ג'ון וודן על ההבדל שבין ניצחון והצלחה

אני טבעתי את ההגדרה שלי להצלחה ב-1934, כאשר לימדתי בבית ספר תיכון בסאות' בנד, אינדיאנה. הייתי מעט מאוכזב ואולי גם תחת אשליה לגבי העובדה שההורים של התלמידים בשיעורי האנגלית שלי ציפו שילדיהם יקבלו רק ציון מצוין או טוב מאוד. הם חשבו שציון טוב הוא בסדר בשביל הילד של השכנים כי כל הילדים של השכנים ממוצעים, אבל לא בשביל הילד שלהם. הם גרמו למורה להרגיש שהוא נכשל או שהילד נכשל וזו לא הדרך. אלוהים בחוכמתו האינסופית לא ברא אותנו שווים מבחינת אינטליגנציה כמו שאיננו שווים מבחינת גודל ומראה. לא כל אחד יכול לקבל ציון מצוין או טוב מאוד, ולא אהבתי את השיפוטיות הזאת.

ידעתי גם שהבוגרים של בתי ספר שונים בשנות ה-30, שפטו מאמנים וקבוצות ספורט. אם ניצחת את כל המשחקים, נחשבת למאמן מוצלח. לא לגמרי. כי אני גיליתי -- היו לנו מספר שנים ב- UCLA שלא הפסדנו משחק אחד. אבל, נראה היה שלא ניצחנו כל משחק ספציפי בהפרש שכמה מהבוגרים שלנו חזו. ובכנות, אני... (צחוק בקהל) -- ובכנות, אני תמיד הרגשתי שהם גיבו את התחזיות שלהם בדרכים יותר חומרניות. אבל זה קרה אי שם בשנות ה-30, אז הבנתי את זה. אבל לא אהבתי את זה. ולא הסכמתי עם זה. ורציתי לייצר מודל שיהפוך אותי למורה טובה יותר וייתן לתלמידים תחת השגחתי -- אם באתלטיקה ואם באנגלית משהו לשאוף אליו מלבד ציון גבוה יותר בכיתה, או יותר נקודות בתחרות אתלטיקה כזאת או אחרת.

חשבתי על זה תקופה ארוכה ורציתי למצוא הגדרה אישית שלי. חשבתי שזה יעזור. וידעתי איך מר ובסטר הגדיר זאת: צבירת רכוש או השגת עמדת כוח או יוקרה, או משהו כזה. הישגים הם אולי ראויים, אבל לדעתי הם אינם בהכרח מעידים על הצלחה. אז רציתי למצוא הגדרה אישית.

נזכרתי, שגדלתי בחווה קטנה בדרום אינדיאנה ואבא ניסה ללמד אותי ואת האחים שלי שאל לנו לנסות להיות יותר טובים ממישהו אחר. אני בטוח שבאותה תקופה, אני לא -- זה לא -- בכל מקרה, היכן שהוא במעמקי המחשבה שלי זה קפץ לפתע שנים אחרי. אף פעם אל תנסה להיות יותר טוב ממישהו אחר, תנסה תמיד ללמוד מאחרים. אל תפסיק לנסות להיות הכי טוב שאתה יכול -- זה תחת השליטה שלך. אם אתה יותר מדי מרותק, מעורב ומודאג לגבי הדברים שעליהם אין לך שליטה זה יפגע בדברים שעליהם יש לך שליטה. ואז נתקלתי בשיר הפשוט הזה: "למרגלות האל כרע מסכן להתוודות, והרכין ראשו. 'נכשלתי,' קרא. אמר האדון, 'עשית כל שיכולת, זוהי הצלחה.'"

מהדברים הללו, ואולי עוד דבר, טבעתי את ההגדרה שלי למושג הצלחה. שהיא: שלווה נפשית, שמושגת רק על ידי שביעות רצון עצמית מהידיעה שהתאמצת לעשות את המיטב שאתה מסוגל לו. אני מאמין שזה נכון. אם אתה מתאמץ עד קצה גבול היכולת שלך לנסות ולשפר את המצב שמתקיים עבורך, אני חושב שזו הצלחה. ואני לא חושב שאחרים יכולים לשפוט את זה. זה כמו אופי מול מוניטין. המוניטין שלך הוא הדרך שבה אתה נתפס; האופי שלך הוא מי שאתה באמת. ואני חושב שאופי הוא הרבה יותר חשוב מהדרך שבה אתה נתפס. נקווה ששניהם יהיו טובים. אבל הם לא בהכרח יהיו זהים. זו הייתה התפיסה שלי שרציתי לנסות ולהעביר לצעירים.

