ג'ון מאדה מספר על המסע שלו בעיצוב

אני די עייף מלדבר על פשטות, למעשה, אז חשבתי להפוך את החיים שלי למורכבים יותר, כמשחק רציני. אז אני אעבור על שקופיות ממזמן, ואעבור עליהם כשאני עוזר לכם להבין איך הגעתי לכאן.

אז בעיקרון, הכל התחיל עם כל הרעיון של מחשב. למי יש מחשב? כן. טוב, אז לכל אחד יש מחשב. אפילו טלפון נייד, זה מחשב. ומישהו זוכר את החוברת הזו? "פעולות מהירות עם האפל שלך" -- פוסטר חינם בכל ספר? כך החל המחשוב. ,אל תשכחו, כשהמחשב יצא לא הייתה לו תכנה. ,היית קונה את הדבר הזה מביא אותו הביתה, מחבר אותו. והוא לא היה עושה שום כלום. אז היית צריך לתכנת אותו, והיו מדריכי תכנות מעולים כמו זה. כלומר, זה היה נפלא. זה כמו הרבי האפל 2. זו דרך טובה כל כך... כלומר, צריכים לעשות ספרי ג'אווה כאלה, ולא תהיה לנו בעיה ללמוד תכנה. אבל זה היה זמן נפלא וגדול של המחשב, כשהוא היה גולמי, מה זה? סוג של תקופה. ואתם מבינים. התקופה הזו חפפה לילדות שלי.

גדלתי במפעל לטופו בסיאטל. מי מכם גדל בעסק משפחתי, סבל והתענה? כן, כן. העינוי היה טוב. זה לא היה עינוי טוב? זה משנה את החיים. ובחיי הייתי בטופו; זה היה עסק משפחתי. ואמא שלי גם הייתה סוג של מעצבת. היא יצרה סוג של קיר של בישולי טופו, והוא היה מבלבל את הלקוחות, כי כולם חשבו שזו מסעדה. מיתוג גרוע, או מה שלא יהיה. אבל בכל אופן, שם גדלתי, במפעל הטופו הקטן הזה בסיאטל, וזה היה ככה: חדר קטן בו גדלתי. אני גדול בתמונה הזו.

זה אבא שלי. אבא שלי די דומה למקגייוור, האמת: הוא המציא דרכים להפוך דברים לכבדים. כמו כאן, יש טכנולוגיית בלוק בטון. והוא היה צריך את בלוקי הבטון כדי ללחוץ על הטופו, כי טופו הוא סוג של דבר נוזלי, אז צריך דברים כבדים כדי לדחוף את הנוזל ולהפוך אותו למוצק. טופו מגיע בחבילות גדולות, ואבא שלי היה חותך אותם ביד. אני לא יכול לומר לכם -- סיפור העסק המשפחתי: תבינו את זה -- אבא שלי היה האדם הכי כן שקיים. הוא נכנס פעם ל-"סייפווי" ביום גשום. החליק, שבר את היד, מיהר לצאת: הוא לא רצה להעמיס על "סייפווי". אז במקום זאת היד של אבא שלי הייתה שבורה לשבועיים בחנות, ובשבוע הזה -- השבועיים האלה היו התקופה שאחי הגדול ואני נאלצנו לעשות הכל. וזה היה עינוי, עינוי אמיתי. כי היינו רואים את אבא שלי לוקח בלוק גדול של טופו וחותך אותו, נכנס עם הסכין, זאפ, זאפ, זאפ. חשבנו, וואו. אז בפעם הראשונה שעשיתי את זה,אמרתי, וואו! ככה. בלוקים רעים. אבל בכל אופן, הטופו היה המוצא שלי, בעיקרון. ובגלל שהעבודה בחנות הייתה קשה כל כך, אהבתי ללכת לבית הספר; זה היה גן עדן. והייתי ממש טוב בבית הספר.

אז כשהתקבלתי לאם.איי.טי, כמו רוב היצירתיים כאן, ההורים שלכם אמרו לכם לא להיות יצירתיים, נכון? אז אותו הסיפור, הייתי טוב באומנות ובמתמטיקה, ואבא שלי אמר, הוא... ג'ון טוב במתמטיקה. הלכתי לאם.איי.טי, עשיתי את המתמטיקה שלי, אבל הייתה לי הזדמנות נפלאה, כי מחשבים הפכו לוויזואליים. האפל, המקינטוש בדיוק יצא; היה לי מק ביד כשהלכתי לאם.איי.טי. וזו הייתה תקופה בה בחור שיכול לעבור את שני הצדדים, זו הייתה תקופה טובה.

