ג'וליה סוויני: להשתחרר מאלוהים

ב-10 בספטמבר, בבוקר יום הולדתי השביעי, ירדתי אל המטבח, שם שטפה אמי את הכלים ואבי קרא את העיתון, או משהו כזה, נעמדתי בפתח לפניהם, והם אמרו, "הי, יום הולדת שמח", ואני אמרתי, "אני בת שבע!" ואבא שלי חייך ואמר, "טוב, את יודעת מה זה אומר, נכון?" ואני אמרתי: "בטח. תהיה לי מסיבה עם עוגה, והמון מתנות?" ואבא שלי אמר, "כן, "אבל חשוב מזה, להיות בת שבע זה אומר שהגעת לגיל התבונה, ומעכשיו את מסוגלת לחטוא כל מיני חטאים נגד אלוהים ואדם." (צחוק)

כבר שמעתי פעם את הביטוי הזה, "גיל התבונה", הנזירה מרי קווין השמיעה אותו הרבה בכתה ב', אבל כשהיא אמרה את זה הביטוי תמיד נבלע בהתרגשות של ההכנות לקראת טקס ה"קומיוניון" והווידוי הראשון שלנו, וכולנו ידענו שהדברים החשובים הם השמלה הלבנה וההינומה הלבנה, ובכלל, לא ממש שמתי לב לביטוי הזה, "גיל התבונה". אז אמרתי, "אה, כן, גיל התבונה. תזכיר לי מה זה אומר?" ואבא שלי אמר, "טוב, אנחנו בכנסיה הקתולית מאמינים שאלוהים יודע שילדים קטנים לא יודעים מה ההבדל בין טוב לרע, אבל בגיל שבע, אתם גדולים מספיק כדי לדעת. אז עכשיו גדלת והגעת לגיל התבונה, ועכשיו אלוהים יתחיל לבדוק אותך ולרשום הערות בתיק האישי שלך." (צחוק) ואני אמרתי, "הו!... רק רגע! אתה מתכוון שכל הזמן הזה, עד היום, תמיד כשהייתי כזאת ילדה טובה, אלוהים לא שם לב לזה? ואמא שלי אמרה, "אני שמתי לב." (צחוק) ואני חשבתי, "איך לא ידעתי על זה קודם? איך לא קלטתי קודם שתמיד כאשר אמרו לי בכל הפעמים האלה שאני טובה בכלל לא קיבלתי על זה ניקוד? והכי גרוע, איך לא הבנתי את המידע הכל-כך חשוב הזה עד היום, כשכבר אין בו שום ערך בשבילי?" אז אמרתי, "טוב, אמא ואבא, מה עם סנטה קלאוס? הרי סנטה קלאוס יודע אם אתה טוב או רע, נכון?" ואבא שלי אמר, "כן, אבל, מותק, אני חושב שטכנית זה רק בין חג ההודיה לחג המולד." ואמא שלי אמרה, "אוי, בוב, תפסיק. בוא פשוט נגלה לה. היא הרי כבר בת שבע. ג'ולי, סנטה קלאוס לא קיים." (צחוק) אבל דווקא זה לא נורא העציב אותי

להורים שלי היה מין סיפור מסובך בקשר לסנטה קלאוס: איך הם דיברו עם סנטה קלאוס והוא הסכים שבמקום שסנטה יביא את המתנות בערב חג המולד, כמו לכל משפחה אחרת, שזכתה לפתוח את ההפתעות שקיבלה על הבוקר בחג המולד, המשפחה שלנו נהגה לתת לסנטה קצת יותר זמן. סנטה היה בא לבית שלנו בשעה 9, כשהיינו בכנסיה, אבל רק אם כל הילדים התנהגו יפה. מה שגרם לי לחשוד. זה היה די ברור שההורים שלי הם אלה שהביאו את המתנות כי לאבא שלי היתה שיטה מאד מובהקת לעטוף מתנות, וכתב היד של אמא שלי היה נורא דומה לזה של סנטה. וחוץ מזה, איך סנטה חוסך זמן בזה שהוא נאלץ לחזור לבית שלנו, אחרי שכבר ביקר בבתים של כולם? היתה רק מסקנה מתבקשת אחת מכל הר העובדות האלה: המשפחה שלנו היא יותר מדי חריגה ומוזרה ואפילו סנטה קלאוס לא מבקר בה, וההורים המסכנים שלי ניסו למנוע מאיתנו את המבוכה, ואת ההשפלה שבדחייה ע"י סנטה, שהיה יצור עליז ושמח -- אבל, בואו נודה באמת, גם נורא שיפוטי. אז בעצם, בגילוי שאין סנטה קלאוס היתה דווקא הקלה מסוימת.