נתקלתי גם בדברים אחרים. אני אוהב ללמד, והדובר הקודם הזכיר שאני אוהב שירה. יש כמה דברים שעזרו לי, אני חושב, להיות טוב יותר. לא הטוב ביותר, לא הכי טוב. אבל אני חושב שאני טוב יותר משום שנתקלתי בדברים מסוימים. אחד מהם היה שיר קצר שאמר,

"אף מילה כתובה, אף תחינה מושמעת לא ילמדו את הנוער דרך ארץ ומשמעת. ולא כל הספרים על כל המדפים, הן לשם כך ישנם מורים."

זה השאיר עליי רושם בשנות ה-30 של המאה העשרים. וניסיתי ליישם את זה פחות או יותר בדרך שבה לימדתי, לא משנה אם זה ספורט או בכיתת האנגלית. אני אוהב שירה ותמיד היה לי עניין בה. אולי זה משום שאבא נהג להקריא לנו בלילה. מנורת שמן -- לא היה לנו חשמל בבית החווה שלנו. ואבא היה מקריא לנו שירה. אז תמיד נהניתי מזה. ובערך באותו הזמן שבו נתקלתי בשיר הזה, נתקלתי בעוד אחד. מישהו שאל מורה למה היא מלמדת. והיא -- אחרי זמן מה, היא אמרה שהיא רוצה לחשוב על זה. ואז היא אמרה,

"שואלים אותי מדוע אני מלמדת, "ואני עונה, 'היכן אוכל למצוא חברה כה מזהירה?' "שם יושב המדינאי, חזק, בלתי משוחד, נבון "דניאל ובסטר נוסף, רהוט לשון. "רופא יושב לידו, "ידו היציבה והמהירה תבריא עצם שבורה "או תקטע את זרם דם החיים. "ושם בנאי. עולה-זורחת קשת הכנסייה שהוא בונה, "שם הכומר יוכל להטיף את דבר האל "ולהוביל נשמה אבודה לגעת בישו. "ומסביב, אסיפת מורים "חוואים, סוחרים, פועלים. "אלו העובדים, הבוחרים, הבונים, המתכננים והמתפללים למחר טוב יותר. "ואני אומרת, אולי אינני רואה את הכנסייה "או שומעת הטפה או אוכלת את האוכל שידיהם יגדלו. "אבל, בכל זאת אולי אוכל. ומאוחר יותר, שוב אומר "הכרתי אותו פעם, והוא היה חלש או חזק, "או אמיץ, גאה או שמח. "הכרתי אותו פעם, אבל אז הוא היה ילד. "הם שואלים אותי למה אני מלמדת ואני עונה, "'היכן אוכל למצוא חברה כה מזהירה?'"

ואני מאמין שמקצוע ההוראה -- זו האמת, יש כל כך הרבה צעירים. והתחלתי לחשוב על הצעירים שלי ב-UCLA שלושים וקצת עורכי דין, 11 רופאים ורופאי שיניים, הרבה, הרבה מורים ומקצועות רבים אחרים. וזה נותן לך המון סיפוק לראות אותם ממשיכים הלאה. תמיד ניסיתי לגרום לצעירים להרגיש שהם שם כדי לזכות בהשכלה, דבר ראשון. כדורסל היה במקום השני, בגלל שהוא עזר לשלם והם צריכים קצת זמן לפעילות חברתית, אבל אם תיתן לפעילויות החברתיות אפילו מעט קדימות על שתי האחרות מהר מאוד תאבד את כולן. אז זה היה הרעיון שניסיתי להעביר לצעירים שתחת השגחתי.

היו לי שלושה חוקים, פחות או יותר, בהם דבקתי תמיד. למדתי אותם לפני שהגעתי ל-UCLA, והחלטתי שהם מאוד חשובים. הראשון היה -- אף פעם אל תאחר. אף פעם אל תאחר. מאוחר יותר אמרתי דברים -- שחקנים, אם אנחנו עוזבים למקום כלשהו, חייבים להיות נקיים ומסודרים. היו תקופות שהכרחתי אותם ללבוש חולצות, חליפות ועניבות. ואז ראיתי את נשיא האוניברסיטה מגיע לבית הספר בג'ינס וחולצת גולף, וחשבתי לעצמי, אין צורך להכריח אותם יותר. אז הרשיתי להם -- הם רק היו צריכים להגיע נקיים ומסודרים. אחד מהשחקנים הטובים ביותר שלי, שככל הנראה שמעתם עליו, ביל וולטון, הוא הגיע לאוטובוס, עמדנו לנסוע למשחק כלשהו והוא לא היה נקי ומסודר, אז לא הרשיתי לו לבוא. הוא לא יכול היה לעלות לאוטובוס. הוא היה צריך ללכת הביתה להתקלח כדי להצטרף לנסיעה לשדה התעופה. אז נחשבתי קפדן בגלל זה. האמנתי בזה. אני מאמין בעמידה בזמן. זה מאוד חשוב. אני מאמין שצריך להיות בזמן. אבל הרגשתי שבאימון, לדוגמא, נתחיל בזמן ונסיים בזמן. הצעירים לא היו צריכים להרגיש שמחזיקים אותם מעבר לזמן.

