ג'ונתן היידט: איך איומים משותפים יכולים ליצור מכנה (פוליטי) משותף

אם אתם עוקבים אחרי החדשות ודאי שמעתם שיש קבוצה של אסטרואידים ענקיים בדרכם לארצות הברית, כולם אמורים לפגוע בחמישים השנים הקרובות. אינני מתכוון לאסטרואידים אמייתים מסלעים ומתכת. דווקא אלה אינם בעיה גדולה כל כך, כי אילו עמדנו באמת כולנו למות, היינו מתעלמים ממחלוקותינו, היינו מוציאים את כל הכסף הדרוש והיינו מוצאים דרך להסיטם ממסלולם. אני מדבר על איומים שנמצאים בדרכם אלינו, אבל הם עטופים בשדה אנרגיה מיוחד שמקטב בינינו, ולכן משתק אותנו.

במרץ שעבר, הייתי בועידת TED, וראיתי את ג'ים הנסן מרצה, המדען מנאס"א שהיה הראשון להתריע על ההתחממות הגלובלית בשנות ה-80, ונראה כי התחזיות שלו מאז, מתגשמות. זה מה שצפוי לנו מבחינת עליות הטמפרטורה הגלובליות ואם נמשיך בקצב של היום, נקבל התחממות של 4-5 מעלות צלזיוס עד סוף המאה הנוכחית. הנסן אומר שאפשר לצפות לעלייה של 5 מטר בגובה פני הים. כך תיראה עליה של חמישה מטרים בפני הים. ערים באזורים נמוכים בכל העולם תיעלמנה עוד בימי חייהם של הילדים שנולדים היום. הנסן סיכם את הרצאתו באומרו, "דמיינו אסטרואיד ענק במסלול התנגשות עם כדור הארץ. זה מקביל למה שצפוי לנו עכשיו. אולם אנו מהססים ולא עושים דבר כדי להסיט את האסטרואיד, למרות שככל שנחכה יותר, זה נהיה קשה ויקר יותר." השמאל כמובן רוצה לפעול, אבל הימין מתכחש לבעיה.

אז אני חוזר מ-TED, וכעבור שבוע אני מוזמן לארוחת ערב חגיגית בוושינגטון הבירה, כשידוע לי שאפגוש בה מספר אינטלקטואלים שמרניים, ביניהם יובל לוין, וכדי להתכונן למפגש, אני קורא את מאמרו של לוין בכתב-עת לעניינים לאומיים בשם "מעבר למדינת הרווחה". לוין כותב שבכל העולם, אומות מתחילות להשלים עם העובדה שמדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית מתבררת כרופפת ויקרה מדי, היא נשענת על כלכלה מפוקפקת ומודל דמוגרפי של עידן שעבר זמנו.

אולי זה לא נשמע מפחיד כמו אסטרואיד, אבל ראו את הגרפים של לוין. הגרף הזה מראה את החוב הלאומי כאחוז של התמ"ג של אמריקה, וכפי שאתם יכולים לראות אם הולכים אחורה לקום המדינה, לווינו הרבה כסף כדי להילחם במלחמת העצמאות. מלחמות הן יקרות. אבל אח"כ החזרנו את הכסף, החזרנו, החזרנו, ואז, רגע, מה זה? מלחמת האזרחים. יקרה עוד יותר. לווינו הרבה כסף, החזרנו, החזרנו, החזרנו, מגיעים כמעט לאפס, ואז בום! מלחמת העולם הראשונה. ושוב אותו תהליך חוזר על עצמו. ואז אנו מגיעים לשפל הגדול ולמלחמת העולם השניה. מתרוממים לרמה אסטרונומית, בערך 118 אחוז מן התמ"ג, מאוד בלתי יציב, מאוד מסוכן. אבל אנחנו מחזירים, מחזירים, ואז, מה זה? למה זה נמצא בעלייה מאז שנות ה-70? חלקית, בגלל קיצוצי מיסים ללא מימון, אך בעיקר בגלל העלייה בהשקעות הישירות באזרח, במיוחד בביטוח הבריאות. אנו מתקרבים לרמת החובות שהיו לנו במלחמת העולם השניה, וילדי דור הבייבי-בום טרם פרשו לפנסיה אפילו, וכאשר הם יפרשו, זה מה שיקרה. אלה נתונים מהמשרד לתקציב הקונגרס זו התחזית הריאלית ביותר שלהם לגבי מה שצפוי לקרות אם המצב, הציפיות והמגמות הנוכחיים יימשכו.

