יונאס גאר סטור: בזכות דיאלוג

מתוך מכלול הגרעונות המציקים שעמם אנחנו מתמודדים היום אנחנו חושבים בראש וראשונה על הגרעון הפיננסי והכלכלי -- הגרעון שמדאיג אותי יותר מכל הוא המחסור או ההעדר בדיאלוג פוליטי -- שמשפיע על היכולת שלנו להתמודד עם סכסוכים מודרניים כמו שהם, לרדת לשורש העניין, להבין מי הם השחקנים העיקריים ולהתמודד איתם. אנחנו הדיפלומטים, מיומנים בהתמודדות עם סכסוכים בין מדינות ובעיות בין מדינות. ואני יכול לומר לכם, סדר היום שלנו עמוס. יש מסחר, יש פירוק נשק, יש יחסים בין מדינות שכנות

אבל התמונה משתנה. ואנחנו רואים שיש שחקני מפתח חדשים שנכנסים לתמונה. אנחנו מכנים אותם בשם הכללי "קבוצות". הם יכולים לייצג מציאות חברתית, דתית, פוליטית, כלכלית וצבאית. ואנחנו מתחבטים באופן שבו יש להתמודד איתם. מערכת הכללים: איך לדבר, מתי לדבר, ואיך להתמודד איתם.

כאן אני רוצה להראות לכם שקופית אשר מראה את טבעם של סכסוכים מאז 1946 ועד היום. אתם רואים, הירוק הוא סכסוך מסורתי בין מדינות, כזה שעל אודותיו היינו רגילים לקרוא. האדום מייצג סכסוכים מודרניים, סכסוכים בתוך מדינות. הם שונים למדי, והם מחוץ לתחומה של הדיפלומטיה המודרנית. היסוד של אותם שחקני מפתח הן קבוצות המייצגות אינטרסים שונים בתוך מדינות. הדרך בה המדינות מתמודדות עם הסכסוכים הפנימיים שלהם מתפשטת במהירות למדינות נוספות. לכן, במובן מסוים, זה ענין של כולם.

הבנה נוספת שהגענו אליה בשנים אלה, בשנים האחרונות, היא שמעטים מאוד מהסכסוכים המקומיים הפנים מדינתיים האלה יכולים להפתר באופן צבאי. יתכן שצריך להתמודד איתם באמצעים צבאיים, אך הם לא יכולים להפתר באמצעיים צבאיים. הם זקוקים לפתרונות פוליטיים. ולנו, לכן, יש בעיה, מכיון שהם חומקים מתחום הדיפלומטיה המסורתית. ולנו המדינות יש אי רצון להתמודד איתם. בנוסף, במהלך העשור האחרון, היינו בהלך רוח שבה התעסקות עם קבוצות נתפסה כמסוכנת מבחינה פוליטית. אחרי ה- 11/9, או שהיית אתנו או שהיית נגדנו. זה היה שחור ולבן. ולעתים מאד קרובות קבוצות מתויגות מיידית כטרוריסטיות. ומי ידבר עם טרוריסטים? המערב, כפי שאני רואה את זה, נחלש בעשור האחרון, בגלל שלא הבנו את הקבוצה. כך שבזבזנו יותר זמן בהתמקדות בלמה לא צריך לדבר עם אחרים מאשר להבין איך לדבר עם אחרים.

אני לא תמים. אי אפשר לדבר עם כולם כל הזמן. ויש זמנים שבהם צריך לקום וללכת. ולעתים התערבות צבאית היא הכרחית. אני למשל מאמין שההתערבות בלוב הייתה הכרחית וההתערבות הצבאית באפגניסטן הייתה גם היא נחוצה. ושהמדינה שלי נסמכת לצורך בטחונה על בריתות צבאיות, זה ברור. עם זאת עדיין יש לנו כשל גדול בהתמודדות ובהבנה של סכסוכים מודרניים.

