ג'ונתן זיתראין: האינטרנט כמופע אקראי של נחמדות

שמי ג'ונתן זיתראין, ובעבודתי הנוכחית הייתי פסימיסט. אז חשבתי לעצמי, הבוקר אנסה להיות האופטימיסט, ולתת הסבר לתקווה לעתיד האינטרנט באמצעות תיאור המצב העכשווי.

ובכן, אולי נדמה שיש פחות תקווה היום מאשר היה בעבר. אנשים פחות נחמדים. יש תחושה של פחות אמון. אני לא יודע. כדוגמה פשוטה, נוכל לעשות ניסוי כאן. כמה אנשים נסעו פעם בטרמפים? אני יודע. כמה אנשים נסעו בטרמפים ב 10 השנים האחרונות? נכון, אז מה השתנה? זה לא שיש תחבורה ציבורית יותר טובה. אז זו סיבה אחת לחשוב שאולי נתמעטו הדורות, אנו הולכים בדרך הלא נכונה.

אבל אני רוצה לתת לכם שלוש דוגמאות כדי לנסות ולומר שהנטייה היא בעצם לכיוון השני והאינטרנט הוא זה שמסייע לכך. אז דוגמה מספר אחת: האינטרנט עצמו. אלו הם שלושה ממייסדי האינטרנט. הם בעצם היו באותה כיתה בתיכון באותו תיכון בפרברים של לוס אנגלס בשנות ה60. אולי היה לכם מועדון צרפתית או מועדון לדיון. להם היה "בואו נבנה מועדון רשת גלובאלית". וזה עבד ממש טוב.

הם מצולמים כאן ביום השנה ה 25 שלהם ב"התבוננות מחודשת על האינטרנט" של מגזין ניוזוויק וכפי שאתם יכולים לראות. הם בעצם חנונים. היתה להם מגבלה אחת גדולה וחירות אחת גדולה בניסיון ליצור רשת תקשורת גלובאלית. המגבלה היתה שלא היה להם כסף כלל. שום סכום כלשהו להשקעה, מהסוג שנדרש עבור רשת פיזית שדורשת משאיות ואנשים ומרכז הפצה להעברת חבילות עד הבוקר. לא היה להם דבר מהדברים האלה.

אבל היתה להם חירות מדהימה, והיא שהם לא היו צריכים להרוויח מזה כלום. לאינטרנט אין תוכנית עסקית; מעולם לא היתה. לא מנכ"ל, שום אחריות של חברה בודדת לייצר את זה. במקום זה, זו חבורה שנאספה יחד כדי לעשות משהו כיפי, ולא בגלל שאמרו להם לעשות כך, או בגלל שהם ציפו לעשות מזה רווח.

העקרון הזה הוביל אותם לארכיטקטורת רשת, מבנה שלא דמה לשום דבר אחר. רשתות דיגיטאליות אחרות אז או עד היום. כל כך שונה, בעצם, שאמרו שלא ברור אם האינטרנט מסוגל לעבוד. אפילו ב 1992, IBM היתה ידועה באימרה ש"אין דרך אפשרית לבנות רשת ארגונית בשימוש בפרוטוקול האינטרנט". ואפילו כיום אומרים מספר מהנדסי אינטרנט שכל הנושא הוא פרויקט ניסיוני שבו המושבעים עדין מתלבטים. (צחוק)

זו הסיבה שהקמע של הנדסת אינטרנט, אם יש אחד כזה, הוא הדבורה. בגלל שהיחס פרווה-מוטת כנף של הדבורה הוא גדול בהרבה מכדי לאפשר לה לעוף ועם זאת, באופן מיסתורי, איכשהו הדבורה עפה. אני שמח לומר, שתודות לתמיכה הפיננסית המסיבית של הממשל, בערך לפני 3 שנים סוף סוף הבנו איך דבורים עפות. (צחוק) זה מאוד מסובך, אבל מתברר שהן מניעות את כנפיהן מהר מאוד. (צחוק)

אז מהי הקונפיגורציה המוזרה של הארכיטקטורה שגורמת לרשת לשיר ולהיות כל כך יוצאת דופן? טוב, להעביר מידע סביב ממקום למקום -- שוב, זה לא כמו שירות שליחויות זה יותר כמו mosh pit (ריקוד אגרסיבי בהופעות). (צחוק) דמיינו שאתם מהווים חלק מרשת שקיימת, אולי אתם באירוע ספורט. ואתם יושבים בשורות כמו אלו, ומישהו מבקש בירה, וזה מגיע מהמעבר. והאחריות שלך כשכן זה להעביר את הבירה הלאה, תוך סיכון המכנסיים שלך, כדי שתגיע ליעד.