ודאי שמתם לב לכך ששני הגרפים הללו זהים, לא במובן של צירי ה-X וה-Y, או מבחינת הנתונים שהם מייצגים, אלא מבחינת השלכותיהם המוסריות והפוליטיות. הם אומרים את אותו הדבר. הבה ואתרגם לכם.

"אנו אבודים אם לא נתחיל לפעול עכשיו. מה הבעיה אתכם, במפלגה השניה? אתם לא רואים את המציאות? אם אינכם עוזרים, לפחות עופו מהדרך."

אנו יכולים להסיט את שני האסטרואידים האלו. הבעיות האלו ניתנות לפתרון מבחינה טכנית. הבעיה והטרגדיה שלנו הן שבזמנים אלה, של עודף-מפלגתיות עצם העובדה שצד אחד יגיד: "תראו, הנה אסטרואיד," מבטיחה שהצד השני יגיד: "הא? מה? אני אפילו לא מתכוון להרים את הראש. לא."

כדי להבין למה זה קורה לנו, ומה אפשר לעשות בנידון, עלינו לדעת יותר על הפסיכולוגיה של המוסר. אני פסיכולוג חברתי, ואני חוקר את המוסר, ואחד העקרונות החשובים של המוסריות הוא שהמוסריות מחברת ומעוורת. היא מחברת אותנו לקבוצות סביב ערכים מקודשים אבל תוך כדי כך מעוורת אותנו למציאות האובייקטיבית.

חישבו על זה כך: שיתוף פעולה נרחב הוא נדיר מאוד בעולמנו. יש רק מינים מועטים שיכולים לעשות את זה. זאת כוורת. וזה תל טרמיטים, תל טרמיטים ענק. וכשמוצאים את זה אצל חיות אחרות זה תמיד אותו סיפור. מדובר תמיד באחים ואחיות שהם ילדים של מלכה יחידה, ולכן כולם באותו סירה. כולם מתרוממים או נופלים, חיים או מתים, כאחד. יש רק מין אחד עלי אדמות שיכול לעשות זאת ללא קרבת-דם, והוא כמובן אנחנו. זהו שחזור של בבל העתיקה, וזה טנוצ'טיטלאן.

איך עשינו זאת? איך עברנו מציידים-לקטים, לפני 10,000 שנה, לבניית ערי ענק אלה תוך כמה אלפי שנים בלבד? זהו נס, וחלק מההסבר הוא היכולת שלנו להתחבר סביב ערכים מקודשים. אתם רואים שמקדשים ואלילים ממלאים תפקיד חשוב בכל החברות הקדומות. זו תמונה של מוסלמים שחגים סביב הכעבה במכה. זהו סלע קדוש, וכשאנשים מקיפים משהו ביחד, הם מתאחדים, הם בוטחים זה בזה, הם נעשים לגוף אחד. זה כמו שמעבירים חוט חשמל דרך שדה מגנטי שמייצר זרם. כשאנשים חגים ביחד, הם מייצרים זרם. אנחנו אוהבים לחוג סביב דברים. אנו חגים סביב דגלים, ואז אנו יכולים לבטוח זה בזה. אנו יכולים להילחם כקבוצה, כיחידה. אבל כשהמוסריות מחברת בין אנשים והופכת אותם ליחידה אחת, לקבוצה, התנועה הסיבובית מעוורת אותם. היא גורמת להם לעוות את המציאות. אנחנו מתחילים להפריד הכל לטוב ורע. התהליך הזה נעים לנו. הוא מספק מאוד. אבל זהו עיוות נורא של המציאות.