בואו נסתכל על אפגניסטן. 10 שנים אחרי ההתערבות הצבאית, המדינה הזו רחוקה מלהיות בטוחה. המצב, למען האמת, הוא חמור ביותר. שוב, הצבא הכרחי, אבל הצבא לא פותר בעיות. כשבאתי לראשונה לאפגניסטן בשנת 2005 כשר חוץ, פגשתי את מפקד ISAF, כוח הסיוע הרב-לאומי. והוא אמר לי כך: "ניתן לנצח כאן באופן צבאי, אדוני השר. אנחנו רק צריכים להתמיד." עכשיו ארבעה מפקדי ISAF מאוחר יותר, אנחנו שומעים מסר אחר: "אי אפשר לנצח את זה באופן צבאי. אנחנו צריכים נוכחות צבאית, אבל אנחנו חייבים לעבור לפוליטיקה. אנחנו יכולים לפתור את זה רק באמצעות פתרון פוליטי. וזה לא אנחנו שנפתור את זה; האפגנים צריכים לפתור את זה. אבל הם זקוקים לתהליך פוליטי שונה מאשר זה שניתן להם בשנת 2001, 2002. הם זקוקים לתהליך כוללני שבאמצעותו המרקם האמיתי של החברה המאד מסובכת הזו יוכל להתמודד עם בעיותיהם.

נדמה שכולם מסכימים לזה. זה היה מאד שנוי במחלוקת לפני שלוש, ארבע, חמש שנים. היום כולם מסכימים. אבל עכשיו כשאנחנו נכונים לדבר, אנחנו מבינים עד כמה מעט אנחנו יודעים. כי לא דיברנו. לא קלטנו מה קורה שם. הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום, ה- ICRC, מדברת עם כולם, והיא עושה זאת כי היא ניטראלית. וזו סיבה אחת מדוע הארגון הזה, כפי הנראה הוא שחקן המפתח הבקיא ביותר בהבנת סכסוכים מודרניים -- בגלל שהם מדברים.

הנקודה שלי שאין צורך להיות ניטראלי בכדי לדבר. ואין צורך להסכים כאשר יושבים לדבר עם הצד השני. ותמיד אפשר לקום וללכת. אבל אם לא מדברים, אי אפשר ליצור חיבור עם הצד שני. והצד השני איתו אתה מתעתד ליצור חיבור הוא זה אשר איתו יש לך את חילוקי הדעות העמוקים ביותר. ראש הממשלה רבין אמר כאשר הוא נכנס לתהליך אוסלו: "לא עושים שלום עם חברים שלום עושים עם האויבים." זה קשה, אבל זה הכרחי.

בואו נתקדם עוד צעד. זוהי כיכר תחריר. מתחוללת פה מהפכה. האביב הערבי נסוג אל הסתיו ומתקדם לתוך החורף. זה יימשך הרבה הרבה זמן. ומי יודע איך זה ייקרא בסוף. זאת לא הנקודה. הנקודה היא שאנחנו כנראה רואים, בפעם הראשונה בהסטוריה של העולם הערבי, הפיכה מלמטה-למעלה -- מהפכה עממית. קבוצות חברתיות יוצאות לרחובות. ואנחנו במערב מגלים שאנחנו יודעים מעט מאד על מה שקורה, בגלל שאנחנו לעולם לא מדברים עם האנשים בארצות האלה. רוב הממשלות נהגו לפי תכתיבי השליטים הרודנים להתרחק מהקבוצות השונות האלה, בגלל שהן טרוריסטיות. אז עכשיו כשהן מופיעות ברחובות ואנחנו מצדיעים למהפכה הדמוקרטית, אנחנו מגלים כמה מעט אנחנו יודעים.

כרגע, הדיון הולך כך: "האם עלינו לדבר עם האחים המוסלמים? האם עלינו לדבר עם החמאס? אם נדבר איתם, אולי בכך ניתן להם לגיטימציה." אני חושב שזו טעות. אם מדברים בצורה הנכונה, זה נהיה מאד ברור שלדבר זה לא להסכים. ואיך אנחנו יכולים להגיד לאחים המוסלמים, כפי שאנחנו צריכים, שעליהם לכבד זכויות של מיעוטים, אם אנו איננו מכבדים זכויות של רוב? בגלל שהם עלולים להפוך לרוב. איך אנחנו יכולים להמנע ממוסר כפול אם אנחנו בו בזמן מטיפים לדמוקרטיה ובאותו הזמן לא מעונינים להתעסק עם הקבוצות המייצגות את הרוב. איך נהיה אי פעם לבני שיח? עכשיו הדיפלומטים שלי קיבלו הנחיה לדבר עם אותן הקבוצות. אבל דיבור יכול להעשות בדרכים שונות. אנחנו עושים הבחנה בין דיבור ברמה הדיפלומטית ודיבור ברמה הפוליטית. דיבור יכול להיות מלווה בסיוע או ללא סיוע. דיבור יכול להיות כוללני או לא כוללני.

