קרן תומפסון ווקר: מה הפחד יכול ללמד אותנו

באחד הימים של 1819, במרחק 3,000 מייל מחופי צ'ילה, באחד האזורים המרוחקים ביותר של האוקיינוס השקט, 20 מלחים אמריקאים חזו בספינתם מוצפת במי ים. הם ספגו פגיעה מלווייתן זרע, שפער חור אדיר בגוף הספינה. בעוד שספינתם מתחילה לשקוע תחת הגלים, הצטופפו הגברים יחד בשלוש סירות לווייתן קטנות. הגברים האלו היו רחוקים 10,000 מייל מביתם, מעל 1,000 מייל מפיסת היבשה הקרובה ביותר. בסירות הקטנות שלהם, הם נשאו ציוד ניווט בסיסי בלבד ואספקה מוגבלת של מזון ומים. אלה היו הגברים של לווייתנית "אסקס", שסיפורם הווה לאחר מכן השראה לחלק מעלילת "מובי דיק".

אפילו בעולם של היום, המצב שלהם יחשב מאוד מפחיד, אבל תחשבו עד כמה יותר גרוע זה היה אז. לאף אחד ביבשה לא היה מושג שמשהו רע קרה. אף משלחת חיפוש לא יצאה לחפש אחר הגברים האלו. אז רובינו מעולם לא חווה סיטואציה מפחידה כמו זו שאותם מלחים נקלעו אליה, אבל כולנו יודעים מה זה לפחד. אנחנו יודעים מהי תחושת פחד, אבל אני לא בטוחה שאנחנו משקיעים מספיק זמן בלחשוב מה המשמעות של הפחד שלנו.

כשאנחנו גדלים, פעמים רבות מעודדים אותנו להתייחס לפחד כאל חולשה, עוד דבר ילדותי שיש להיפטר ממנו בדומה לשיני חלב או גלגיליות. ואני חושבת שזה לא מקרי שאנחנו חושבים כך. מומחים למדעי המוח ממש הצליחו להראות שבני האדם מחווטים להיות אופטימיים. אז אולי זו הסיבה לכך שאנחנו חושבים על פחד, לפעמים, כסכנה בפני עצמו. "אל תדאג", אנחנו אוהבים להגיד אחד לשני. "אל תכנס לפאניקה." באנגלית, פחד הוא משהו שאנחנו כובשים. זה משהו שאנחנו נלחמים בו. זה משהו שמתגברים עליו. אבל מה אם נסתכל על הפחד בצורה חדשה? מה אם נחשוב על הפחד כפעולה מדהימה של הדמיון, משהו שיכול להיות עוצמתי ובעל תובנה בדיוק כמו לספר סיפור?

הכי קל לראות את הקשר הזה בין פחד והדמיון אצל ילדים קטנים, שהפחדים שלהם לעיתים קרובות מאוד צבעוניים. כשאני הייתי ילדה, גרתי בקליפורניה, שזה, אתם יודעים, לרוב מקום מאוד נחמד לגור בו, אבל לי כילדה, קליפורניה היתה גם קצת מפחידה. אני זוכרת כמה מפחיד זה היה לראות את הנברשת שהיתה תלויה מעל שולחן האוכל שלנו מתנדנדת קדימה ואחורה בכל רעידת אדמה קטנה, ולפעמים לא יכולתי לישון בלילה, מבוהלת שרעידת האדמה הגדולה תכה בזמן שאנחנו ישנים. ומה שאנחנו אומרים על ילדים שיש להם פחדים כאלו זה שיש להם דימיון מאוד עשיר. אבל בשלב כלשהו, רובנו לומדים להשאיר חזונות מהסוג הזה מאחור ולהתבגר. אנחנו לומדים שאין מפלצות מתחת למיטה, ושלא כל רעידת אדמה ממוטטת בתים. אבל אולי זה לא סתם מקרה שכמה מהמוחות היצירתיים ביותר שלנו לא מצליחים כמבוגרים להשאיר פחדים מהסוג הזה מאחור. אותו דימיון יוצא דופן שהוליד את "מוצא המינים", את "ג'יין אייר", את "בעקבות הזמן האבוד", הוא שגם חולל את החששות החזקים שרדפו את חייהם הבוגרים של צ'ארלס דרווין, שרלוט ברונטה ומרסל פרוסט. אז השאלה היא, מה יכולים אנחנו ללמוד על הפחד מאנשי חזון ומילדים?