אף אחד לא משלם לך לעשות זאת. זה רק חלק מאחריות השכן שלך. ובדרך כלשהי, בדיוק כך מועבר מידע באינטרנט. לפעמים אפילו ב 25 או 30 דילוגים כולל הגופים שבתווך שמעבירים את המידע סביב בלי חוזה או מחוייבות חוקית לשולח המקורי, או למקבל.

כעת, כמובן, ב mosh pit קשה לקבוע יעד. צריך הרבה אמון, אבל זה לא כמו, "אני מבקש להגיע לפנסקולה (בפלורידה) בבקשה". אז האינטרנט צריך כתובות והוראות. מתברר שאין מפה כוללת אחת של האינטרנט. במקום זה, שוב, זה כאילו כולנו יושבים יחד בתיאטרון, אבל אנחנו יכולים רק לראות בין הערפל את האנשים שממש לידנו. אז מה אנו עושים כדי להבין מי נמצא איפה? אנו פונים לאדם מימיננו ואנו אומרים לו מה אנו רואים בצד שמאל. וההיפך. ואז הם יכולים לחזור על זה. ומהר מאד, אנו מבינים באופן כללי איפה כל דבר נמצא.

כך בעצם עובדים הניתוב והכתובות באינטרנט. זו מערכת שמתבססת על אמון ונדיבות, שגם הופכת אותה למאוד עדינה ופגיעה. במקרים נדירים אך בולטים, שקר אחד שאומר גוף כלשהו בחלת הדבש הזאת יכול להוביל לבעיות אמיתיות.

כך, לדוגמה, בשנה שעברה, ממשלת פקיסטן ביקשה מספקי האינטרנט שם למנוע מאזרחים מלצפות ביוטיוב. היה שם וידאו שהממשלה לא אהבה והם רצו להיות בטוחים שזה חסום. זה דבר נפוץ. ממשלות בכל מקום מנסות לעיתים קרובות לחסום ולסנן ולצנזר תוכן באינטרנט.

ובכן ספק אינטרנט אחד בפקיסטן בחר ליישם את החסימה ללקוחותיו בדרך לא מקובלת. הוא פירסם -- בדרך שאתם עשויים להישאל, אם הייתם חלק מהאינטרנט, לדווח מה שאתם רואים לידכם -- הוא פירסם שלידו, בעצם הוא התעורר למצוא שהוא יוטיוב. "כן בדיוק", הוא אמר, "אני יוטיוב". מה שאמר שחלקים של חבילות מידע ממנויים בדרך ליוטיוב נחסמו ברמת ספק האינטרנט, מכיוון שהם חשבו שהם כבר שם. והספק זרק אותם מבלי לפתוח מכיוון שהרעיון היה לחסום אותם.

אבל זה לא עצר שם. אתם מבינים, ההודעה הזאת עברה קליק אחד החוצה, והדהדה עוד קליק אחד החוצה. ויצא שכשהסתכלתם על הניתוח לאחר המוות של המקרה, היה לכם ברגע אחד יוטיוב שעובד כרגיל. ואז ברגע שני, היתה הודעה מזוייפת שיצאה החוצה. ותוך שתי דקות, זה הדהד מסביב ויוטיוב נחסם בכל העולם. אם ישבתם באוקספורד, אנגליה, מנסים להגיע ליוטיוב, חבילות המידע שלכם עברו לפקיסטן והן לא חזרו.

כעת רק תחשבו על זה. אחד מאתרי האינטרנט הפופולאריים ביותר בעולם, מופעל בידי החברה החזקה ביותר בעולם, ולא היה שום דבר שליוטיוב או גוגל היתה זכות מיוחדת לעשות בנידון. ולמרות זאת, איכשהו, לאחר שעתיים, הבעיה נפתרה. איך זה קרה?

