהחרטות שלנו קשורות בהחלטות שקיבלנו בנוגע להשכלה. אנחנו מתחרטים שלא קיבלנו יותר השכלה. אנחנו מתחרטים שלא ניצלנו יותר את ההשכלה שכן קיבלנו. אנחנו מתחרטים שלא בחרנו ללמוד מקצוע אחר. דברים אחרים שנמצאים גבוה ברשימת החרטות כוללים קריירה, חיי אהבה, הורות, החלטות שונות שעשינו בנוגע לזהות שלנו והדרכים בהם אנו מעבירים את הזמן הפנוי שלנו -- או ליתר דיוק, הדרכים בהם אנו לא מעבירים את הזמן הפנוי שלנו. שאר החרטות ברשימה קשורות בדברים הבאים: מצב כלכלי, בעיות במשפחה שלא קשורות בזוגיות או הורות, בריאות, חברים, רוחניות וקהילה.

אז במילים אחרות, את רוב הדברים הנוגעים בחרטה אנו יודעים דרך חקר בתחום הכלכלה. אבל מסתבר שכשמסתכלים ברשימה של הדברים עליהם אנשים מתחרטים יותר מכל, נחשו מה, החלטות כלכליות אפילו לא נמצאות שם. הם מסתכמות בפחות משלושה אחוזים מסך החרטות שלנו. אז אם אתם יושבים לכם ונלחצים מדברים כמו מכסה גבוהה מול מכסה נמוכה, או חברה א' מול חברה ב', או האם לקנות סוברו או פריוס, אתם יודעים מה, עזבו את זה. הסיכויים הם שלא יהיה לכם אכפת בעוד חמש שנים.

אבל בדברים האלה שבאמת אכפת לנו מהם, ואנו כן חשים חרטה עמוקה לגביהם, איך התחושה הזו מרגישה? כולנו יודעים את התשובה הקצרה. זה מרגיש נורא. חרטה מרגישה איום. אך מסתבר שחרטה מרגישה נורא בארבע דרכים מאד ספציפיות ועקביות. המרכיב העקרי הראשון של חרטה הוא הכחשה. כשחזרתי הביתה באותו לילה אחרי שעשיתי את הקעקוע, נשארתי ערה כל הלילה. ובמשך מספר שעות, עברה בי רק מחשבה אחת. והמחשבה הייתה, "תעשי שזה יעלם!" זו תגובה אמוציונלית פרימיטיבית לחלוטין. כלומר, זה כמעט כמו "אני רוצה את אמא!" אנחנו לא באמת מנסים למצוא פתרון לבעיה. אנחנו לא מנסים להבין איך הגענו למצב הזה. אנחנו רק רוצים שזה יעלם.

המרכיב השני של חרטה הוא תחושה של בילבול. אז הדבר האחר שחשבתי עליו באותו לילה בעודי במיטה היה "איך עשיתי דבר כזה? על מה חשבתי?" זו ההרגשה הזו של נתק מהחלק בנו שעשה את ההחלטה עליה אנו מתחרטים. אנחנו לא יכולים להזדהות עם החלק הזה. אנחנו לא מבינים את החלק הזה. ואין לנו שום אמפתיה לחלק הזה -- עובדה שמסבירה את המרכיב השלישי של חרטה, שהוא דחף עז להעניש את עצמנו. וזוהי הסיבה שבמצבים של חרטה, אנחנו נותים להגיד דברים כמו "היית מרביץ לעצמי." המרכיב הרביעי של חרטה הוא מה שפסיכולוגים קוראים לו חזרתיות. חזרתיות זה כשמתמקדים בכפייתיות ובאופן חוזר באותו הדבר. התוצאה של חזרתיות היא למעשה לקיחת שלושת המרכיבים הראשונים של חרטה, והשמתם בלולאה אין סופית. אז זה לא שישבתי בחדר השינה שלי באותו לילה וחשבתי "עשי שזה יעלם". ישבתי שם וחשבתי "עשי שזה יעלם. עשי שזה יעלם. עשי שזה יעלם. עשי שזה יעלם." אם תסתכלו בספרות הפסיכולוגית, תחת חרטה תמצאו את ארבעת המרכיבים האלה.