ואני זוכר שהתכנה הגדולה הראשונה שלי הייתה על עותק ישיר של מה שהיה פעם אלדוס פייג'מייקר. בניתי מערכת לפרסום רקעים מזמן, וזה היה די הצעד הראשון שלי ללהבין איך... שני הצדדים האלה די כיפיים לשילוב. והבעיה כשאתה צעיר יותר -- לכל הסטודנטים שכאן -- היא שהראש שלך נהיה גדול די בקלות. וכשיצרתי אייקונים, חשבתי, מאסטר האייקונים, ואמרתי, כן, אני ממש טוב בזה. ואז למרבה המזל, היה לי המזל ללכת למשהו שנקרא ספריה, ובספריה נתקלתי בספר הזה ממש. מצאתי אותו. הוא נקרא, "מחשבות על עיצוב" מאת מישהו בשם פול ראנד. כרך די דק; לא בטוח אם נתקלתם בו. זה ספר קטן ונחמד. הוא על הבחור הזה, פול ראנד, שהיה אחד מהמעצבים הגרפיים הגדולים ביותר, וגם היה סופר מעולה. וכשראיתי את העבודה שלו, הבנתי כמה אני גרוע בעיצוב, או איך שלא קראתי לזה אז, ולפתע הייתה לי מטרה לקריירה, סוג של מרדף לוהט.

אז סוג של עברתי. הלכתי לאם.איי.טי, סיימתי. השגתי תואר, ואז הלכתי לבית ספר לאומנות אחר כך. ובדיוק תהחלתי לעצב דברים, כמו עטיפות של צ'ופסטיק, מפיות, תפריטים -- כל מה שהצלחתי להשיג, לשחק עם מה שיש, להתקדם בעולם העיצוב, מה שלא יהיה. זה לא הרגע המוזר שאתה מפרסם את העיצוב שלך? זוכרים את הרגע הזה -- לפרסם את העיצוב שלכם? זוכרים את הרגע הזה? זה הרגיש טוב, נכון? אז פורסמתי, אתם יודעים, אז וואו, העיצוב שלי, מופיע בספר, אתם יודעים? אחרי זה, העניינים נהיו מוזרים, והתחלתי לחשוב על המחשב, כי המחשב תמיד הטריד אותי. לא ממש הבנתי אותו. ופול ראנד היה מעצב די קשוח, מעצב קשוח, כמו סוג טוב של לחם צרפתי? הוא כתב באחד מהספרים שלו, "תלמיד מייל אמר פעם, 'באתי לכאן כדי ללמוד איך לעצב,לא איך להשתמש במחשב.' לתשומת לבם של בתי הספר לעיצוב." זה היה בשנות ה-80, בהתנגשות הגדולה של אנשי המחשבים והדור המסורתי. תקופה קשה מאוד, האמת. ועבורי זה היה מסר חשוב מאוד מראנד.

אז התחלתי די להתעסק עם המחשב בזמנו. זה המשחק הראשון שעשיתי, המשחק הרציני שלי. בניתי דבר מתפקד מגרסה של משהו שדומה לאדובי אילוסטרייטור. זה נראה כמו אילוסטרייטור; אפשר מעיין לצייר. היה קשה מאוד ליצור את זה. לקח חודש לעשות את החלק הזה. ואז חשבתי, אולי אוסיף את המאפיין הזה, בו אוכל למשל, בנקודה הזו, אפשר לעוף כמו ציפור. אתה חופשי. כך אוכל לשנות את היציבות עם שליטה על החוגה, ואוכל לראות אותו מתהפך. וזה ב-1993. וכשהפרופסורים שלי ראו את זה, הם מאוד כעסו עליי. הם אמרו, למה זה זז? הם אמרו, תעצור את זה מיד. אני אמרתי שזה כל העניין, זה זז. והוא שאל מתי זה יעצור? ואמרתי שלעולם לא. והוא אמר, עוד יותר גרוע. עצור את זה מיד. התחלתי ללמוד את כל הרעיון הזה, של מה זה מחשב? הוא אמצעי מוזר. זה לא כמו דפוס. זה לא כמו וידאו. הוא נמשך לנצח. הוא אמצעי מאוד מוזר. אז התחלתי עם זה, והתחלתי עוד יותר לחפש דברים.