אפשר לראות את האלקטרומגנט המוסרי בפעולה בקונגרס האמריקני. זהו גרף שמראה באיזו מידה ההצבעה בקונגרס נופלת באופן מדויק על ציר הימין-שמאל, אז אם יודעים עד כמה מישהו הוא שמרני או ליברלי, ברור בדיוק איך הוא יצביע בכל הנושאים החשובים. ומה שאפשר לראות הוא, שבעשורים שלאחר מלחמת האזרחים, הקונגרס היה מקוטב מאוד, כמצופה, הכי מקוטב שאפשר. אבל לאחר מלח"ע ה-1, המצב שכך, ואנו מגיעים לרמת קיטוב נמוכה מבחינה היסטורית. זה היה תור-זהב מבחינת הדו-מפלגתיות, לפחות מבחינת היכולת של המפלגות לפעול ביחד כדי לפתור בעיות לאומיות גדולות. אבל בשנות ה-80 וה-90, האלקטרומגנט הופעל שוב. הקיטוב גדל. היו זמנים שבהם שמרנים, מתונים וליברלים יכלו לפעול במשותף בקונגרס. הם יכלו להתארגן וליצור ועדות בין-מפלגתיות, אבל ככל שהזרם באלקטרומגנט המוסרי גבר, שדה הכוח גדל, הדמוקרטים והרפובלקנים התרחקו אלה מאלה. ונעשה קשה יותר עבורם להתחבר, והרבה יותר קשה לשתף פעולה. היום, חברי-קונגרס פורשים אומרים שזה הפך למלחמת כנופיות. מי שם לב שבשניים מתוך שלושת העימותים, אובמה ענד עניבה כחולה ורומני ענד עניבה אדומה? אתם יודעים למה הם עושים זאת? זה כדי שה"בלאדס" וה"קריפס" יידעו לאיזה צד להצביע. (צחוק)

הקיטוב הכי חזק הוא בין האליטות הפוליטיות. ברור לכולם שזה קורה בוושינגטון. אבל לזמן-מה היה ספק אם זה כך גם בעם. אז ב-12 שנים האחרונות נעשה ברור בהרבה שכן. הסתכלו על הנתונים האלה. זה לקוח מ"סקר הבחירות הלאומי האמריקאי". ובסקר הזה הם שואלים מה שנקרא "דירוג התרמומטר הרגשי", עד כמה חם או קר אתה מרגיש לגבי ילידים אמריקניים, או הצבא, או המפלגה הרפבוליקנית, או המפלגה הדמוקרטית, כל מיני קבוצות בחיים האמריקאיים. הקו הכחול מראה עד כמה דמוקרטים חשים חמימות לגבי דמוקרטים, והם אוהבים אותם. דירוגים בשנות ה-70 בסולם של 100 נקודות. רפובליקנים אוהבים רפובליקנים. זה לא מפתיע. אבל כשמסתכלים בדירוגים בין מפלגתיים, מוצאים שזה נמוך יותר, אבל למעשה, כשראיתי את המידע, הופתעתי. זה לא נורא כל כך. אם בודקים בממשלים של קרטר ואפילו רייגן, הם דירגו את המפלגה השניה 43, 45. וזה לא נורא. זה יורד מעט, אבל תראו מה קורה בתקופת ג'ורג' וו' בוש ואובמה. זה צונח. משהו מתרחש. האלקטרומגנט המוסרי שוב פועל, והיום, לא מזמן, דמוקרטים מאוד לא אוהבים רפובליקנים. רפובליקנים מאוד לא אוהבים דמוקרטים. אנחנו משתנים. זה כאילו שהאלקטרומגנט המוסרי משפיע גם עלינו. כאילו שזה מונח בשני האוקיינוסים וזה חוצה לשניים את המדינה. מושך את הימין ואת השמאל לתוך הטריטוריות שלהם כמו ה"בלאדס" וה"קריפס".

יש הרבה סיבות מדוע זה קורה לנו, ורבות מהן - בלתי הפיכות. ולעולם לא יהיה לנו שוב מעמד פוליטי שחושל ע"י החוויה של לחימה משותפת במלחמת העולם השנייה מול אויב משותף. ולעולם לא יהיו לנו שוב רק שלוש רשתות טלוויזיה, שכולן די ריכוזיות. ולעולם לא תהיה לנו שוב קבוצה גדולה של דמוקרטיים דרומיים שמרניים ורפובליקנים צפוניים ליברלים שתאפשר לנו הרבה יותר חפיפה למען שיתוף פעולה דו-מפלגתי. אז מהרבה סיבות, העשורים שלאחר מלחמת העולם השניה היו תקופה חריגה מבחינה היסטורית. לעולם לא נחזור, לדעתי, לרמות הקיטוב הנמוכות הללו.