ובכן, רמז גדול מגיע מ NANOG, קבוצת מנהלי הרשת בצפון אמריקה. קבוצה של אנשים, שביום יפה בחוץ, מתקבצים בחדר ללא חלונות, מול המחשבים שלהם קוראים דואר והודעות הכתובות בגופן ברוחב קבוע, כמו זה, והם מדברים על רשתות. וכמה מהם הם עובדים בדרג ביניים אצל ספקי אינטרנט ברחבי העולם. והנה ההודעה שבה אחד מהם אומר, "נראה שיש לנו אחד בזמן אמיתי. יש לנו חטיפה של יוטיוב! זה לא תרגיל. זו לא רק הטיפשות של מהנדסי יוטיוב. אני מבטיח. משהו קורה בפקיסטן." והם התאחדו לסייע למצוא את הבעיה ולפתור אותה.

אז זה כמו שבבית שלך פורצת שריפה. החדשות הרעות הן, שאין מכבי אש. החדשות הטובות הן, אנשים אקראיים צצים משום מקום, מכבים את האש, ועוזבים מבלי לצפות לתשלום או שבח (מחיאות כפיים) ניסיתי לחשוב איזה מודל יתאים לתאר את הצורה הזו של טוב לב אקראי של זרים גיקיים. (צחוק) אתם יודעים, זה כמו שיוצאת קריאה לעזרה ואנשים מוכנים לעזור. ומתברר שהמודל הזה קיים בכל מקום, כשמתחילים לחפש את זה.

דוגמה מספר שתיים: וויקיפדיה. אם אדם בשם ג'ימבו היה בא אליך בשנת 2001 והיה אומר "יש לי רעיון נהדר! אנחנו מתחילים עם שבעה מאמרים שבהם כל אחד יכול לערוך כל דבר, בכל זמן, ונקבל אנציקלופדיה נהדרת! אה?" בטח. הרעיון הכי טיפשי שהיה מעולם. (צחוק) העובדה היא, שוויקיפדיה הינו רעיון כל כך טיפשי בבסיסו שאפילו ג'ימבו לא חשב עליו.

הרעיון של ג'ימבו היה 'חדשופדיה'. זה היה אמור להיות מסורתי לגמרי. הוא ישלם לאנשים כסף בגלל שהוא הרגיש בחור טוב, והכסף היה מגיע לאנשים והם היו כותבים את המאמרים. ה'וויקי' הוצג כך שאחרים היו יכולים להציע הצעות לשינויים -- כמעט כלאחר יד, כמו בחדר אחורי. ומתברר שהחדר האחורי גדל והכיל את הפרוייקט כולו.

והיום וויקיפדיה כל כך נפוצה שאתה יכול למצוא אותה בתפריטים של מסעדה סינית. (צחוק) אני לא ממציא את זה. (צחוק) יש לי תיאוריה שאני יכול להסביר מאוחר יותר. בינתיים רק אומר שאני מעדיף את הוויקיפדיה שלי מוקפצת עם פלפל אדום (צחוק)

אבל האמת היא שוויקיפדיה לא סתם מצליחה באופן ספונטני. איך זה באמת עובד? מתברר שיש חדר אחורי חסר חלונות, באופן מטאפורי. ויש המון אנשים, שביום שמש יעדיפו להיות בפנים ולפקח על זה - לוח ההודעות למנהלים, בעצם עמוד וויקיפדיה שכל אחד יכול לערוך ואתה פשוט מביא את הבעיות שלך לעמוד. זה מזכיר את תיאור ההיסטוריה כ"דבר מטומטם אחד אחרי השני", נכון?

מספר אחד: "כתיבה מגמתית ברורה ע"י Andyvphil" מתנצל, Andyvphil, אם אתה כאן היום. אני לא בוחר צד. "'אנונימי' מאשים אותי על שחזרתי בי" הנה המועדף שלי: "זה סיפור ארוך." (צחוק) מתברר שיותר אנשים מחפשים בדף הזה טעויות ורוצים לפתור אותן מאשר בעיות חדשות שנוספות לדף.

וזה מה ששומר על וויקיפדיה בחיים. בכל זמן נתון, וויקיפדיה נמצאת בערך 45 דקות מחיסול גמור. נכון? יש 'רובוטי' ספאם שמנסים להפוך כל מאמר לפרסומת לשעון רולקס (צחוק) זה הקו הגיקי הדק הזה שמאפשר לה להמשיך. לא בגלל שזו עבודה, לא בגלל שזו קריירה, אלא בגלל שזה ייעוד. זה משהו שהם מרגישים צורך לעשות בגלל שאכפת להם.