וביפן התחלתי לעשות ניסויים על אנשים. האמת שזה רע, ניסויים על בני אדם. עשיתי דברים שתלמידים הופכים לעטים: יש עט כחול, עט אדום, עט ירוק ועט שחור. ומישהו יושב ומצייר ציור. הם צוחקים כי הוא אמר, "לצייר מהימין-מרכז למרכז", והוא די פישל. רואים? בני אדם לא יודעים לבצע הוראות; המחשב כל כך טוב בזה. הבחור הזה הצליח לגרום למחשב לצייר עם שני עטים בבת אחת: אתה, עט, עשה את זה, ואתה, עט, עשה את זה. אז התחילו להיות לו מספר עטים בעמוד -- שוב, קשה לעשייה עם הידיים שלנו. ואז מישהו גילה "רגע אה-הא" שמאפשר להשתמש במערכת קואורדינטות. חשבנו לעצמנו שזה מה שיקרה. בסוף, הוא צייר בית. זה היה הדבר הכי משעמם. הוא הפך לממוחשב; התחלנו לחשוב כמו מחשב -- מערכת האיקס-וויי -- אז זו הייתה התגלות.

ואחרי זה רציתי לבנות מחשב מאנשים, הנקרא מחשב מונע מאנשים. אז זה קרה ב-1993. תנמיכו, בבקשה. זה מחשב בו האנשים הם החלקים. יש לי מאחורי הקיר הזה כונן דיסקים, מעבד, כרטיס גרפי, מערכת זיכרון. הם מרימים דיסקט ענק מקרטון. מכניסים אותו למחשב. והתכנה הקטנה הזו נמצאת את הדיסקט מקרטון. אז היא לובשת את הדיסקט, וקוראת את המידע מהסקטורים של הדיסקט, והמחשב מתחיל לפעול; הוא עולה, האמת. וזה סוג של מחשב עובד. וכשבניתי את המחשב הזה, היו לי רגעים של -- איך קוראים לזה? -- התגלות שבה הבנתי שהמחשב מהיר כל כך. המחשב הזה נראה מהיר - היא עובדת די קשה, ואנשים מתרוצצים, ואנחנו חושבים, וואו, זה קורה בקצב מהיר. והמחשב הזה מתוכנן לעשות דבר אחד בלבד, שהוא, אם מזיזים את העכבר, העכבר משתנה על המסך. על המחשב כשמזיזים את העכבר, החץ הזה זז. במחשב הזה, אם מזיזים את העכבר, לוקח חצי שעה כדי שהסמן ישתנה. כדי לתת לכם תחושת מהירות, קנה המידה: המחשב פשוט מהיר כל כך, טוב?

אחרי זה התחלתי לעשות ניסויים עבור חברות שונות. זה משהו שעשיתי עבור סוני ב-1996. אלה היו שלושה מכשירי "'סוני הייץ" שהגיבו לקול. אז אם מדברים למיקרופון, שומעים מוזקה באוזניות; אם מדברים בטלפון, היו רואים וידאו. אז התחלתי לעשות ניסויים בתעשייה בדרכים שונות עם מיומנויות ערבוב. עשיתי את המודעה הזו. אני לא מאמין באלכוהול כזה, אבל אני שותה לפעמים. ושאנל. אז יצא לי לעשות פרויקטים שונים.

וגם, דבר אחד שהבנתי הוא שאני אוהב ליצור דברים. אנחנו אוהבים ליצור דברים. זה כיף ליצור דברים. ומעולם לא פיתחתי את היכולת לעבוד עם צוות. אין לי צוות; הכל עבודת יד -- הידים השבורות האלה. הידיים האלה הושפעו בידי האדם הזה, מר אינמי נאומי. הבחור הזה היה המורה הרוחני שלי. הוא היה מפיק המדיה הדיגיטלית הראשון בטוקיו. הוא הבחור שדי גילה אותי, ודי גרם לי להתחיל לעבוד במדיה. הוא היה אדם כל כך מעורר השראה. אני זוכר שהיינו בסטודיו שלו ב-2 בלילה, ואז הוא צץ מאיזו פגישה עם לקוח. הוא נכנס ואמר, אתם יודעים, אם אני כאן, הכל בסדר. והיית מרגיש הרבה יותר טוב. ולעולם לא אשכח איך, אבל -- לעולם לא אשכח איך, כאילו, היה לו מצב פתאומי -- הייתה לו מפרצת. הוא נכנס לתרדמת. ואז במשך שלוש שנים הוא לא זז ויכל רק למצמץ, וברגע הזה הבנתי, חשבתי וואו -- כמה שברירי הדבר הזה שאנחנו לובשים, הגוף והנשמה שאנחנו לובשים, ואז חשבתי, איך מנצלים יותר? איך לוקחים את הזמן שנותר לך ומנצלים אותו? אז נאומי היה מיר מרכזי בזה.