אבל יש הרבה שאפשר לעשות. יש עשרות רבות של רפורמות שאפשר לעשות כדי לשפר את המצב, כי הרבה מחוסר התפקוד שלנו, שורשיו נעוצים היישר בדברים שעולל לעצמו הקונגרס בשנות ה-90 ושיצרו מוסד הרבה יותר מקוטב ובלתי-מתפקד. השינויים הללו מפורטים בספרים רבים. אני ממליץ בחום על שני אלה, והם מציעים המון רפורמות. אני רק אסדר אותם בגדול בשלוש קבוצות.

אז אם תחשבו על כך כעל בעייתו של מוסד לא-מתפקד והיפר-מקוטב, אז השלב הראשון הוא לעשות הכל כדי שייבחרו מלכתחילה פחות היפר-מפלגתיים, וכשיש במפלגה פריימריז סגורים, ורק הרפובליקנים והדמוקרטים המסורים ביותר מצביעים, נבחרים ההיפר-מפלגתיים הקיצוניים ביותר. אז פרימרייז פתוחים ימתנו בהרבה את הבעיה הזאת.

אבל הבעיה בעיקרה אינה שאנו בוחרים אנשים רעים לקונגרס. מהנסיון שלי, ומה ששמעתי ממקורות פנימיים בקונגרס, רוב אלה שהולכים לקונגרס הם אנשים טובים, חרוצים, ונבונים, שרוצים באמת לפתור בעיות, אבל כשהם שם הם מוצאים שהם מוכרחים לשחק משחק שמתגמל היפר-מפלגתיות ומעניש חשיבה עצמאית. מי שסוטה מהקו הרשמי, נענש. אז יש הרבה רפורמות שאפשר לעשות ושינטרלו את זה.

לדוגמא, הפסיקה "אזרחים מאוחדים" היא אסון, כי זה אומר שיש אקדח של כסף שמכוון לראשך, ואם אתה זז, אם אתה מנסה להתקרב לצד השני, יש הרבה כסף שממתין להימסר ליריב שלך ולגרום לכולם לחשוב שאתה אדם נורא, דרך פרסום שלילי.

אבל קבוצת הרפורמות השלישית היא שעלינו לשנות את טיב היחסים החברתיים בקונגרס. הפוליטיקאים שאני הכרתי הם לרוב מאוד מוחצנים, חברותיים, בעלי כישורים חברתיים טובים, וזה טבעה של הפוליטיקה. חייבים ליצור מערכות יחסים, לעשות עסקאות, לשדל, לרצות, להחמיא, צריך להשתמש בכישורים האישיים, והפוליטיקה תמיד עבדה כך. אבל בתחילת שנות ה-90, ראשית, בית הנבחרים שינה את לוח השנה החוקתי כך שכל העסקים נעשים באמצע השבוע. כיום אנשי קונגרס באים בטיסה ביום שלישי בבוקר, הם נלחמים במשך יומיים, וטסים הביתה בחמישי אחר הצהריים. הם לא מעבירים את משפחותיהם לאזור הבירה. הם לא פוגשים את בני הזוג והילדים של האחרים. כבר אין שם מערכות יחסים. ולנסות לנהל קונגרס ללא יחסים בין-אישיים, זה כמו לנסות להפעיל מכונית ללא שמן מנועים. האם עלינו להיות מופתעים כשהכל קופא ומידרדר לכדי שיתוק וקיטוב? שינוי פשוט בלוח השנה של בית המחוקקים, כך שעשיית עסקים תתמשך על פני שלושה שבועות ואז הם יקבלו שבוע חופש ללכת הביתה, זה כבר ישנה את מערכות היחסים היסודיות בקונגרס.

אז יש הרבה מה לעשות, אבל מי ידחף אותם לעשות זאת? יש כמה קבוצות שעוסקות בזה. אני חושב שלקבוצות "ללא תויות" ו"מטרה משותפת", יש רעיונות טובים לשינוי שאנו צריכים לעשות כדי שהדמוקרטיה שלנו תהיה יותר רגישה והקונגרס יותר יעיל.

אבל אני רוצה להוסיף לעבודה שלהם תכסיס פסיכולוגי, והוא זה: אין דבר שמחבר בין אנשים כמו איום משותף או התקפה משותפת, במיוחד מצד אויב זר, אלא אם כן האיום קולע לפסיכולוגיה הקיטובית שלנו, שאז, כפי שאמרתי, זה בעצם עלול להפריד בינינו. לפעמים איום בודד יכול לקטב אותנו, כפי שראינו. אבל מה איננו מתמודדים עם איום בודד אלא יותר משהו כזה, שיש המון דברים שבאים, והפתרון היחיד הוא, "תתחילו לירות, כולם ביחד, אנו פשוט צריכים לפעול ביחד, רק תתחילו לירות." כי זו באמת המציאות איתה אנו מתמודדים. זה מצבנו, כמדינה.