הם אפילו מתאגדים בקבוצות כמו "היחידה למלחמה בהשחתה" -- "נימוס, בגרות,אחריות" -- רק כדי לנקות דפים. זה גורם לך לתהות אם היה, למשל, כנס 'מסע בין כוכבים' רציני ופופולארי בסוף שבוע, מי היה שומר על החנות? (צחוק)

אז מה שאנו רואים, (צחוק) מה שאנו רואים בתופעה הזו זה דבר שמהנדס התנועה המשוגע, הנס מונדרמאן המנוח, גילה בהולנד, וכאן בדרום קנסינגטון, שלפעמים אם אתה מוריד כמה מהחוקים החיצוניים והשלטים והכל, אתה בעצם יכול לקבל סביבה בטוחה יותר שבה אנשים יכולים לתפקד, שבה מתנהגים בצורה יותר אנושית כלפי הזולת. הם מבינים שהם צריכים לקחת אחריות למעשיהם. ווויקיפדיה אימצה את זה.

כמה מכם זוכרים את 'הילד ממלחמת הכוכבים', המתבגר המסכן הזה שצילם את עצמו עם מקל החזרה לכדורי גולף, כאילו זו חרב ג'דיי. הסרט, ללא אישורו או ידיעתו, מצא את דרכו לאינטרנט. סרט בתפוצה ויראלית. פופולארי ביותר. ממש מפחיד עבורו.

כעת, מכיוון שהיא אנציקלופדית, וויקיפדיה נדרשה לכתוב מאמר על 'ילד מלחמת הכוכבים'. לכל מאמר בוויקיפדיה יש דף שיחה. ובדף השיחה היה וויכוח ער בין אנשי וויקיפדיה, על האם לכלול את השם האמיתי שלו בתוך הדף. היו טיעונים לכל צד. הנה רק כמה דוגמאות. בסוף הם החליטו, ולא פה אחד, לא לכלול את השם האמיתי שלו. למרות שכמעט כל התקשורת עשתה זאת. הם פשוט חשבו שזה הדבר הנכון לעשות. זה היה מעשה של נדיבות.

ועד היום, העמוד של 'ילד מלחמת הכוכבים' מכיל אזהרה בראשו שאומרת שאין לשים את שמו האמיתי בדף. אם תעשו זאת זה יוסר מיידית, יוסר בידי אנשים שיתכן שלא הסכימו עם ההחלטה המקורית, אבל מכבדים את התוצאה, ועובדים כדי לשמר אותה מכיוון שהם מאמינים במשהו גדול יותר מהדעה שלהם. כעורך דין, אני חייב להגיד שהבחורים האלה ממציאים את החוק וממשיכים לשמר אותו.

זה לא מוגבל רק לוויקיפדיה. אנחנו רואים זאת בבלוגים בכל מקום. אני מתכוון, הנה הכותרת של BusinessWeek מ 2005 וואו. בלוגים ישנו לכם את העסקים. אני יודע שזה נראה טיפשי. וזה באמת נראה טיפשי. הם מתחילים בכל מיני פרויקטים מטורללים.

זה אחד הבלוגים המטורללים האהובים עלי: Catsthatlooklikehitler.com ('חתולים הנראים כמו היטלר') (צחוק) אתה שולח את תמונת החתול שלך אם הוא נראה כמו היטלר. (צחוק) כן אני יודע. מספר 4, כאילו, אתם מדמיינים להגיע הביתה כל יום לחתול הזה? (צחוק)

אבל ניתן לראות את אותו הומור ביחס לאנשים. אז הבלוג הזה מוקדש לדיוקנים חסרי מזל כאן כתוב "מרעה פסטוראלי עם גדר. האם זו נבלה מאחוריה?" (צחוק) ואתם אומרים "אני חושב שזו נבלה מאחוריה"

וכך אחד אחרי השני אבל אז מגיעים לזאת. התמונה הוסרה לבקשת הבעלים. זה הכל. התמונה הוסרה לבקשת הבעלים. מתברר שמישהו התלוצץ כאן, וכתב לבחור השנון שבנה את האתר, לא עם איום, לא עם הצעת תשלום, רק כתב, "היי, אכפת לך?" והבחור אמר, "לא, זה בסדר."

אני מאמין שניתן לבנות מערכות באינטרנט שיאפשרו בקשות אנושיות שכאלה פשוטות יותר לביצוע, שיאפשר לכולנו לראות שהמידע שאנו פוגשים באינטרנט זה רק דבר שאנו יכולים להקליק עליו, לצרף, להעתיק ולהעביר שבעצם מייצג רגש אנושי ומאמץ ושמשאיר חותם, ומאפשר לקבל רגע אתי בו אנו מחליטים איך לטפל בזה.