כשאני מרצה בהכשרות למאמנים אני בדרך כלל אומר למאמנים צעירים -- ובהכשרות מאמנים, פחות או יותר, אלו יהיו המאמנים הצעירים שרק נכנסים למקצוע. רובם צעירים, אתם יודעים, בדרך כלל נשואים טריים. ואני אומר להם: "אל תעבירו אימונים עד מאוחר. "כי אז תגיעו הביתה במצב רוח רע. "וזה לא טוב לנשוי צעיר וטרי להגיע הביתה במצב רוח רע." כשאתה מזדקן, זה כבר לא משנה, אבל --

(צחוק בקהל)

לפחות ככה האמנתי בזמנו. אני מאמין בלהתחיל בזמן ואני מאמין בלסיים בזמן. ועוד כלל שלי, אין לנבל את הפה. קללה אחת, ואתה מסולק ליום שלם. ואם אני אראה את זה בזמן משחק, אתה תצא ותשב על הספסל. הכלל השלישי, אף פעם אל תעביר ביקורת על חבר לקבוצה. לא רציתי ביקורת כזו. נהגתי לומר להם שמשלמים לי בשביל זה. זו העבודה שלי. משלמים לי על זה. לא הרבה, אבל משלמים לי על זה. לא כמו המאמנים של היום, למען השם, לא. זה קצת שונה היום ממה שהיה בזמני. אלו היו שלושת הדברים שהקפדתי עליהם כל הזמן. והכללים האלו מקורם באבא שלי. זה מה שהוא ניסה ללמד את האחים שלי ואותי.

בסופו של דבר המצאתי פירמידה שאין לי זמן להיכנס להסבר עליה. אבל זה עזר לי, אני חושב, להיות מורה טוב יותר. זה משהו בסגנון הזה: היו לבנים בפירמידה אבני הפינה היו חריצות והתלהבות, עבודה קשה והנאה ממה שאתה עושה. עד הפסגה. לפי ההגדרה שלי להצלחה. ובראש - אמונה וסבלנות. ואני אומר לכם, לא משנה מה אתה עושה, אתה חייב סבלנות. אתה חייב סבלנות כדי -- אנחנו רוצים שדברים יקרו. אנחנו מדברים הרבה על העובדה שהנוער חסר סבלנות. והם באמת כאלו. הם רוצים לשנות הכול. הם חושבים שכל שינוי משמעותו קידמה. אבל כשאנחנו מזדקנים קמעה -- אנחנו מתחילים לוותר. אנחנו שוכחים שאין קידמה בלי שינוי. אז סבלנות היא חובה. ואני מאמין שחייבים אמונה. אני מאמין שאנחנו חייבים להאמין, להאמין באמת. לא רק כמס שפתיים; להאמין שדברים יהיו כמו שהם צריכים להיות, בהנחה שאנחנו נעשה מה שצריך לעשות. אני חושב שהנטייה שלנו היא לקוות שדברים יקרו כמו שאנחנו רוצים שהם יקרו, רוב הזמן. אבל אנחנו לא עושים את הדברים ההכרחיים כדי לגרום לכך להיות המציאות. עבדתי על זה כ-14 שנים, ואני חושב שזה עזר לי להיות מורה טוב יותר. אבל הכל סבב סביב ההגדרה הראשונית של הצלחה.

לפני מספר שנים היה שופט ראשי בליגת הבייסבול ושמו היה ג'ורג מוריארטי. הוא איית את שמו בעי"ן ("מוריערטי"). אף פעם לא ראיתי זה לפני כן, אבל כך הוא איית את זה. השחקנים הגדולים בליגת הבייסבול -- יש להם תפיסה טובה לדברים כאלה, והם שמו לב שיש לו עי"ן אחת בשם. אתם תופתעו כמה מהם אמרו לו בהזדמנויות שונות, שזה יותר ממה שיש לו בפנים.

