ג'וליה באקה: ,שימו לב למאבק הבלתי אלים

אני יוצרת סרטים. במשך שמונת השנים האחרונות, הקדשתי את חיי לתעד את עבודתם של ישראלים ופלסטינים אשר מנסים לשם קץ לסכסוך דרך שימוש בדרכי שלום. כאשר אני מטיילת עם עבודתי ברחבי אירופה וארה"ב, שאלה אחת תמיד צצה ועולה: היכן הגנדי הפלסטיני? מדוע הפלסטינים לא משתמשים בהתנגדות לא אלימה?

האתגר מולו אני עומדת כאשר אני ניצבת מול השאלה הזו הוא שלעיתים קרובות אני בדיוק חוזרת מהמזרח התיכון שבו אני מעבירה את זמני בצילום עשרות פלסטינים אשר משתמשים בדרכים לא אלימות בכדי להגן על אדמתם ועל מקורות המים מהחיילים הישראלים והמתנחלים. המנהיגים הללו מנסים להקים תנועת אי-אלימות לאומית גדולה בכדי לשם קץ לכיבוש ובכדי לבסס שלום באיזור. אך, רובכם ככל הנראה לא שמעתם עליהם. ההפרדה הזו בין מה שקורה בשטח לבין התפיסות בחו"ל היא אחת הסיבות המרכזיות מדוע אין לנו עדיין תנועת התנגדות פלסטינית שלווה שהייתה מוצלחת.

אז אני נמצאת כאן היום בכדי לדבר על הכוח של תשומת לב, הכוח של תשומת לבכם, והופעתם והתפתחותם של תנועות לא אלימות בגדה המערבית, עזה ובמקומות אחרים -- אך היום, חקר המקרה שלי הולך להיות על פלסטין. אני מאמינה כי הדבר החסר ביותר בכדי שאי-האלימות תגדל הוא אינו שהפלסטינים יתחילו לאמץ את אי-האלימות, אלא שאנו נתחיל לשים לב לאלו שכבר החלו. הרשו לי להדגים את הנקודה הזו על-ידי לקיחתכם אל הכפר הזה הנקרא בודרוס.

לפני כשבע שנים, הם עמדו בפני הכחדה, מכיוון שישראל הכריזה שהיא תבנה גדר הפרדה, וחלק מהגדר הזו תבנה על הכפר. הם עמדו לאבד 40 אחוז משטח אדמתם ולהיות מוקפים, כך שהם יאבדו גישה חופשית לשאר הגדה המערבית. דרך הנהגה מקומית מעוררת השראה, הם החלו במסע התנגדות שלו בכדי למנוע מהדבר לקרות.

הרשו לי להראות לכם כמה קטעים קצרים, בכדי שיהיה לכם מושג ותבינו כיצד הדבר נראה על פני השטח.

(מוזיקה)

אישה פלסטינית: נאמר לנו כי הגדר תפריד בין פלסטין וישראל. כאן בבודרוס, הבנו כי הגדר תגנוב את אדמתנו.

גבר ישראלי: הגדר היא, למעשה, יצרה פתרון לטרור.

איש: היום אתם מוזמנים לצעדה שלווה. יצטרפו אליכם עשרות מאחים והאחיות הישראלים שלכם.

פעיל ישראלי: אין דבר שמפחיד אותם יותר מאשר התנגדות אזרחית בלתי אלימה.

אישה: אנחנו ראינו את הגברים שניסו לדחוף את החיילים, אך אף אחד מהם לא הצליח בכך. אבל אני חושבת שהבנות כן יצליחו בכך.

חבר במפלגת הפת"ח: עלינו לרוקן את ראשנו ממחשבות מסורתיות.

חבר במפלגת חמאס: אנחנו היינו בהרמוניה מושלמת, ורצינו לגרום להתפשטות של זה לכל פלסטין.

שירה: אומה אחת מאוחדת. פת"ח, חמאס והחזית העממית! קריין חדשות: העימותים בעניין הגדר נמשכים.

כתב: הוזעקו שוטרי מג"ב שצברו ניסיון בפיזור הפגנות. וברשותם כל האמצעים לכך.

(יריות)

איש: אלו כדורים חיים. זה כמו בפלוג'ה. יריות בכל מקום.

פעיל ישראלי: הייתי בטוח שכולנו נמות. והנה אנשים מסביבי שאפילו לא מתכופפים.

חייל ישראלי: מחאה לא אלימה לא הולכת להפסיק את בניית הגדר.

מפגין: זוהי צעדה שלווה. אין צורך להשתמש באלימות.

שירה: אנחנו יכולים לעשות זאת. אנחנו יכולים לעשות זאת. אנחנו יכולים לעשות זאת!

ג'וליה באקה: כאשר שמעתי לראשונה על הסיפור בבודרוס, הייתי מופתעת שהתקשורת העולמית לא כיסתה את מהלך האירועים יוצאי הדופן שקרו לפני שבע שנים, ב- 2003. מה שהיה אף יותר מפתיע הייתה העובדה שהמהלך בבודרוס נחל הצלחה. התושבים, לאחר 10 חודשים של התנגדות שלווה, שכנעו את ממשלת ישראל להזיז את קו ההפרדה מאדמתם אל עבר הקו הירוק, שהוא הגבול המוכר עולמית בין ישראל והשטחים הפלסטינים. ההתנגדות בבודרוס התפשטה מאז לכפרים ברחבי הגדה המערבית ולשכונות פלסטיניות בירושלים. אך למרות זאת, התקשורת נותרת שקטה ברובה ואינה מביאה לאור את הסיפורים הללו. השקט הזה גורר עימו תוצאות מהותיות עבור הסבירות שאי-האלימות תוכל לגדול, או אפילו לשרוד, בפלסטין.

