ג'ון מאאדה: כיצד אמנות, טכנולוגיה ועיצוב מייעצים למנהיגים יצירתיים

אני חייב לומר שאני שמח להיות כאן. אני מבין שיש לנו יותר מ-80 קהילות כאן, כך שעבורי זו פרדיגמה חדשה לגמרי כדי לדבר עליה לכל המדינות האלו,

בכל מדינה אני בטוח שיש דבר זה שנקרא אסיפת הורים. האם אתם יודעים על אסיפות הורים? לא אלה עבור הילדים שלכם, אבל אלה שהיו לכם כילדים, כשהוריכם באים לביה"ס והמורה שלכם מדבר עם הוריכם, וזה מעט מביך. טוב, אני זוכר בכיתה גימל, את הרגע הזה שאבי, שלעולם לא מפסיד יום עבודה הוא עובד צוארון כחול קלאסי, מהגר ממעמד הפועלים. הולך לביה"ס לראות כיצד הבן שלו מצליח בבית הספר והמורה אומר לו, הוא אומר, "אתה יודע ג'ון טוב במתמטיקה ובאמנות." והוא סוג של מהנהן בראשו, אתם יודעים? למחרת ראיתי אותו מדבר עם לקוח בחנות הטופו שלנו, והוא אמר, "אתה יודע, ג'ון טוב במתמטיקה." (צחוק)

וזה תמיד דבק בי כל חיי. למה אבא לא אמר אמנות? למה זה לא היה טוב? למה? זה הפך להיות שאלה לכל ימי חיי, וזה בסדר, מפני שלהיות טוב במתמטיקה אומר שהוא קנה לי מחשב, ואחדים מכם זוכרים את המחשב הזה, זה היה המחשב הראשון שלי. למי היה אפל? משתמשי אפל II, מאד מדליק. (מחיאות כפיים) כפי שאתם זוכרים, האפלII לא עשה שום דבר בכלל. (צחוק) אתה חיברת אותו, הדפסת בו וטקסט ירוק הופיע. זה היה אומר לך שאתה טועה רוב הזמן. זה היה המחשב שהיכרנו. זה היה המחשב שלמדתי עליו כשהלכתי ל-MIT, חלומו של אבי. וב-MIT בכל אופן למדתי על מחשב בכל הרמות, ולאחר מכן הלכתי לבי"ס לאמנות כדי להתרחק ממחשבים, והתחלתי לחשוב על מחשב יותר כעל מרחב ספיריטואלי של חשיבה. והייתי מושפע על ידי אמנות המופע כך שזה היה לפני 20 שנה. עשיתי מחשב מאנשים. זה נקרא אז "ניסוי מחשב שמופעל על ידי אנשים." יש לי ניהול הספק, עכבר, זיכרון וכו'., ובניתי זאת בקיוטו בירתה הישנה של יפן זהו חדר שבור לשני חצאים. הפעלתי את המחשב, ועוזרים אלה שמים דיסקט גמיש ענק שנבנה מקרטון, לתוך המחשב. ואדם הדיסק הגמיש לובש אותו. (צחוק) היא מוצאת את הסקטור הראשון על הדיסק, ולוקחת מידע מהדיסק ומעבירה אותו, ל--כמובן, לאוטובוס. והאוטובוס בחריצות מעביר את המידע לתוך המחשב לזיכרון, למעבד, לזיכרון הוידאו, וכו'. וזה מחשב שממש פועל. זהו באמת אוטובוס (צחוק) והוא נראה סוג של מהיר. זה התקן העכבר, איפוא שה-XY שלו. (צחוק) זה נראה כאילו שזה קורה מהר, אבל זה למעשה מחשב מאד איטי מחשב זה הושווה לכמה מהר הוא מחשב, זה גרם לי לתהות על מחשבים וטכנולוגיה באופן כללי.

אז אני הולך לדבר היום באמת על ארבעה דברים. שלושת הראשונים הן על איך נהייתי סקרן לגבי טכנולוגיה, עיצוב ואמנות, ואיך הם מצטלבים, איך הם חופפים, וגם נושא שקיבלתי על עצמי מזה 4 שנים שאני מכהן כנשיא בית הספר לעיצוב של רוד איילנד: מנהיגות. ואדבר על הדרך שבה בחרתי לשלב 4 תחומים אלה לסוג של סינתזה, סוג של ניסוי.