יש מערך גדול של דרכים להתמודד עם זה. כך שאם נסרב לדבר עם הקבוצות החדשות האלה שהולכות לשלוט בחדשות בשנים הקרובות, אנחנו נעודד הקצנה, אני מאמין. אנחנו נהפוך את הדרך מפעילויות אלימות לפוליטיקה קשה יותר למעבר. ואם אנחנו לא יכולים להראות לקבוצות האלה שאם מתקדמים לעבר דמוקרטיה, אם מתקדמים לעבר השתתפות בסטנדרטים נאורים ורגילים בין מדינות, יש גמול בצד השני. הפרדוקס כאן הוא שהעשור האחרון היה כנראה עשור מבוזבז בכל הנוגע להתקדמות בזה.

והפרדוקס הוא שהעשור לפני האחרון היה דווקא כל כך מבטיח -- בעיקר מסיבה אחת. והסיבה היא מה שקרה בדרום אפריקה: ומה שקרה זה נלסון מנדלה. כאשר מנדלה יצא מהכלא לאחר 27 שנות מאסר, אם הוא היה אומר לאנשים שלו: "זה הזמן להתקומם, זה הזמן להלחם," הם היו הולכים אחריו. ואני סבור שהקהילה הבינלאומית הייתה אומרת,"בסדר, זו זכותם להלחם." כפי שאתם יודעים מנדלה לא עשה זאת. בספר הזכרונות שלו, "ארוכה הדרך לחירות", הוא כתב שהוא שרד את אותן שנים ארוכות במאסר מכיון שהוא החליט תמיד להתייחס למדכאיו כבני אדם, לראות שגם הם בני אדם. ולכן הוא החל תהליך פוליטי של דיאלוג, לא כאסטרטגיה של החלש, אלא כאסטרטגיה של החזק. והוא התחיל בהדברות על בעיות היסוד ויישב כמה מהנושאים המורכבים ביותר באמצעות תהליך של פיוס ואמת שבו אנשים באו ודיברו. ידידיה של דרום אפריקה יודעים שזה היה מאד כאוב.

אז מה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה? דיאולוג איננו דבר קל -- לא בין אנשים, לא בין קבוצות ולא בין ממשלות -- אבל הוא הכרחי ביותר. אם אנחנו רוצים לעסוק באופן פוליטי בפתרון-סכסוכים אם אנחנו מתעדים להבין את הקבוצות החדשות האלה אשר באות מלמטה-למעלה, בסיוע טכנולוגיה, שזמינה לכולם, אנו הדיפלומטים איננו יכולים לשבת בחיבוק ידיים במסיבות ולהאמין שבכך אנחנו מקדמים קשרים בין מדינות. עלינו להתחבר עם אותם שינויים עמוקים.

ומהו בעצם הענין בדיאלוג? כאשר אני נכנס לדיאלוג, אני למעשה מקווה שהצד השני יאמץ את נקודות המבט שלי, שאני אגרום להם לקבל את הדעות ואת הערכים שלי. אינני יכול לעשות זאת אלא אם כן אני מאותת שאהיה פתוח להקשיב לאיתותי הצד השני. אנו זקוקים להרבה יותר הדרכה כיצד לעשות זאת והרבה יותר תרגול כיצד זה יכול לקדם פתרון-בעיות. אנחנו יודעים מנסיוננו האישי שזה קל לעתים פשוט לקום וללכת ולפעמים צריך להלחם. ואינני אומר שזו טעות בכל הנסיבות. לפעמים צריך. אבל רק לעתים נדירות האסטרטגיה הזו מובילה מאד רחוק. האפשרות החלופית היא אסטרטגיה של מפגש ודיאלוג מוסדר ואני סבור שעלינו לחזק את הגישה הזו בדיפלומטיה מודרנית, לא רק בין מדינות, כי אם גם בתוך מדינות.