התנגדות אלימה והתנגדות לא אלימה חולקות דבר אחד חשוב מאוד: הן שתיהן צורה של תיאטרון המחפשות קהל למטרתן. אם שחקנים אלימים הם היחידים המקבלים שוב ושוב כיסוי בעמודי השער וגורמים לתשומת לב עולמית לנושא הפלסטיני, הדבר גורם לקושי רב עבור המנהיגים הלא אלימים לטעון כלפי הקהילות שלהם כי מרי אזרחי הינה אופציה ברת קיימא בנסיון להתמודד את מצבם.

כוחה של תשומת הלב ככל הנראה לא תבוא כהפתעה לכל ההורים היושבים באולם. הדרך הבטוחה ביותר לגרום לילדכם להיכנס להתקפות זעם מתגברות היא על-ידי נתינת תשומת לב בפעם הראשונה שהוא כועס ומגיב באלימות. התקפת הזעם תהפך למה שפסיכולוג ילדים ייקרא התנהגות פונקציונאלית, מכיוון שהילד למד שהוא יכול לקבל את תשומת הלב של הוריו כך. הורים יכולים לתמרץ או לבטל את התמרוץ של ההתנהגות פשוט על-ידי ויתור או הפסקת נתינת תשומת לב לילדיהם. אך הדבר נכון גם לגבי מבוגרים. למעשה, ההתנהגות של קהילות ומדינות שלמות יכולה להיות מושפעת, ותלויה בהיכן שמחליטה הקהילה העולמית לשים את תשומת הלב שלה.

אני מאמינה כי הבסיס של סיום הסכסוך במזרח התיכון ובהבאת השלום הוא על ידי כך שאנו נהפוך את אי-האלימות להתנהגות פונקציונאלית על-ידי נתינת תשומת לב רבה יותר למנהיגים הלא אלימים הנמצאים כיום בשטח. בזמן שלקחתי את סרטי אל הכפרים בגדה המערבית ובעזה ובמזרח ירושלים, אני ראיתי את ההשפעה שאפילו סרט תיעודי אחד יכול לעשות בלהשפיע על השינוי.

בכפר הנקרא אל-וולג'ה, היושב בקירבה סמוכה לירושלים, הקהילה עמדה בפני מצב דומה לזה שהתרחש בבודרוס. הם עמדו להיות מוקפים, לאבד שטחים רבים מאדמתם ולהימנע מגישה חופשית, גם לא לגדה המערבית וגם לא לירושלים. הם השתמשו באי-האלימות במשך כשנתיים, אך הפכו למאוכזבים מכיוון שאף אחד לא שם לב אליהם. אז אנחנו אירגנו הקרנה. שבוע לאחר מכן, הם ערכו את ההפגנה הגדולה ביותר והמשמעותית ביותר שהתקיימה עד כה. המארגנים אמרו כי תושבי הכפר, בראותם את סיפורו של בודרוס שתועד בסרט, הרגישו שאכן ישנם אנשים העוקבים אחר המתרחש, שלאנשים אכפת. אז הם המשיכו במאבקם.

בצד הישראלי, ישנה תנועת שלום חדשה הנקראת "סולידריות", שמשמעותה סולידריות בעברית. המנהיגים של התנועה הזו השתמשו בבודרוס כאחד הכלים העיקריים שלהם לגיוס. הם מדווחים כי ישראלים שמעולם לפני כן לא היו פעילים, בראותם את הסרט, מבינים את כוחה של אי-האלימות ומתחילים להצטרף אל הפעילויות. הדוגמה של אל-וולג'ה ותנועת הסולידריות מראה כי אפילו סרט עצמאי בעל תקציב קטן יכול לשחק תפקיד בהפיכתה של אי-האלימות להתנהגות פונקציונאלית. עכשיו תארו לעצמכם את הכוח שיוכל להיות לשחקני מפתח בתקשורת אם הם יתחילו לסקר את ההפגנות הלא אלימות השבועיות המתרחשות בכפרים כמו בילעין, נעלין, אל-וולג'ה, בשכונות הירושלמיות כמו שייח ג'ראח וסילואן -- מנהיגי אי-האלימות יהפכו להיות נצפים יותר, מוערכים ויעילים בעבודתם.

אני מאמינה כי הדבר החשוב מכל הוא ההבנה שאם לא ניתן תשומת לב למאמצים הללו, הם יהיו בלתי נראים, וזה כמו לא היו קיימים מעולם. אך אני ראיתי ממקור ראשון כי אם אנחנו כן נתייחס, הם יתרבו. אם הם יתרבו, השפעתם תגדל ותשפיע על הסכסוך ישראלי-פלסטיני בכללותו. וסוג זה של השפעה יוכל סוף כל סוף לפתור את המצב. המנהיגים הללו הוכיחו כי אי-אלימות עובדת במקומות כבודרוס. בואו ניתן להם את תשומת הלב בכדי שהם יוכלו להוכיח שזה עובד בכל מקום.

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)