כך שמתחילים מטכנולוגיה, טכנולוגיה היא דבר נפלא. כשיצא אפל II, הוא באמת לא יכול היה לעשות כלום. הא יכול היה להראות טקסט ואחרי שחיכינו מעט, קיבלנו דברים לה שנקראו תמונות. אתם זוכרים כאשר תמונות התאפשרו לראשונה במחשב, תמונות נפלאות צבעוניות אלו? ואז לאחר כמה שנים, קיבלנו צליל באיכות סי.די. זה היה משהו שלא ייאמן. יכולת להקשיב לפסקול במחשב. ואז לסרטים, באמצעות תקליטורים. זה היה מדהים. אתם זוכרים ארת ההתרגשות? ואז הופיע הדפדפן. הדפדפן היה אדיר, אבל הוא היה מאד פרימיטיבי בעל רוחב פס מאד צר. קודם טקסט, אחר כך תמונות, חיכינו, איכות סי.די ברשת, ואז סרטים באינטרנט, סוג של לא ייאמן. ואז הגיע הטלפון הנייד, טקסט, תמונות, אודיו, וידאו. וכעת יש לנו אייפון, אייפד, אנדרואיד, עם טקסט, וידאו, אודיו וכו'. אתם רואים את התבנית הקטנה כאן? אנו תקועים בסוג של לולאה, אולי, ותחושה זו של אפשרות ממיחשוב היא משהו שאני שואל עת עצמי בעשר השנים האחרונות בערך, והסתכלתי בעיצוב, כפי שאנחנו מבינים את רוב הדברים, ולהבין עיצוב יחד עם הטכולוגיה שלנו הוא משהו שהשתוקקתי אליו. ויש לי ניסוי קטן כדי לתת לכם שיעור מהיר בעיצוב.

מעצבים מדברים על יחסים בין צורה ותוכן, תוכן וצורה. כעת, מה זה אומר? טוב, תוכן היא המילה שם: פחד. זו מילה בת 3 אותיות. זו מילה עם סוג של תחושה לא טובה, פחד. "פחד" שעשוי ב"לייט הלווטיקה", כך שזה לא כל כך מלחיץ. ואם אתה שם אותו ב"אולטרה לייט הלווטיקה", זה כמו, "הו, פחד, למי אכפת?" נכון? (צחוק) אתה לוקח את אותו "אולטרה לייט הלווטיקה" מגדיל אותו, וכמו, עצור!, זה מכאיב. "פחד." כך שאתה יכול לראות כיצד משנים את הסקאלה, אתה משנה את הצורה. התוכן הוא אותו תוכן, אבל אתה חש אחרת. אתה משנה את צורת הגופן ל--, כמו, גופן זה, וזה סוג של מצחיק. זה כמו צורת פירט. צורה כמו של קפטן ג'ק ספארו. אוי! "פחד" כמו אה, זה לא מפחיד. זה בעצם מצחיק. או פחד כמו זה, סוג של גופן מועדון לילה (צחוק) כאילו, אנחנו צריכים את ה"פחד". (צחוק) זה, כזה משעשע, נכון? (צחוק) (מחיאות כפיים) זה פשוט משנה את התוכן. או שאתה יכול לעשות זאת -- האותיות מופרדות, הן מצופפות יחד כמו על סיפון הטיטאניק, ואתה מרחם על האותיות, כאילו, אני מרגיש את הפחד. אתה מרגיש בשבילם. או שאתה מה את גופן למשהו כמו זה. זה מאד קלאסי. זה כמו מסעדה מפוארת, "פחד". אני אף פעם לא אוכל להיכנס לשם. (צחוק) זה פשוט מדהים, "פחד". אבל זוהי צורה, תוכן.

אם אתה משנה אות אחת בתוכן זה, אתה מקבל מילה טובה יותר, תוכן טוב יותר: חופש. "חופש" היא מילה נפלאה. אתה יכול להגיש אתה כמעט בכל דרך. חופש באותיות גדולות מרגיש כמו חופש בנוסח "מנדלה". זה כמו, כן, אני יכול להיות חופשי. חופשי אפילו לייט מרגיש סוג של, הו, אני יכול לנשום את החופש. זה מרגיש נפלא. או אפילו משתרע, זה כמו, אה, אני יכול לנשום בחופשיות, בקלות. ואני יכול להוסיף בשיפוע כחול ויונה, ויש לי, כזה דון דרייפר חופשי. (צחוק) כך שאתם רואים ש-- צורה, תוכן, עיצוב, זה עובד ככה. זה דבר רב עוצמה. זה כמו קסם, כמעט, כמו הקוסמים שראינו ב TED. זה קסם. העיצוב עושה זאת.