עזבתי את המטבח לא ממש בשוק בגלל סנטה, אלא יותר בהלם מכך שפספסתי את כל סיפור "גיל התבונה". בשבילי זה היה מאוחר מדי, אבל אולי אוכל לעזור למישהו אחר, מישהו שיכול עדיין להשתמש במידע הזה. מישהו כזה צריך לעמוד בשני קריטריונים: הוא צריך להיות מבוגר מספיק כדי להבין את כל הרעיון של "גיל התבונה", ועדיין לא להיות בן שבע. התשובה היתה ברורה: אחי ביל. הוא היה בן שש. מצאתי את ביל במרחק רחוב אחד מהבית, במגרש משחקים ציבורי. זה היה יום שבת, והוא היה שם לבד, בועט בכדור כנגד הקיר. רצתי אליו וקראתי, "ביל!! הרגע גיליתי ש'גיל התבונה' מתחיל כשאתה נהיה בן שבע, ואז אתה מסוגל לעשות כל מיני חטאים נגד אלוהים ואדם." וביל אמר, "אז מה?" אז אמרתי, "אז אתה בן שש. יש לך שנה שלמה לעשות מה שבא לך ואלוהים לא ישים לב." והוא אמר, "אז מה?" ואני אמרתי, "אז מה? אז הכל!" ופניתי לברוח משם. כל כך כעסתי עליו. אבל כשהגעתי לראש גרם המדרגות, הסתובבתי אליו באופן דרמטי ואמרתי, "אה, דרך אגב, ביל, אין באמת סנטה קלאוס." (צחוק)

אז עוד לא ידעתי את זה, אבל לא באמת הגעתי לגיל שבע ב-10 לספטמבר. ליום הולדתי ה-13 תכננתי מסיבת פיג'מות עם כל החברות, אבל שבועיים לפני כן אמא שלי לקחה אותי הצידה ואמרה, "אני צריכה לדבר איתך ביחידות. ה-10 בספטמבר הוא לא יום ההולדת שלך, אלא ה-10 באוקטובר." ואני אמרתי, "מה?" (צחוק) והיא אמרה, "תשמעי, תאריך הלידה האחרון שבו אפשר להתחיל ללכת לגן היה 15 בספטמבר. (צחוק) "אז אמרתי להם שיום ההולדת שלך הוא ב-10 בספטמבר. ופחדתי שתפטפטי ותספרי לכולם את האמת, אז אמרתי גם לך שיום ההולדת שלך הוא 10 בספטמבר. אבל, ג'ולי, היית כל-כך מוכנה ללכת לבי"ס, מותק. כל-כך מוכנה." חשבתי על זה. כשהייתי בת ארבע הייתי כבר הכי גדולה מתוך ארבעה ילדים, ואמא שלי אפילו עמדה ללדת ילד נוסף, אז לדעתי היא בעצם התכוונה שהיא היתה כל-כך מוכנה, היא היתה כל-כך מוכנה. ואז היא אמרה, "אל תדאגי, ג'ולי, בכל שנה ב-10 באוקטובר, כשהגיע יום ההולדת שלך, ואת לא ידעת מזה, אני דאגתי שתאכלי באותו יום פרוסת עוגה." (צחוק) מה שהיה מנחם, אבל מטריד. אמא שלי חגגה את יום הולדתי איתי, בלעדי. מה שהיה כל-כך מדכא בקשר למידע החדש הזה לא היה העובדה שעלי לשנות את תאריך מסיבת הפיג'מות שלי עם כל החברות שלי. מה שאיכזב אותי יותר היה שזה אומר שאני לא מזל בתולה. היה לי בחדר פוסטר ענקי של מזל בתולה, וקראתי את ההורוסקופ שלי מידי יום, וזה היה כל-כך אני. (צחוק) זה בעצם אמר שאני מזל מאזניים? אז נסעתי באוטובוס העירה כדי לקנות פוסטר חדש של מזל מאזניים. הפוסטר של מזל בתולה היה תמונה של אישה יפהפיה עם שיער ארוך, נחה ליד מים, אבל בפוסטר של מזל מאזניים היו סתם מאזניים ענקיות. זה היה בערך בתקופה שבה התחלתי להתפתח ולהתמלא במקומות מסוימים בגוף, ואני התמלאתי קצת יותר מבנות אחרות, והאמת, כל הרעיון שהמזל שלי הוא מאזניים נראה פשוט מבשר-רעות ומדכא. (צחוק) אבל השגתי את הפוסטר של מזל מאזניים, והתחלתי לקרוא את ההורוסקופ החדש שלי, של מזל מאזניים, ונדהמתי לגלות שגם הוא כל-כך אני.