(צחוק בקהל)

אבל הוא כתב משהו על מה שאני חושב שהוא עשה בזמן שאני ניסיתי לבנות את הפירמידה הזאת. הוא קרא לזה "הדרך לפנים, או הדרך מאחור." "לעיתים אני חושב שהגורל "מגחך כאשר אנחנו מוקיעים אותו רק כדי להתעקש "שהסיבה היחידה שאיננו מנצחים, היא הגורל עצמו הוא שפספס. "ובכל זאת מזמן כבר נאמר: "אנחנו מפסידים ומנצחים עמוק בפנים. הגביעים הבוהקים על המדפים "לעולם לא ינצחו את משחק המחר. "אני ואתם יודעים בסתר, שתמיד יש עוד סיכוי לזכות בכתר. "אך משלא נתנו כל שניתן, "פשוט לא עמדנו במבחן, של לתת הכול "ולא לשמור דבר, עד שהמשחק נוצח ונגמר. "להפגין כוח סבל מרשים. "להמשיך לשחק כשאחרים פורשים. "להמשיך לשחק, ולא לוותר. "זוכה בגביע מי שמסתער. לחלום שמלפנים יש עוד מטרות. "להמשיך לקוות כשכבר מתו החלומות. "להמשיך להתפלל כשאפסו התקוות. "ובכל זאת, להפסיד, מבלי פחד ליפול, "כל עוד נתנו באומץ הכול. כי מה אפשר לבקש יותר מאדם, "שאת כל שיכול לתת כבר נתן. "לתת הכול, אני אומר בביטחון, אינו רחוק כל כך מהניצחון. "והגורל לעיתים רחוקות טועה, גם אם בדרכים עקלקלות יעבור. "כי אני ואתה את הגורל מגדירים -- "אנחנו פותחים או סוגרים את השערים של הדרך מלפנים והדרך מאחור."

זה מזכיר לי עוד שלשת כללים שאבא ניסה ללמד אותנו. אל תתבכיין. אל תתלונן. אל תתרץ. פשוט צא למגרש, ולא משנה מה תעשה, עשה זאת כמיטב יכולתך. אף אחד לא יכול לעשות יותר. ניסיתי להעביר את המסר הזה, גם כן -- היריבים שלך לא אומרים לך -- אתה אף פעם לא שמעת אותי מזכיר ניצחון. לעולם אל תזכיר ניצחון. הרעיון שלי היה שאתה יכול להפסיד גם אם השגת יותר נקודות מהקבוצה השנייה. ואתה יכול לנצח כשהשיגו יותר נקודות ממך. הרגשתי ככה באירועים מסוימים, בזמנים שונים. ורק רציתי שהם יוכלו ללכת בראש מורם אחרי משחק. נהגתי לומר שכאשר משחק נגמר, ואתה פוגש אדם שלא יודע את התוצאה, אני מקווה שהאדם הזה לא יכול לדעת לפני ההתנהגות שלך האם השגת יותר או פחות נקודות מהיריב.

זה מה שבאמת חשוב: אם עשית את המאמץ לעשות את הכי טוב שאתה יכול באופן קבוע, התוצאות יהיו בערך מה שהן צריכות להיות. לא בהכרח מה שאתה רוצה שהן יהיו, אבל הן יהיו בערך מה שהן צריכות להיות, ורק אתה תדע אם אתה יכול לעשות זאת. וזה מה שרציתי מהם יותר מכל דבר אחר. וככל שהזמן עבר ולמדתי יותר על דברים אחרים, אני חושב שזה עבד מעט טוב יותר, מבחינת התוצאות. אבל רציתי שהתוצאה של המשחק, תהיה תוצר הלוואי של הדברים האחרים הללו, ולא המטרה עצמה. אני מאמין שזה היה -- פילוסוף אחד שאמר -- לא, לא. סרוואנטס, סרוואנטס אמר, "המסע טוב מהיעד." ואני אוהב את זה. אני חושב ש -- הוא נוגע בנקודה. לפעמים כשאתה מגיע לשם, זו כמעט אכזבה. אבל הדרך לשם זה הכיף האמיתי. אהבתי את -- כמאמן כדורסל ב-UCLA רציתי שהאימונים יהיו המסע, והמשחק יהיה היעד. היעד הסופי. אני אוהב לעלות ליציע ולשבת לראות את השחקנים משחקים, ולראות אם עשיתי עבודה ראויה לאורך השבוע. ושוב, הסיפוק מגיע מלגרום לשחקנים להרגיש שבעי רצון מהידיעה שהם עשו מאמץ לעשות את הטוב ביותר שהם מסוגלים.