אנחנו עדים לכמה סימנים חדשים. לא היינו מצליחים בשום דרך להוציא אל הפועל את האמנה למניעת מוקשים נגד-אדם והאמנה האוסרת שימוש בפצצות מצרר אם לא היינו עושים דיפלומטיה שונה, על ידי שיתוף החברה האזרחית. פתאום, ארגונים לא ממשלתיים לא רק עמדו ברחובות, עם הססמאות שלהם, אלא גם הביאו אותן לתוך המשא ומתן, במידת מה גם בגלל שהם ייצגו את הקורבנות של כלי הנשק האלה. והם הביאו את הידע שלהם. והייתה אינטראקציה בין דיפלומטיה והכח שבא מלמטה-למעלה. זהו אולי הגורם הראשון של שינוי. בעתיד, אני מאמין, עלינו לקחת דוגמא ממקרים אלו, לא לקיים דיפלומטיה שמנותקת מהעם והחברה האזרחית.

עלינו גם ללכת מעבר לדיפלומטיה המסורתית אל הנושא הקיומי של ימינו, שינוי האקלים. איך נפתור את שינוי האקלים בעזרת משא ומתן, אם לא נוכל להפוך את החברה האזרחית והאנשים, מחלק מהבעיה, לחלק מהפתרון? זה יחייב תהליך דיפלומטי כוללני שונה מאד מזה שאנחנו מקיימים כיום כשאנו עומדים לגשת לסיבוב חדש וקשה של מו"מ סביב נושא האקלים, כשאנו מתקדמים לכוון משהו אשר יחייב גיוס רחב הרבה יותר. זה קריטי להבין, כך אני מאמין, בגלל הטכנולוגיה ובגלל הגלובליזציה, את החברות מלמטה-למעלה.

אנחנו כדיפלומטים צריכים להכיר את ההון החברתי של קהילות. מהו הדבר שגורם לאנשים להאמין זה בזה, לא רק בין מדינות, כי אם גם בתוך מדינות? מה היא הלגיטימיות של הדיפלומטיה, של הפתרונות שאנחנו מעצבים כדיפלומטים אם הם אינם יכולים לבוא לידי ביטוי ולהיות מובנים גם על ידי כוחות רחבים אלו של החברות שאנחנו עכשיו מכנים קבוצות?

הדבר הטוב הוא שאנחנו לא חסרי אונים. מעולם לא היו לנו כל כך הרבה אמצעי תקשורת, אמצעים להיות מחוברים, אמצעים להושיט יד, אמצעים לשתף. ארגז הכלים הדיפלומטי הוא למעשה מלא בכלים שבהם אנחנו יכולים להשתמש לחזק את התקשורת ביננו. אבל הבעיה היא שאנחנו יוצאים עכשיו מתוך עשור שבו פחדנו לגעת בזה. עכשיו, אני מקווה, שבשנים הקרובות, נוכל להראות באמצעות דוגמאות מוחשיות שהפחד הזה נסוג ואנחנו יכולים לאזור אומץ מהברית הזו עם החברה האזרחית במדינות שונות לסייע להם בפתרון הבעיות שלהם. בין האפגנים לבין עצמם בתוך האוכלוסיה הפלשתינאית, בין העם הפלשתינאי וישראל.

בבואנו לנסות להבין את התנועה הרחבה הזו לרוחבו של העולם הערבי, איננו חסרי אונים. עלינו לשפר את הכישורים הנדרשים, ואנו זקוקים לאומץ בכדי להשתמש בהם. במדינה שלי, ראיתי איך המועצה של קבוצות איסלמיות וקבוצות נוצריות התכנסו לא בעקבות יוזמה ממשלתית אלא התכנסו מיוזמתם הם. כדי לייסד קשר ודיאלוג בזמנים שבהם המתיחות הייתה מרוסנת. וכשהמתיחות התגברה, כבר היה להם את אותו הדיאלוג, וזה נתן להם כח להתמודד עם נושאים שונים.

החברות המערביות המודרניות יותר מורכבות מאשר קודם, בזמנים אלו של הגירה. כיצד נגיע להסדר ונבנה "אנחנו" גדול יותר בכדי להתמודד עם הקשיים שלנו אם לא נשפר את כישורי התקשורת שלנו? כך שיש סיבות רבות, ובגלל כל אותן סיבות, זהו הזמן וזו הסיבה מדוע עלינו לדבר.

תודה לכם על תשומת הלב.

(מחיאות כפיים)