ובכן, בואו נחזור לשנת 1819 לרגע, לסיטואציה שניצבה מול אנשי הצוות של לווייתנית "אסקס". בואו נבחן את הפחדים שהדמיון שלהם חולל בזמן שהם נסחפים להם בלב האוקיינוס השקט. עשרים וארבע שעות חלפו כעת מאז התהפכותה של הספינה. הגיעה השעה שבה הגברים נדרשים להכין תוכנית, אבל היו להם מעט מאוד ברירות. בתיעודו המרתק של האסון, נתניאל פילבריק כתב שהגברים האלו נמצאו כמעט הכי רחוק מהיבשה שאפשר להיות על פני כדוה"א. הגברים ידעו שהאיים הכי קרובים שאליהם יוכלו להגיע היו איי מרקיז, במרחק 1,200 מייל. אבל הם שמעו כמה שמועות מפחידות. סיפרו להם שבאיים האלו, ובכמה איים שכנים, שוכנים קניבלים. אז הגברים דמיינו לעצמם שהם מגיעים לחוף רק כדי להירצח ולהיאכל כארוחת ערב. יעד אפשרי נוסף היה הוואי. אבל בהתחשב בעונה, רב החובל פחד שסופות חזקות יפגעו בהם. הברירה האחרונה היתה הארוכה ביותר, והמסובכת ביותר: לשוט 1,500 מייל דרומה בתקווה לתפוס משבי רוח שיוכלו בסופו של דבר לדחוף אותם לכיוון חופי דרום אמריקה. אבל הם ידעו שאפילו רק המרחק עצמו של המסע הזה הוא גבולי ביחס לכמות המזון והמים שברשותם. להיאכל ע"י קניבלים, להיפגע מסערות, לגווע למוות לפני שיגיעו ליבשה. אלו הפחדים שהתרוצצו בדימיונם של הגברים האומללים האלו, וכפי שהסתבר, הפחד שלו הם בחרו להקשיב הוא שיקבע אם יחיו או ימותו.

עכשיו, אפשר בקלות לכנות את הפחדים האלו בשם אחר. מה אם במקום לכנות אותם פחדים, נכנה אותם סיפורים? כי פחד זה בעצם זה, אם חושבים על זה. זה מין יצירת סיפור בלתי מכוונת, כשרון שכולנו נולדים איתו. ולפחד וליצירת סיפורים יש אותם מרכיבים. יש להם אותה ארכיטקטורה. כמו כל הסיפורים, לפחדים יש דמויות. בפחדים שלנו, הדמויות הן אנחנו. לפחדים גם יש עלילות. יש להם התחלה ואמצע וסוף. אתה עולה למטוס. המטוס ממריא. יש תקלה במנוע. הפחדים שלנו גם נוטים לכלול תמונות שיכולות להיות עשירות בדיוק כמו אלו שאפשר למצוא בדפי הרומנים. דמיינו קניבל, שיני אדם ננעצות בעור אדם, בשר אדם שנצלה על האש. בפחדים גם יש מתח. אם עשיתי עבודתי כמספרת סיפורים היום, אז אתם בטח תוהים מה קרה לגברים של לווייתנית ה"אסקס". הפחדים שלנו מעוררים בנו תחושה מאוד דומה של מתח. ממש כמו כל הסיפורים הטובים, הפחדים שלנו ממקדים את תשומת הלב שלנו בשאלה שהיא חשובה בחיים כמו גם בספרות: מה יקרה עכשיו? במילים אחרות, הפחדים שלנו גורמים לנו לחשוב על העתיד. ובני אדם, דרך אגב, הם היצורים היחידים שמסוגלים לחשוב על העתיד בצורה כזו, שבה אנחנו מדמיינים את עצמינו בזמן עתידי, והמסע המנטלי הזה בזמן הוא רק דבר אחד נוסף שמשותף לפחד וליצירת הסיפור.

כסופרת, אני יכולה להגיד לכם שחלק גדול בכתיבת סיפור בדיוני היא ללמוד לחזות איך אירוע אחד בסיפור ישפיע על כל יתר האירועים. והפחד עובד באותו אופן. בפחד, בדיוק כמו בספרות, דבר אחד תמיד מוביל לדבר אחר. כשכתבתי את הספר הראשון שלי, "עידן הניסים", השקעתי חודשים בלנסות להבין מה יקרה אם מהירות הסיבוב של כדור-הארץ תואט פתאום. מה יקרה לימים שלנו? מה יקרה לגידולים החקלאיים שלנו? מה יקרה למוחות שלנו? ורק מאוחר יותר הבנתי עד כמה השאלות האלו דומות לשאלות שהייתי שואלת את עצמי כילדה שפחדה בלילה. אם תהיה הלילה רעידת אדמה, הייתי חוששת, מה יקרה לבית שלנו? מה יקרה למשפחה שלי? והתשובה לשאלות האלו תמיד לבשה צורה של סיפור. אז אם אנחנו חושבים על הפחדים שלנו כעל יותר מרק פחדים אלא כסיפורים, אנחנו צריכים לחשוב על עצמינו כמחברים של אותם סיפורים. אבל חשוב לא פחות, אנחנו צריכים לחשוב על עצמינו כקוראים של הפחדים שלנו, ולאופן שבו אנחנו בוחרים לקרוא את הפחדים שלנו יכולה להיות השפעה מרחיקת לכת על חיינו.

עכשיו, חלקנו באופן טבעי קוראים את הפחדים שלנו ביתר תשומת לב מאחרים. קראתי מחקר לאחרונה על יזמים מצליחים, והמחבר מצא שהיה מנהג אחד משותף לאותם אנשים שאותו הוא כינה "פרנויה פרודוקטיבית", שהכוונה היא שאותם אנשים, במקום לבטל את הפחדים שלהם, הם קראו אותם היטב, הם חקרו אותם, ואז הם תירגמו את אותם פחדים להכנות ולפעולות. ובאופן הזה, אם הפחדים הכי נוראים שלהם יתממשו, העסקים שלהם יהיו מוכנים.