אז הנה אסטרואיד נוסף. כולנו ראינו גרסאות שונות של הגרף הזה, נכון, שמראה את השינויים בעושר מאז 1979, וכפי שאתם רואים, כמעט כל הרווחים נפלו בידי 20 האחוזים העליונים, ובמיוחד ה-1 אחוז העליון. אי-שוויון מתגבר כזה מיוחס להרבה מאוד בעיות בדמוקרטיה. במיוחד, זה הורס את האמון שלנו בזולת, את ההרגשה שכולנו באותה הסירה, כי ברור שזה לא כך. כמה מאיתנו יושבים בטוחים ונינוחים ביאכטות-ענק פרטיות. ואחרים מנסים להיצמד לחתיכת עץ. לא כולנו באותה הסירה, וזה אומר שאיש איננו מוכן להקריב למען טובת הכלל. השמאל צועק אודות האסטרואיד הזה כבר שלושים שנה, והימין אומר: "אהה, מה? אין שום בעיה. אין שום בעיה."

אם כן, למה זה קורה לנו? מדוע האי-שוויון מתגבר? ובכן, אחת הסיבות הגדולות, אחרי הגלובליזציה, היא האסטרואיד הרביעי הזה, עליה בלידות מחוץ לנישואין. זהו גרף שמראה את העלייה היציבה בלידות מחוץ לנישואין מאז שנות ה-60. רוב הילדים ההיספנים והשחורים נולדים לאמהות לא נשואות. גם אצל הלבנים יש מגמה כזו. תוך עשור או שנים, רוב הילדים האמריקאיים ייוולדו בבתים ללא אב. וזה אומר שהרבה פחות כסף נכנס הביתה. אבל לא רק כסף. מדובר ביציבות לעומת תוהו. כפי שאני יודע מעבודתי עם ילדי רחוב בברזיל, החבר של אמא הוא בד"כ מאוד מאוד מסוכן לילדים.

והימין צועק לגבי האסטרואיד הזה כבר משנות ה-60, והשמאל אומר: "זו לא בעיה. זו לא בעיה." והשמאל מהסס מאוד להגיד שהנישואין דווקא טובים לנשים ולילדים. וברצוני להבהיר. אני לא מאשים כאן את הנשים. הביקורת שלי היא יותר נגד הגברים שאינם לוקחים אחריות על הילדים שלהם, ונגד המערכת הכלכלית שמקשה על גברים רבים להרוויח מספיק כדי לפרנס את הילדים. אבל אפילו אם לא מאשימים איש, זו עדיין בעיה לאומית, וצד אחד היה יותר מודאג לגביה מאשר הצד השני. ה"ניו יורק טיימס" סוף סוף שם לב לאסטרואיד הזה עם כתבת-שער ביולי שעבר שהראתה איך דעיכת מוסד הנישואין מעודדת אי-שוויון.

אנו הופכים לאומה של שני מעמדות בלבד. כשאמריקאים שהולכים לקולג' מתחתנים ביניהם, יש להם אחוז גירושין נמוך מאוד. הם מרוויחים הרבה כסף, הם משקיעים אותו בילדיהם, וחלק מהנשים הופכות לאמהות מצטיינות, הילדים מגשימים את מלוא הפוטנציאל שלהם והילדים נעשים לשני הקווים העליונים בגרף הזה. וחוץ מהם, ישנם כל היתר: הילדים שלא נהנים מנישואין יציבים, שלא מושקע בהם הרבה, שאינם גדלים בסביבה יציבה, ושיהפכו לשלוש השורות התחתונות בגרף הזה.

ושוב, אנו רואים ששני גרפים אלה בעצם אומרים אותו דבר כמו קודם: יש לנו בעיה, ואנו צריכים להתחיל לעבוד עליה, עלינו לעשות משהו, ומה הבעיה איתכם, שאתם לא רואים את האיום שאני רואה?