רק אחרי הרבה שנים, במבט לאחור על כל עניין גיל התבונה ושינוי תאריך יום ההולדת, נפל לי האסימון: למעשה לא הגעתי לגיל שבע כשחשבתי שאני כבר בת שבע. היה לי עוד חודש שלם לעשות מה שאני רוצה, לפני שאלוהים יתחיל לנהל עלי רשומות. אוף, החיים יכולים להיות כה אכזריים. יום אחד שני מיסיונרים מורמוניים דפקו על דלתי. אני גרה ליד רחוב ראשי בלוס אנג'לס, והשכונה שלי היא-- טוב, היא נקודת התחלה טבעית בשביל אנשים שמוכרים מדלת לדלת. לפעמים מגיעות אלי זקנות קטנות מ"הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי", מציגות בפני קריקטורות של גן-עדן. ולפעמים בני נוער, שמבטיחים לי שלא יצטרפו לכנופיה וישדדו אנשים אם רק אקנה מהם כמה מינויים למגזינים. אז בד"כ אני מתעלמת מפעמון הכניסה, אבל באותו היום פתחתי. ושם עמדו שני בחורים בערך בני 19, בחולצות לבנות מעומלנות עם שרוולים קצרים, ועם תגי-שם קטנים שזיהו אותם כנציגים רשמיים של "כנסיית ישו הצלוב של קדושי היום האחרון", והיה להם מסר מאלוהים בשבילי. אמרתי, "מסר בשבילי? מאלוהים?" והם אמרו, "כן." אז אני גדלתי בצפון-מערב ארה"ב, באזור של הרבה מאמינים של כנסיית קדושי היום האחרון, ועבדתי איתם ואפילו יצאתי איתם, אבל מעולם לא ידעתי מה ההשקפות שלהם או מה הם אומרים לאנשים כשהם עוסקים במיסיונריות, וכנראה שהייתי קצת סקרנית, אז אמרתי, "היכנסו בבקשה." והם נראו מאוד מרוצים, כי לא נראה לי שזה קורה להם לעתים תכופות. (צחוק)

הושבתי אותם והבאתי להם כוסות מים-- אוקיי, הבנתי, הבאתי להם כוסות מים. לא לגעת בשיער. זה העניין. (צחוק) אתם לא יכולים לשים וידאו שלי ישר מולי ולצפות שאני לא אסדר את השיער. (צחוק) אוקיי. אז הושבתי אותם והבאתי להם כוסות מים, ואחרי שיחת חולין הם שאלו, "את מאמינה שאלוהים אוהב אותך בכל לבו?" ואני חשבתי לעצמי, "ובכן, כמובן שאני מאמינה באלוהים, אבל אני לא אוהבת את המילה הזו, לב, בגלל שהיא מאנישה את אלוהים, ואני גם לא אוהבת את המילה 'שלו' כי היא נותנת לאלוהים מגדר." אבל לא רציתי להתווכח על סמנטיקה עם הבחורים האלה, אז אחרי שתיקה ארוכה ומביכה מאד, אמרתי "כן, כן אני מאמינה. אני מרגישה מאד נאהבת." והם הסתכלו זה על זה וחייכו, כאילו שזו התשובה הנכונה. ואז הם אמרו, "את מאמינה שכולנו אחים ואחיות על כוכב הלכת הזה?" ואני אמרתי, "כן, אני מאמינה. אני מאמינה." והרגשתי הקלה כי הפעם הצלחתי לענות ממש במהירות. והם אמרו, "אז יש לנו סיפור בשבילך."