אך אני רוצה להציע שישנו מרכיב חמישי. ואני חושבת עליו כעל קריאת השקמה קיומית. באותו לילה בדירה שלי, אחרי שגמרתי להרביץ לעצמי וכל זה, שכבתי במיטה לזמן ארוך, וחשבתי על השתלת עור. ואז חשבתי על איך, כמו שביטוח נסיעות לא מכסה תאונות כתוצאה מכח עליון, כך כנראה גם ביטוח הבריאות שלי לא מכסה תאונות כתוצאה מטיפשות. למעשה, שום ביטוח לא מכסה תאונות כתוצאה מטיפשות. כל הקטע במעשים מטופשים הוא שהם משאירים אותך חסר ביטוח לחלוטין. הם משאירים אותך חשוף לעולם, וחשוף לרגישות שלך ולעובדה שאתה עושה טעויות ביקום שהוא, למען האמת, אדיש.

זו מן הסתם חויה כואבת להפליא. ואני חושבת שזו חויה כואבת במיוחד לנו בעולם המערבי, לאור העובדה שאנחנו, כפי שאני קוראת לזה, תרבות ה Control-Z (קונטרול-זי). קונטרול-זי כמו בפקודת המחשב, פקודת ה-בטל. במובן מסוים, אנחנו מורגלים לא להתמודד עם העובדות הקשות בחיים. אנחנו חושבים שאנו יכולים לזרוק כסף על הבעיה, או לזרוק טכנולוגיה על הבעיה -- אנחנו יכולים לבטל ולהסיר מישהו מרשימת החברים שלנו (בפייסבוק) ולהפסיק לעקוב אחר מישהו (בטוויטר). והבעיה היא שישנם דברים מסוימים בחיים שאנחנו רוצים לשנות נואשות, אך לא יכולים. לפעמים במקום היכולת לעשות קונטרול-זי, יש לנו אפס שליטה. ולאלו מאיתנו שהם חולי שליטה ופרפקציוניסטים -- ואני יודעת על מה אני מדברת -- זה נורא קשה, כי אנחנו רוצים לעשות הכל בעצמנו ואנחנו רוצים לעשות את זה כמו שצריך.

עכשיו, אפשר להעלות את הטענה שחולי שליטה ופרפקציוניסטים לא צריכים לעשות קעקועים, ואני אחזור לנקודה זו בעוד מספר דקות. אבל קודם אני רוצה לומר שהאִינְטֶנְסִיבִיּוּת והעקביות איתם אנו חווים את המרכיבים הרגשיים הללו של חרטה משתנים, והם תלוים בדבר המסוים עליו אנו מתחרטים. כך למשל, הינה אחד מיצרניי החרטה האוטומטים האהובים עלי בחיינו המודרנים. (צחוק) טקסט: השב לכולם. והדבר המדהים בחידוש הטכנולוגי הערמומי הזה, הוא שאפילו מהדבר הבודד הזה, אנו יכולים לחוות טווח עצום של חרטה. אתם יכולים להקיש בטעות על "השב לכולם" באימייל וכתוצאה להרוס מערכת יחסים. או שזה יכול להסתכם ביום מביך בעבודה. או שזה יכול להיות היום האחרון שלכם בעבודה.

וכל זה אפילו לא נוגע בחרטות העמוקות באמת בחיים. כי כמובן, לפעמים אנו לוקחים החלטות שיש להן השלכות נוראות וחסרות תקנה, בין אם זה לנו או לאנשים אחרים, במובנים של בריאות ואושר, ובמקרים הגרועים ביותר, אפילו במובנים של חיים ומוות. מן הסתם, חרטה מהסוג הזה היא כואבת ומתמשכת להפליא. כלומר, אפילו חרטות ה"השב לכולם" יכולות להשאיר אותנו במצב של יגון מייסר למשך ימים.

אז איך אנחנו אמורים לחיות עם זה? אני רוצה להציע שישנם שלושה דברים שעוזרים לנו להשלים עם חרטה. והראשון שבהם הוא להתנחם בעובדה שחרטה היא אוניברסלית. אם תחפשו בגוגל "חרטה" ו-"קעקוע", תקבלו 11.5 מליון לינקים. (צחוק) מנהל המזון והתרופות האמריקאי מעריך שמכל האמריקאים שעשו קעקועים, 17 אחוז מתחרטים שהם עשו אותם. וזה כולל אותי ואת ג'וני דפ ועוד שבע מליון אחרים. וזו רק חרטה על קעקועים. כולנו באותה סירה.