אבל אם כולם היו פשוט מסירים את כיסוי העיניים המפלגתי, היינו רואים שלמעשה, בשתי הבעיות האלה עדיף לטפל ביחד. כי אם באמת אכפת לכם מאי-שיוויון בהכנסה, כדאי שתדברו עם כמה קבוצות של נוצרים אוונגליסטיים שמנסים לעודד נישואין. אבל אז תיתקלו היישר בבעיה, שנשים לרוב לא ירצו להתחתן עם מישהו שאין לו עבודה. אז אם באמת חשוב לכם לחזק את המשפחות, כדאי שתדברו עם כמה קבוצות ליברליות שעובדות כדי לקדם שוויון בחינוך, כדי לעלות את שכר המינימום, ולמצוא דרכים למנוע מגברים כה רבים מלהישאב לתוך מערכת המשפט הפלילי וולהיזרק משוק הנישואין לכל חייהם.

אז לסיכום, יש לפחות 4 אסטרואידים שעושים את דרכם אלינו. כמה מכם יכולים לראות את כל ארבעתם? הרימו בבקשה את היד אם אתם מוכנים להודות שכל הארבעה הם בעיות לאומיות. בבקשה להרים ידים. טוב, כמעט כולכם.

מזל טוב, אתם ראשוני החברים במועדון האסטרואידים, שהוא מועדון שפתוח לכל האמריקאים שמוכנים להודות שאולי הצד השני צודק במשהו. אנו במועדון האסטרואידים לא מתחילים בחיפוש אחר מכנה משותף. כי לרוב קשה מאוד למצוא מכנה משותף. לא, אנחנו מתחילים בחיפוש איומים משותפים כי איומים משותפים יוצרים מכנה משותף.

האם אני תמים? האם זה תמים לחשוב שאנשים יוכלו אי-פעם להניח את חרבותיהם, שהימין והשמאל יכולים לעבוד ביחד? אני לא חושב כך כי זה קורה, לא הרבה, אבל יש מגוון דוגמאות שמורות את הדרך. זה משהו שאנחנו יכולים לעשות. כי לאמריקאים משני הצדדים אכפת מהירידה ברמת האזרחות, והם הקימו עשרות ארגונים, ברמה הלאומית, כמו זה, ועד להרבה ארגונים מקומיים, כמו "אל כיכר הכפר", בטלהסי שבפלורידה, שמנסה לקרב בין מנהיגי מדינות כדי להקל על יצירת יחסים בין-אישיים של עבודה בצוותא שנחוצה כדי לפתור את הבעיות של פלורידה. לאמריקאים משני הצדדים אכפת מעוני גלובלי ומאיידס, ובהרבה נושאים הומניטריים, ליברלים ואוונגליסטים הם בעצם בעלי-ברית טבעיים, והם עבדו יחד הרבה פעמים כדי לפתור את הבעיות הללו. ומה שהכי מפתיע אותי, זה שהם לפעמים יכולים לראות עין בעין במשפט הפלילי. לדוגמא, שיעור הכליאה, אוכלוסיית בתי הכלא במדינה שלנו הוכפלה פי ארבע מאז 1980, זהו אסון לאומי, והליברלים מאוד מודאגים מכך. "המרכז המשפטי לעוני בדרום" מרבה להילחם נגד קומפלקס הכלא התעשייתי, נלחם כדי למנוע מהיווצרות מערכת שרק שואבת לתוכה עוד ועוד צעירים עניים. אבל האם השמרנים מאושרים מכך? ובכן, גרובר נורקוויסט לא, כי מערכת זו עולה הון תועפות. ולכן, בגלל שקומפלקס הכלא התעשייתי מרושש את המדינות שלנו ומרקיב את הנשמות שלנו, קבוצות של שמרנים המופקדים על כספי הציבור ושמרנים נוצרים התאחדו והקימו קבוצה שנקראת "ישר על הפשע" ולעתים הם עבדו יחד עם "המרכז המשפטי לעוני בדרום" כדי להתנגד לבניית בתי-כלא חדשים ולפעול למען רפורמות שיהפכו את מערכת המשפט ליותר יעילה ויותר הומנית.

אז זה אפשרי. אנחנו יכולים לעשות זאת. אז בואו נתייצב בעמדות הקרב, לא כדי להילחם איש ברעהו, אלא כדי להתחיל להסיט את האסטרואידים הקרבים. וכמשימה ראשונה, הבה נדרוש מהקונגרס להשתנות לפני שזה יהיה מאוחר מדי בשביל האומה שלנו.

תודה. (מחיאות כפיים)