והם סיפרו לי את הסיפור על בחור בשם ליהי שחי בירושלים בשנת 600 לפני הספירה. ומסתבר שבירושלים, בשנת 600 לפני הספירה כולם היו ממש רעים ומרושעים. כל אחד ואחד מהם: גברים, נשים, ילדים, תינוקות, עוברים. ואלוהים נגלה לפני ליהי ואמר לו, "שים את המשפחה שלך על סירה ואני אוציא אתכם מכאן." ואלוהים אכן הוציא אותם. הוא הוביל אותם לאמריקה. אמרתי, "אמריקה? מירושלים לאמריקה על סירה, ב-600 לפני הספירה?" והם אמרו, "כן." (צחוק) ואז הם סיפרו לי איך ליהי וצאצאיו התרבו והתרבו, ובמשך 600 שנה הפכו לשני עמים גדולים, ה"נפיטים" וה"למניטים". והנפיטים היו לגמרי לגמרי טובים, כל אחד ואחד מהם, והלמיניטים היו לגמרי רעים ומרושעים, כל אחד ואחד מהם, רעים עד העצם. (צחוק)

ואז, אחרי שישו מת על הצלב כדי לפטור אותנו מחטאינו, בדרכו למעלה לגן-עדן הוא עצר באמריקה וביקר את הנפיטים (צחוק) ואמר להם שאם הם כולם יישארו לגמרי לגמרי טובים, כל אחד ואחד מהם, הם ינצחו במלחמה על הלמניטים הרשעים. אבל כנראה שמישהו הרס להם, כי הלמניטים הצליחו להרוג את כל הנפיטים. אבל רק בחור אחד, בחור בשם מורמון, שהצליח לשרוד כשהתחבא ביערות. והוא דאג שכל הסיפור הזה ייכתב בהירוגליפים מצריים חדשים שנצרבו על לוחות זהב, ושנקברו ליד פלמירה שבניו-יורק. (צחוק) טוב, עכשיו הייתי נורא במתח. (צחוק) שאלתי, "מה קרה ללמניטים?" והם אמרו, "הם הפכו לילידים האמריקאים פה בארה"ב." ואני אמרתי, "אז אתם מאמינים שהאינדיאנים הם צאצאים של עם שהיה לגמרי מרושע?" והם אמרו, "כן." ואז הם סיפרו לי איך הבחור הזה, ג'וזף סמית מצא את לוחות הזהב קבורים בחצר האחורית שלו, יחד עם אבן קסומה שאותה הניח בכובע שלו ואז הכניס לתוכו את פניו, מה שאיפשר לו לתרגם את לוחות הזהב ממצרית חדשה לאנגלית.

בשלב הזה כבר רציתי לתת לשני הבחורים האלה קצת עצות לגבי תחום עיסוקם. (צחוק) רציתי להגיד, "בסדר, אל תתחילו עם הסיפור הזה." הרי אפילו הסיינטולוגים יודעים שצריך להתחיל עם מבחן אישיות לפני -- (מחיאות כפיים) -- לפני שמספרים לאנשים על קסניו, השליט הבינכוכבי המרושע. אז הם אמרו, "את מאמינה שאלוהים מדבר אלינו דרך נביאיו הצדיקים?" ואני אמרתי, "לא, אני לא מאמינה." כי הייתי קצת מאוכזבת מהסיפור הזה על הלמניטים ומהסיפור המטורף על לוחות הזהב, אבל האמת היא שלא ממש חשבתי על זה לעומק, אז שיניתי קצת את דעתי ואמרתי "למה אתם מתכוונים ב'צדיקים'?" ולמה אתם מתכוונים ב'נביאים'? אשה יכולה להיות נביאה?" הם אמרו "לא". ואני אמרתי, "למה?" והם אמרו "זה מפני שאלוהים נתן לנשים מתנה כל-כך נהדרת, וכל-כך נפלאה, שהמתנה היחידה שנותרה לו להעניק לגברים היתה מתנת הנבואה." מה היתה המתנה הנפלאה שאלוהים נתן לנשים, תהיתי? אולי היכולת הנהדרת שלהן לשתף פעולה ולהסתגל? החיים הארוכים יותר של הנשים? העובדה שנשים נוטות להיות הרבה פחות אלימות מגברים? לא. זו לא אף אחת מהמתנות האלה. הם אמרו, "זו היכולת שלהן להרות וללדת." אמרתי, "נו, באמת. אפילו אם נשים ישתדלו ללדת ילד אחד בכל שנה, מגיל 15 ועד שתהיינה בנות 45, בהנחה שהן לא ימותו מתשישות, עדיין היה נותר לכמה נשים קצת זמן פנוי לשמוע את דבר האלוהים." והם אמרו, "לא." (צחוק)