והייתי סקרן כיצד העיצוב והטכנולוגיה מצטלבים, ואני עומד להראות לכם איזושהי עבודה ישנה שאני לא באמת מראה יותר, כדי לתת לכם תחושה של מה שנהגתי לעשות. כך -- כן. כך שעשיתי הרבה עבודה בשנות ה-90. זה הה מרובע שהגיב לצליל. אנשים שואלים אותי מדוע עשיתי זאת. זה לא ברור. (צחוק) אבל חשבתי שזה יהיה נהדר לריבוע להגיב אלי, וילדיי היו אז קטנים, והילדים שלי שיחקו עם הדברים האלן, כזה, "אה" אתם יודעים, הם היו אומרים, "אבא, אאאה, אאאה" אתם יודעים, ככה. היינו הולכים לחנות מחשבים, והם היו עושים את אותו דבר. והיו אומרים: "אבא, למה המחשב לא מגיב לקול?" וזה היה באמת בזמן שתהיתי מדוע המחשב לא מגיב לקול? כך שעשיתי זאת כסוג של ניסוי בזמנו.

ואז ביליתי הרבה זמן במרחב של גרפיקה אינטראקטיבית ודברים כאלה, והפסקתי לעשות זאת כי הסטודנטים שלי ב-MIT נעשו יותר טובים ממני כך שהייתי צריך לתלות את העכבר שלי אבל ב-96 עשיתי את הקטע האחרון שלי.זה היה בשחור ולבן. מונוכרום, לגמרי מונוכרום, הכל במתמטיקה שלמה זה נקרא "הקש, הדפס, כתוב." זוהי מחווה למכונת הכתיבה הנפלאה שעליה אמא שלי נהגה להדפיס כל הזמן כמזכירה משפטית. היו לזה 10 וריאציות (צליל הדפסה) (צליל הדפסה) יש פה הזזה 10 וריאציות. זה כמו, סובב את האות. (צלילי הדפסה) זה כמו, צלצול של אותיות. (צלילי הדפסה) זה בן 20 שנה, כך שזה סוג של -- בואו ונראה, זהו -- אני אוהב את הסרט הצרפתי "הבלון האדום." סרט מצוין, נכון? אני אוהב את הסרט ההוא, כך, שזה סוג של משחק עליו. ((צלילי הדפסה)(צלצול פעמון של מכונת כתיבה) זה רגוע, כמו זה. (צחוק) אני אראה את זה האחרון. זה על שיווי משקל, אתם יודעים. זה סוג של הקלדה מלחיצה, כך שאם אתם מדפיסם על לוח מקשים זה, אתם יכולים, כזה, לאזן את זה. (צחוק) אם תקישו G, החיים בסדר, כך אני תמיד אומר, הקישו G, ויהיה בסדר. תודה (מחיאות כפיים) תודה לכם.

כך שזה היה לפני 20 שנה, והייתי תמיד על הפריפריה של האמנות. על ידי זה שהייתי נשיא ביה"ס לעיצוב של רוד איילנד, נכנסתי עמוק לתוך האמנות, ואמנות היא דבר נפלא, אמנות יפה, אמנות טהורה. אתם יודעים, כשאנשים אומרים, "אני לא מבין אמנות. אני לגמרי לא מבין אותה." זה אומר שאמנות פועלת, אתם יודעים? . זה כמו, אמנות אמורה להיות אניגמטית, כך שכאשר אתם אומרים, כמו, "אני לא מבין את זה,"כמו, או, זה נפלא. (צחוק) אמנות עושה זאת, משום שאמנות שואלת שאלות. שאלות שייתכן ולא ניתן להשיב עליהן.

ב - RISD (ביה"ס לעיצוב של רוד אילנד) היה לנו את המתקן המדהים הזה שנקרא "מעבדת הטבע של עדנה לורנס" יש בה 80,000 דגימות של חיות, עצמות, מינרלים, צמחים. אתם יודעים, ברוד איילנד, אם חיה נדרסת בכביש, הם קוראים לנו ואנחנו לוקחים את ומפחלצים אותה.