ואז התחלתי לחשוב יותר בקפידה על המחשב. זה היה הרגע שחשבתי, אז יש לך תוכנת מחשב, היא מגיבה לתנועה -- איקס ו-וויי -- והבנתי שבכל תוכנת מחשב יש את כל התמונות בתוך התכנה. אז אם תוכלו לראות כאן, התכנה שאתם רואים בפינה, אם מותחים אותה, זה כל הדברים האלה במקביל. זו סימולטניות אמיתית. זה לא משהו שאנחנו רגילים לעבוד איתו. אנחנו כל כך רגילים לעבוד בווקטור אחד. פה הכל נעשה בו זמנית. המחשב חי בכל כך הרבה מימדים שונים. ובנוסף, באותו הזמן הייתי מתוסכל, כי הלכתי לכל בתי הספר לאומנות ולעיצוב בכל מקום, והיו כאלה "מעבדת המחשב", אתם יודעים, וזה כמו בשנות ה-1990 המאוחרות, וזה בבזל, בית ספר מעולה לעיצוב גרפי. וזה חדר מחשב די מלוכלך, די זול וסוג של חשוך. והתחלתי לתהות, זו המטרה? זה מה שאנחנו רוצים?

וגם הייתי מרותק ממכונות -- כמו מכונות צילום -- והאמת שזו בבזל. שמתי לב שאנחנו עובדים כל כך הרבה זמן בלהפוך אותה לאינטראקטיבית -- זה מסך מגע -- ושמתי לב שאפשר לגעת רק בחמישה מקומות, ואז "למה אנחנו מבזבזים כל כך הרבה אינטראקטיביות בכל מקום?" הפכה לשאלה. וגם הצליל: גיליתי שאני יכול לגרום ל-טינקפאד שלי להעמיד פנים שזה טלפון. הבנתם? לא? טוב. וגיליתי גם בשדה התעופה לוגן, זה די קרא לי. שומעים את זה? כמו פרות. זה ב-4 בלילה בלוגן.

אז תהיתי לעצמי, כאילו, מה זה הדבר הזה שמולי, המחשב הזה? הוא לא היה לי הגיוני. אז התחלתי שוב לעשות דברים. זו עוד סדרה של חפצים שנוצרו ממחשבים ישנים במרתף שלי. הכנתי -- לקחתי את המקינטוש הישן שלי ויצרתי חפצים שונים מהם מטוקיו. התחלתי לאבד עניין במחשבים עצמם, אז יצרתי ציורים מ-פאלם-פיילוט. יצרתי סדרת עבודות. אלה ציורים שעשיתי ושמתי "פאלם-פיילוט" באמצע כתצוגה שדי חושבת, אני אומנות אבסטרקטית. מה אני?אני אבסטרקטי. ואז הוא חושב בקול על האבסטרקטיות של עצמו.

פלסטיק התחיל לרתק אותי, אז במשך ארבעה חודשים הכנתי שמונה בלוקים מפלסטיק שקופים אופטית בצורה מושלמת, כצורה לשחרור מתח. בגלל זה התחלתי להתעניין בסרט כחול, אז בסן פרנסיסקו, ב-"סי.סי", הייתה לי תצוגה שלמה מסרט כחול. יצרתי התקנה שלמה מסרט כחול -- סרט כחול של צבעים. ובשלב הזה אשתי התחיל לדאוג לי, אז הפסקתי לעבוד עם סרט כחול והתחלתי לחשוב, מה עוד יש בחיים? ומחשבים, כמו שאתם יודעים, המחשבים הגדולים האלה, יש עכשיו מחשבים זעירים. הם מחשבים קטנים יותר, אז המחשבים עם צ'יפ אחד, התחלתי לתכנת מחשבים עם צ'יפ יחיד ולבנות חפצים מלוחות של מחשבי פי.סי, לדים. התחלתי לבנות פסלים של לדים שחיו בקופסאות קטנות של אם.די.אף. זו סדרה של קופסאות תאורה שהכנתי להצגה באיטליה. קופסאות פשוטות מאוד, לוחצים רק על כפתור אחד ומתרחשת אינטראקציה בלדים. זו סדרה של מנורות שבניתי. זו מנורה מקופסת בנטו: זה סוג של מנורת פלסטיק מאורז; היא ידידותית מאוד. עשיתי הצגה בלונדון בשנה שעברה שהייתה מורכבת מאייפודים השתמשתי באייפודים כחומר. אז לקחתי 16 אייפוד נאנו ויצרתי סוג של דג נאנו, בעיקרון. לאחרונה, זה לריבוק. עשיתי גם נעליים לריבוק, כסוג של תחביב ללבוש.