עכשיו הם כבר לא נראו בעיני כל-כך חמודים ותמימים, אבל היה להם משהו נוסף להגיד. הם אמרו, "ובכן, אנו גם מאמינים שאם אתה מורמוני ואם אתה במעמד טוב בכנסיה, אז כשאתה מת אתה עולה לגן-עדן ונשאר עם המשפחה שלך לנצח נצחים." ואני אמרתי, "אוי ואבוי, (צחוק) -- זה לא תמריץ כל-כך טוב בשבילי." (צחוק) והם אמרו, "אה-- רגע! אנו גם מאמינים שכשאת עולה לגן-עדן את מקבלת את הגוף שלך משוחזר למצבו המקורי הטוב ביותר." כאילו, אם איבדת רגל, את מקבלת אותה בחזרה. או אם התעוורת, את תוכלי לראות." אמרתי, "אה-- אין לי רחם כי היה לי סרטן לפני כמה שנים. אז האם זה אומר שאם אני עולה לגן-עדן אקבל את הרחם הישן שלי בחזרה?" והם אמרו, "בטח." אמרתי, "אני לא רוצה אותו בחזרה. טוב לי בלעדיו." בחיי. ומה אם עשית ניתוח פלסטי באף ואהבת את התוצאה? (צחוק) האם אלוהים יכריח אותך לקבל את האף הישן שלך בחזרה? ואז הם נתנו לי את ספר המורמונים. ואמרו לי לקרוא את הפרק הזה והזה, והם אמרו שיחזרו יום אחד לבדוק מה איתי, ואני אמרתי, "בבקשה, לא צריך למהר." או אולי משהו כמו "בבקשה, לא." והם הלכו.

בהתחלה הרגשתי ממש התנשאות לגבי שני הבחורים האלה, ומדושנת-עונג מהאמונה היותר קונבנציונלית שלי. אבל אז, ככל שחשבתי על זה יותר, כך נאלצתי להיות כנה עם עצמי. אם מישהו היה בא אל דלת ביתי ומספר לי על התיאולוגיה הקתולית בפעם הראשונה בחיי, "אנו מאמינים שאלוהים עיבר בחורה צעירה מאוד בלי לשכב איתה בכלל, והעובדה שהיא היתה בתולה חשובה לנו בטירוף -- (צחוק) -- והיא ילדה תינוק, והוא הבן של אלוהים." הייתי הרי חושבת שזה מגוחך באותה מידה. אני פשוט רגילה לסיפור הזה. (צחוק) אז לא יכולתי להתנשא על הבחורים האלה,

אבל השאלה שהם שאלו אותי כשהם רק הגיעו ממש נתקעה לי בראש: האם את מאמינה שאלוהים אוהב אותך בכל ליבו? כי לא הייתי בטוחה איך בדיוק אני מרגישה לגבי השאלה הזו. אם הם היו שואלים אותי, האם את מרגישה שאלוהים אוהב אותך בכל ליבו? זה היה שונה לגמרי. אני חושבת שהייתי עונה מיד, "כן, כן, אני מרגישה את זה כל הזמן. אני מרגישה את אהבת האל כשרע לי ואני מבולבלת, ואני מרגישה נחמה ודאגה. אני מוצאת מפלט באהבת האל כשאני לא מבינה למה טרגדיות מתרחשות, ואני מרגישה את אהבת האל כשאני מביטה בהכרת-תודה בכל היופי שמסביב." אבל בגלל שהם שאלו אותי את השאלה עם המילה "מאמינה", איכשהו זה היה שונה, כי לא הייתי בטוחה אם אני מאמינה במה שהרגשתי כל-כך בבירור.