הדרך השניה להשלים עם חרטה היא לצחוק על עצמנו. במקרה שלי, זו לא הייתה בעיה בכלל, כי זה נורא קל לצחוק על עצמך כשאת בת 29 ואת רוצה את אמא כי את לא מרוצה מהקעקוע החדש שלך. אך זו עלולה להשמע כמו עצה פזיזה ואכזרית כשזה מגיע לחרטות יותר עמוקות. אבל אני לא חושבת שככה זה. כל אחד שחש חרטה שמכילה כאב ויגון אמיתיים מבין שלהומור, ואפילו להומור שחור, יש תפקיד חשוב בלעזור לנו לחיות. זה מחבר את הקצבות של חיינו בחזרה, הטוב והרע, וזה מעביר בנו זרם של חיים.

הדרך השלישית להשלים עם חרטה היא דרך זרימת הזמן, שכפי שכולנו יודעים, מרפא את כל הפצעים -- חוץ מקעקועים, אלה נשארים לנצח. אבל עברו מספר שנים מאז שעשיתי את הקעקוע. ואתם רוצים לראות את זה וזהו? בסדר. בעצם, אתם יודעים מה, אני צריכה להזהיר אתכם, אתם תתאכזבו. כי זה בעצם לא כזה נורא. לא קיעקעתי את הפרצוף של מרלין מנסון על איזשהו חלק לא דיסקרטי בגוף. כשאנשים אחרים רואים את הקעקוע שלי, הם לרוב אוהבים את איך שהוא נראה. הקטע הוא שאני לא אוהבת את איך שהוא נראה. וכמו שאמרתי קודם, אני פרפקציוניסטית. אבל אני אראה לכם אותו בכל זאת.

זה הקעקוע שלי. אני יכולה לנחש מה חלקכם חושבים עכשיו. אז הרשו לי להרגיע אתכם. חלק מהחרטות שלכם, גם הן לא נוראות כפי שאתם חושבים שהן. אני עשיתי את הקעקוע הזה בגלל שהעברתי את רוב שנות ה-20 של חיי מחוץ לארה"ב, בנסיעות. וכשחזרתי והתישבתי בניו יורק לבסוף, חששתי שאשכח את הלקחים החשובים שלמדתי במסעותיי. ובמיוחד, שני הדברים שלמדתי על עצמי שהכי לא רציתי לשכוח היו כמה חשוב זה הרגיש לי להמשיך לחקור, ובו בזמן, כמה זה חשוב לזכור תמיד איפה הצפון שלך, הבית. ומה שאהבתי בציור הזה של המצפן היא העובדה שהרגשתי שהוא תופס את שני הרעיונות הללו בתמונה אחת פשוטה. וחשבתי שזה ישמש כעזר זיכרון תמידי.

ובכן, זה אכן עשה זאת. אבל מסתבר שזה לא מזכיר לי את הדברים שחשבתי שזה יזכיר לי: זה מזכיר לי משהו אחר במקום. זה מזכיר לי את הלקח החשוב ביותר שחרטה מלמדת אותנו, שהוא גם אחד הלקחים החשובים שהחיים מלמדים אותנו. ובאופן אירוני, אני חושבת שזה הדבר החשוב ביותר שיכולתי לקעקע על גופי -- חלק בגלל היותי כתבת, אבל גם בגלל היותי בן אדם. והלקח הוא, שאם יש לנו מטרות וחלומות, ואנו רוצים להצליח, ואם אנחנו אוהבים אנשים ולא רוצים להכאיב או לאבד אותם, אנחנו צריכים להרגיש כאב כשאנו טועים. המטרה היא לא לחיות חיים נטולי חרטה. המטרה היא לא לשנוא את עצמנו על העובדה שיש בנו חרטות.

הלקח שלמדתי לבסוף מהקעקוע שלי, שהוא גם הלקח שאני רוצה להשאיר אתכם איתו היום, הוא זה: אנחנו צריכים ללמוד לאהוב את הדברים הפגומים, הלא מושלמים שאנו יוצרים ולסלוח לעצמנו על שיצרנו אותם. חרטה לא מזיכרה לנו שעשינו משהו לא טוב. היא מזכירה לנו שאנחנו יכולים לעשות טוב יותר.

תודה.

(מחיאות כפיים)