ומדיע יש לנו את המתקן? משום שב- RISD אתה צריך להסתכל על החיה האמיתית. האובייקט, כדי להבין את הנפח שלו, לתפוס זאת. ב-RISD , אינך רשאי לצייר מתמונה. והרבה אנשים שואלים אותי, ג'ון, אינך יכול פשוט לספרת את כל זה? להפוך את כל זה לדיגיטלי? האם זה ל יהיה יותר טוב? ואני אומר לעיתים קרובות, יש משהו טוב באיך שהדברים היו פעם. יש בכך משהו שונה בהרבה משהו שאנחנו צריכים להבין מה היה טוב בדרך שעשינו זאת, אפילו בעידן חדש זה. ויש לי חבר טוב, הוא אמן מדיה חדשה בשם טוטה הסגוואה. הוא יושב בלונדון, לא, בעצם זה בטוקיו, אבל כאשר הוא ישב בלונדון, היה לו משחק עם אשתו. הוא היה הולך לחנויות של עתיקות, והמשחק היה כזה: כשהסתכלנו על פריט עתיק שרצינו, היינו שואלים את בעל החנות על הסיפור שמאחורי הפריט, ואם זה סיפור טוב היינו קונים אותו. כך שהם הלכו לחנות עתיקות, והם הסתכלו על הפריט הזה, ואמרו, "ספר לנו על הפריט הזה." ובעל החנות היה אומר, "הוא עתיק." (צחוק) "ספר לנו עוד." "הו זה באמת עתיק." (צחוק) והוא ראה שוב ושוב , כל עניין הערך של הפריט העתיק היה בכך שהוא היה עתיק. וכאמן מדיה חדש, הוא הרהר, ואמר, אתם יודעים, ביליתי את כל הקריירה שלי בייצור אמנות מדיה חדשה. אנשים אומרים, "וואו האמנות שלך, מה היא?" זו מדיה חדשה. והוא הבין שזה לא היה על ישן או חדש. זה על משהו באמצע. זה לא על "ישן" העפר", "חדש," הענן. זה על מה שטוב. שילוב של הענן והעפר הוא המקום שבו הפעולה קורית. אתם רואים זאת בכל אמנות מעניינת היום, עסקים מעניינים היום. כיצד אנו משלבים את שני אלה יחד כדי לעשות משהו טוב, זה מאד מעניין.

אז אמנות שואלת שאלות, ומנהיגות היא משהו ששואל הרבה שאלות. אנחנו לא מתפקדים יותר כל כך בקלות. אנחנו לא עוד משטר רודני פשוט. כדוגמא לרודנות, הייתי פעם ברוסיה טיילתי בסט. פטרסבורג, באתר לאומי, וראיתי שלט שאומר, "אל תדרכו על הדשא," וחשבתי, הו, אני מתכוון, אני מדבר אנגלית, ואתם מנסים לבודד אותי. אבל מצאתי שלט עבור דוברי רוסית וזה היה השלט הטוב בותר שראיתי מעודי שאומר לא. זה היה כמו, "לא לשחות, לא לצעוד, לא שום דבר." המועדפים עלי הם: "לא צמחים." מדוע שתביא צמחים לאתר לאומי? אני לא בטוח. וגם "לא אהבה." (צחוק) אז זהו משטר אוטוריטרי. ומה זה מבחינה מבנית? זוהי הירארכיה. כולנו יודעים שהירארכיה היא הדרך שבה אנו מנהלים הרבה מערכות היום, אבל כפי שאנו יודעים, זה השתבש. כעת זו רשת במקום עץ מושלם. זוהי הטרארכיה במקום הירארכיה. וזה מביך.

וכך היום, מנהיגים עומדים בפני השאלה כיצד להנהיג אחרת, אני מאמין. זוהי עבודה שעשיתי עם עמיתתי בקי ברמונט על מנהיגות יצירתית. מה אנחנו יכולים ללמוד מאמנים ומעצבים על כיצד להנהיג? משום שבמובנים רבים, מנהיג רגיל אוהב להימנע מטעויות. מישהו יצירתי באמת אוהב ללמוד מטעויות. מנהיג מסורתי תמיד רוצה להיות צודק, בעוד שמנהיג יצירתי מקווה להיות צודק. ומסגרת זו היא חשובה היום, בחלל מורכב ומעורפל זה, ולאמנים יש הרבה מה ללמד אותנו, אני חושב.