לפעמים אני נשאל מי היה השחקן הטוב ביותר שאימנתי, או הקבוצה הטובה ביותר. אני אף פעם לא יכול לענות על כך, ככל שעסקינן ביחידים. נשאלתי על כך פעם, ושאלו אותי, "נניח שבדרך כלשהי היית יכול ליצור את השחקן המושלם, מה היית רוצה?" ואני אמרתי: ובכן, אני רוצה שחקן שיודע שהוא ב-UCLA כדי לקבל השכלה, שיהיה תלמיד טוב, שיידע באמת למה הוא שם מלכתחילה. אבל אני רוצה אחד שגם יודע לשחק. אני רוצה שחקן שמבין שהגנה בדרך כלל מנצחת אליפויות, ויעבוד קשה על הגנה. אבל אני רוצה שחקן שגם ישחק בהתקפה. אני רוצה שלא יהיה אנוכי, ויחפש את המסירה לפני שהוא מחפש את הזריקה. ואני רוצה אחד שיכול למסור ובאמת ימסור.

(צחוק בקהל)

היו לי כמה שיכלו אבל לא מסרו, והיו לי כמה שמסרו אבל לא יכלו.

(צחוק בקהל)

רציתי שהם יוכלו לקלוע מבחוץ. ורציתי שידעו לשחק גם מתחת לסל.

(צחוק בקהל)

ואני גם רוצה שידעו לקחת כדורים חוזרים בשני צידי המגרש. ולמה לא לקחת מישהו כמו קית' וילקס ונסתפק בזאת. היו לו את כל הכישורים. לא היחיד, אבל הוא היה זה ששימש אותי בקטגוריה הספציפית הזאת, בגלל שאני חושב שהוא עשה את המאמץ להיות הטוב ביותר.

אני מציין בספרי, "הם קוראים לי המאמן," שני שחקנים שגרמו לי הרבה נחת; שהגיעו יותר קרוב מכל אחד אחר להגשים את הפוטנציאל המלא שלהם: אחד היה קונארד בורק. והשני היה דאג מקאינטוש. שראיתי אותם כתלמידי שנה ראשונה בקבוצת תלמידי השנה הראשונה שלנו -- לא היה לנו -- תלמידי שנה ראשונה לא יכלו לשחק בקבוצה שאני לימדתי. וחשבתי לעצמי, "אל אלוהים, אם שני השחקנים הללו, כל אחד מהם" -- הם שיחקו בשנים שונות, אבל חשבתי את זה על כל אחד מהם בזמן שהוא שיחק -- "אוי, אם הוא יתקבל לקבוצה, הקבוצה שלנו בטח עלובה, אם הוא טוב מספיק לשחק בה." ואתם יודעים שאחד מהם היה השחקן הפותח במשך עונה וחצי השני היה -- בשנה השנייה שלו, הוא שיחק 32 דקות במשחק האליפות הארצית, עשה עבודה נהדרת עבורנו, ובשנה הבאה, הוא היה שחקן פותח בקבוצה שזכתה באליפות. והנה אני חשבתי שהוא לא ישחק אפילו דקה, כאשר הוא -- אז אלו הדברים שנותנים לך אושר אמיתי, וסיפוק רב. אף אחד מהצעירים הללו לא היה קלע מצטיין. אבל היו להם אחוזי קליעה מעולים, כי הם ידעו לא להכריח זריקות. אף אחד מהם לא יכול היה לקפוץ יותר מדי גבוה, אבל הם השיגו -- שמרו על מיקום טוב, אז הם השיגו הרבה כדורים חוזרים. הם זכרו שכל זריקה, ניתן להניח שהיא תוחמץ. היו לי יותר מדי שחקנים שהיו עומדים ומחכים לראות אם זו החטאה, ואז היו קופצים וזה כבר מאוחר מדי. מישהו אחר היה שם לפניהם. והם לא היו מהירים מאוד, אבל ידעו להתמקם היטב, ולשמור היטב על שיווי המשקל. והם שיחקו היטב עבורנו בהגנה. אז היו להם תכונות ש -- הם התקרבו ל -- הכי קרוב שאפשר לפוטנציאל המלא שלהם יותר מכל שחקן אחר שאימנתי. אז אני מחשיב אותם כהצלחה בדיוק כמו לואיס אלסינדור או ביל וולטון, או רבים מהאחרים שהיו לנו - והיו כמה יוצאים מן הכלל - שחקנים יוצאים מן הכלל.

דיברתי מספיק? אמרו לי שכשהוא מופיע, אני אמור לשתוק.

(צחוק בקהל) (מחיאות כפיים)