ולפעמים, כמובן, הפחדים הכי גדולים שלנו באמת מתממשים. זה אחד הדברים שכ"כ מדהימים בפחד. מדי פעם, הפחדים שלנו יכולים לנבא את העתיד. אבל אנחנו לא יכולים להתכונן לכל הפחדים שהדמיון שלנו רוקח. אז, איך אנחנו יכולים להבחין בין הפחדים ששווה להקשיב להם לבין כל היתר? אני חושבת שסוף הסיפור של לווייתנית האסקס משמש דוגמה מאירת עיניים, גם אם טראגית. אחרי דיונים רבים, הגברים סוף סוף קיבלו החלטה. מבועתים מהקניבלים, הם החליטו לזנוח את האיים הקרובים ביותר ובמקום זה יצאו למסע ארוך יותר ובמסלול קשה הרבה יותר לעבר דרום אמריקה. אחרי יותר מחודשיים בלב ים, אזל להם המזון כפי שהם ידעו שיכול לקרות, והם עדיין היו די רחוקים מהיבשה. כשאחרון השורדים סוף סוף נאסף ע"י שתי ספינות חולפות, פחות ממחצית הגברים נותרו בחיים, וחלקם אפילו התדרדרו לקניבליזם משל עצמם. הרמן מלוויל, שהשתמש בסיפור הזה כמחקר ל"מובי דיק", כתב שנים לאחר מכן, ועל פני יבשה בטוחה, ציטוט: "כל הסבל של הגברים האומללים של אסקס על פי כל הסבירות היה יכול להיחסך אילו הם רק, מיד לאחר נטישת שברי הספינה, היו שטים לכיוון טאהיטי. אבל, כפי שמלוויל ניסח זאת, "הם פחדו נורא מקניבלים." אז השאלה היא, למה אותם גברים כ"כ פחדו מקניבלים הרבה יותר מהסבירות הגדולה לגווע ברעב? למה סיפור אחד שיכנע אותם הרבה יותר מהסיפור האחר? כשמסתכלים מהזווית הזו, הסיפור שלהם הופך לסיפור על קריאה. הסופר ולדימיר נבוקוב אמר שבקורא הטוב ביותר יש שילוב של שני טמפרמנטים מאוד שונים, האמנותי והמדעי. לקורא טוב יש תשוקה של אמן, נכונות להיסחף אל תוך הסיפור, אבל חשוב לא פחות, הקורא צריך גם את שיקול הדעת קר הרוח של המדען, שפועל כדי למתן ולסבך את התגובה האינטואיטיבית של הקורא לסיפור. כפי שראינו, לגברים של האסקס לא היתה בעיה במזג האמנותי. הם רקמו שלל תרחישים מבעיתים ומציאותיים. הבעיה היא שהם הקשיבו לסיפור הלא נכון. מבין כל הנרטיבים שהדמיון שלהם כתב, הם הגיבו רק למוחשי ולמחריד ביותר, הצבעוני ביותר, זה שלדמיון שלהם היה הכי קל לצייר: קניבלים. אבל אולי אם הם היו מסוגלים לקרוא את הפחדים שלהם יותר כמו מדענים, עם יותר שיקול דעת קר, הם היו תחת זאת, מקשיבים לסיפור הפחות אלים אבל היותר סביר, הסיפור של גוויעה למוות ברעב, והיו פונים לכיוון טאהיטי, כפי שפרשנותו העצובה של מלוויל מרמזת.

ואולי, אם כולנו היינו מנסים לקרוא את הפחדים שלנו, גם אנחנו היינו לעיתים פחות תכופות נמשכים אחרי הסיפורים הכי תאוותניים. אולי אז היינו משקיעים פחות זמן בדאגה מרוצחים סדרתיים והתרסקות מטוסים, ויותר זמן בדאגה מאסונות מעודנים יותר ואיטיים יותר שניצבים לפתחינו: ההצטברות השקטה של פלאק בעורקים שלנו, השינויים ההדרגתיים באקלים. בדיוק כפי שפעמים רבות בספרות הסיפורים עם הניואנסים הקטנים הם לרוב העשירים ביותר, כך גם הפחדים המעודנים ביותר שלנו עשויים להיות האמיתיים ביותר. כשקוראים אותם נכון, הפחדים שלנו הם מתנה מדהימה של הדמיון, מעין תפיסה על-חושית יומיומית, דרך להציץ על מה שעשוי להיות העתיד כשעדיין יש זמן להשפיע על איך יראה העתיד הזה בסופו של דבר. אם קוראים אותם כמו שצריך, הפחדים שלנו יכולים להציע לנו משהו יקר כמו היצירות הספרותיות האהובות עלינו ביותר: מעט תבונה, קצת תובנה וגרסה של המשהו הכל-כך חמקמק הזה - האמת. תודה. (מחיאות כפיים)