אז בכל אופן, יש כל מיני דברים שאפשר לעשות, אבל הדבר שאני הכי אוהב הוא לחוות, לטעום את העולם. העולם פשוט טעים כל כך. אנחנו חושבים שנלך למוזיאון; שם נמצאים כל הטעמים. לא, כולם שם בחוץ. אז זה מול מגדל אייפל, האמת, באיזור הלובר. את זה מצאתי, הטבע יצר לי תמונה. זו זווית מושלמת של 90 מעלות שיצר הטבע. ברגע המוזר הזה שהדברים השאלה פשוט מופיעים. כולנו אנשים יצירתיים. יש לנו פגם גנטי במוח. אי אפשר שלא לעצור, נכון? ההרגשה הזו היא דבר נפלא. זה לנצח-תמיד במוזיאון. זה מקייפ, בשנה שעברה. גיליתי שאני חייב לגלות את המשוואה של אמנות ועיצוב, שאנחנו מכירים כמעגל-משולש-ריבוע. גיליתי שזה נמצא בכל מקום בחוף. התחלתי לאסוף כל מופע של מעגל-משולש-ריבוע. החזרתי הכל, דרך אגב. וגיליתי גם איך. יש אבנים שהם תאומים שהופרדו בלידה. גם זה נמצא בחוץ. כאילו, איך קרה דבר כזה? איחדתי אתכם שוב.

אז לפני שלוש שנים גיליתי את האותיות אם, איי ו-טי מופיעות ב-"פשטות" וב-"מורכבות". האלמה מאטר שלי, אם.איי.טי והיה לי רגע -- סוג של רגע של מ. נייט שאמלאן -- שחשבתי, וואו! אני חייב לעשות את זה. והלכתי אחרי זה בתשוקה. אבל לאחרונה עלתה הזדמנות של בית הספר לעיצוב ברוד -- ללכת ל-ריסד -- ולא הצלחתי להשלים עם זה, כי האותיות אמרו לי, אם.איי.טי לנצח. אבל גיליתי שבמילה הצרפתית "ראיסון ד'אטרה". אמרתי, אהא! רק רגע. ושם הופיעו "ריסד". אז הבנתי שבסדר ללכת.

אז אני הולך ל-"ריסד". מי בוגר של "ריסד"? בוגרי "ריסד"? כן, "ריסד". הנה, "ריסד". מצטער, מרכז לאומנויות -- גם המרכז לאומנויות טוב. "ריסד" הוא התשוקה החדשה שלי, ואספר לכם קצת על זה. אז "ריסד" הוא -- הייתי מחוץ ל-"ריסד", ותלמיד כתב את זה על בלוק, וחשבתי, "ריסד" רוצה לדעת מה הוא עצמו. ואין לי מושג מה "ריסד" צריך להיות, או מה הוא רוצה להיות, אבל דבר אחד שאני חייב להגיד לכם למרות שאני איש טכנולוגיה, אני לא אוהב טכנולוגיות ממש. כמו הקטע של "קי", או מ שלא יהיה. אנשים שואלים, תביא את 'ריסד' לעתיד? ואני אומר, ובכן, אני אביא 'את העתיד בחזרה ל-'ריסד".

זו נקודת המבט שלי. כי במציאות, הבעיה היא לא איך לגרום לעולם להיות טכנולוגי יותר. אלא איך לגרום לו לחזור להיות אנושי. אם כבר אני חושב של-"ריסד" יש דנ"א מוזר. זו התרוממות מוזרה על חומרים, על העולם: ריתוק שאני חושב שהעולם צריך מאוד כרגע. אז תודה לכולכם.