והיתה לי לאחרונה תערוכה בלונדון שחברי הזמינו אותי לבוא ללונדון לארבעה ימים לשבת בארגז חול, ואמרתי יופי. וכך ישבתי בארגז חול 4 ימים שלמים, 6 שעות כל יום, פגישות של 6 דקות עם כל מי שלא יהיה בלונדון, וזה היה באמת גרוע. אבל הקשבתי לאנשים, שמעתי על הבעיות שלהם, משרטטים בחול, מנסים להביע דברים, וזה היה קשה משהו, להבין מה אני עושה. אתם יודעים? אלו כל הפגישות האלו של אחד על אחד במשך 4 ימים. וזה הרגיש מעין, להית נשיא, למעשה, היתי כמו, "הו זה התפקיד שלי. נשיא. אני עורך הרבה מפגשים, אתם יודעים?" ובסופה של החוויה, הבנתי למה אני עושה את זה. זה משום שמנהיגים, מה שאנו עושים זה לקשור קשרים בלתי סבירים בתקווה שיקרה משהו, ובחדר ההוא מצאתי כלכך הרבה קשרים בין אנשים מכל רחבי לונדון, וכך מנהיגות שמחברת בין אנשים, זו השאלה הגדולה היום. בין אם אתה בהירארכיה או בהטרארכיה, זה אתגר עיצובי נפלא.

ודבר אחד שעשיתי הוא מחקר על שיטות שיכולות לשלב טכנולוגיה ומנהיגות עם נקודות מבט של אמנות ועיצוב. הרשו לי להראות לכם משהו שלא הראיתי לאף אחד, למעשה. אז מה שזה, זה סוג של סקיצה, סקיצת יישום שכתבתי בפייתון. אתם יודעים איך יש פוטושופ? זה נקרא פאוארשופ, והאופן שהוא עובד הוא דמיינו ארגון. אתם יודעים המנכ"ל לא תמיד נמצא בטופ. המנכ"ל במרכז הארגון. יכולות להיות תת-חלוקות בארגון, ואולי תרצו לראות תחומים שונים. לדוגמא: ירוק הם האזורים שבו עושים טוב, אדום הם האזורים שבו עושים לא טוב. אתם יודעים, איך אתם כמנהיגים, סורקים, מקשרים, גורמים לדברים לקרות? כך, לדוגמא אתם עשויים לפתוח הפצה כאן ולמצוא תת חלוקות שונות שם, ולדעת שאתם מבינים משהו ב-כלכלה, כאן, ו-- ואנשים אלה הם רווחיים, האנשים שאתם עשויים להיות בקשר אתם כמנכ"לים, אנשים שחוצים את ההרארכיה. וחלק מהאתגר של המנכ"ל הוא למצוא קשרים מעבר לאזורים, וכך אתם יכולים להסתכל על מו"פ, וכאן אם רואים מישהו שחוצה את 2 תחומי העניין, וזה אדם שחשוב להעסיק אותו. כך שאתה עשוי לדוגמא, שתהיה לך תצוגה עילית על איך שאתה פועל איתם הדדית. כמה קפה יש לך? כמה פעמים אתה קורא להם, שולח להם מיילים? מהי מגמת המיילים שלהם? איך זה עובד? מנהיגים יכולים להיות מסוגלים להשתמש בשיטות אלו כדי לווסת טוב יותר את דרך העבודה שלהם בתוך ההירארכיה. אתם גם יכולים לדמיין שימוש בטכנולוגיה מ"לומינוסו", האנשים מקימברידג' שבדקו ניתוח טקסט לעומק. מה רוח הדברים של התקשורות שלכם?

אז סוג זה של שיטות, אני מאמין , הן חשובות. הן מיועדות למערכות מדיה חברתית סביב המנהיגים. ואני מאמין שסוג זה של פרספקטיבה רק יתחיל לגדול ככל שיותר מנהיגים ייכנסו למרחב האמנות והעיצוב, משום שאמנות ועיצוב גורמים לך לחשוב כך, למצוא שיטות חדשות כך, ואני רק התחלתי לחשוב כך, כך שאני שמח לחלוק זאת איתכם. אז לסיכום, אני רוצה להודות לכולכם על תשומת הלב. תודה רבה מאד. (מחיאות כפיים) (מחיאות כפיים)