אני אפילו חושב שאנו יכולים ללכת לעולם האמיתי. אנו יכולים להגיע למצב, בעולם עם יותר צנזורים -- בכל מקום יש משהו שמצלם אותך, ואולי מעלה זאת לאינטרנט -- להיות מסוגל ללבוש סיכה קטנה שאומרת, "אתה יודע, אני מעדיף שלא." ואז לייצר טכנולוגיה שהאדם שמצלם יידע אחר כך שהאדם ביקש ליצור איתו קשר לפני שהדבר מופץ. אם לא אכפת לך. והאדם שמצלם יכול לקבל החלטה לגבי איך והאם לכבד את הבקשה.

בעולם האמיתי אנו רואים סינון מהסוג הזה שמתבצע בפקיסטן. וכעת יש לנו אמצעים שאפשר לבנות, מערכת כמו כזאת, כך שאנשים יכולים לדווח על המסננים בהם הם נתקלים וזה כבר לא "אני לא יודע. לא יכולתי להגיע. אני ממשיך הלאה." אלא פתאום תודעה קיבוצית לגבי מה חסום ומה מצונזר ואיפה, באינטרנט. למעשה, מדובר על טכנולוגיה שמחקה את החיים שמחקים טכנולוגיה, או אולי זה ההיפך:

באוניברסיטת ניו יורק חוקרים לקחו רובוטים קטנים מקרטון עם פרצופים מחייכים ומנוע שלקח אותם רק קדימה ודגל מתנוסס מאחור עם יעד מבוקש כלשהו. היה כתוב עליו "האם אתה יכול לעזור לי להגיע לשם?" שחררו אותו ברחובות מנהטן. (צחוק) מממנים היום כל דבר. הנה התרשים של יותר מ 43 אנשים שעזרו לכוון את הרובוט שלא יודע לאן ליסוע ושלחו אותו לדרכו, מפינה אחת של פארק כיכר וושינגטון לאחרת.

זה מוביל לדוגמה מספר שלוש: טרמפים. אני לא בטוח שהטרמפים מתו. למה? יש באתר craigslist עמוד לנסיעות עם השתתפות בהוצאות אם זה היה נקרא עמוד הטרמפים של craigslist רק אבק היה עובר דרכו. אבל זה לוח נסיעות עם השתתפות בהוצאות, וזה בעצם אותו דבר. אז למה אנשים משתמשים בו? אני לא יודע. אולי הם חושבים, אה, רוצחים לא מתכננים מראש? (צחוק) לא, אני חושב שהסיבה האמיתית היא שכאשר מציגים את זה אחרת, כאשר זונחים את הציפיות המיושנות מפרויקט שנכשל ושעבר זמנו, ושכעת, מסיבה כלשהי, יש לו שם רע, בעצם ניתן לחדש את הנחמדות האנושית והשיתוף שמשהו כזה ב craigslist מייצג.

ואז ניתן להבליט את זה במשהו כמו, כן, CouchSurfing.org ('גלישה מהספה') האתר CouchSurfing: רעיון של בחור אחד שסוף סוף, מחבר מטיילים למקומות רחוקים שמבקשים לישון על ספה של זר בחינם עם אנשים שחיים במקומות רחוקים, ומעוניינים שאדם שאינם מכירים יישן על הספה שלהם בחינם. זה רעיון מבריק. זו דבורה שכן, עפה.

מדהים כמה הצלחות בגלישת-ספה היו. ואם אתם תוהים, לא, לא ידוע על מקרי מוות הקשורים לאתר CouchSurfing למרות, שכדי להיות בטוח, כרגע מערכת ההמלצות עובדת כך שאתה מגיש דו"ח לאחר חווית-הספה. כך שאולי יש שם עיוות בתוצאות. (צחוק)

אז הטענה שלי, המחשבה שלי היא, שהאינטרנט אינו רק ערימה של מידע. זה לא שם עצם. זה פועל. וכאשר משתמשים בו, אם מקשיבים ומביטים מספיק מקרוב, מה שמגלים הוא שהאינפורמציה הזאת אומרת לכם משהו. מה שהיא אומרת זה מה ששמענו אתמול, שאמר לנו דמוסתנס (חכם יווני). היא אומרת את המשפט "בואו נצעד". תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)