ג'ון הנטר במשחק שלום עולמי

אני בר מזל להיות פה. אני מרגיש בר מזל. אני כל כך התרשמתי מהחביבות שהפגינו כלפי. התקשרתי לאשתי לסלי ואמרתי, "את יודעת, יש כל כך הרבה אנשים טובים מנסים לעשות כל הרבה טוב. שזה מרגיש כאילו נחתתי במושבה של מלאכים." זוהי הרגשה אמתית. אבל בואו נעבור להרצאה, אני רואה שהשעון רץ.

אני מורה בבית ספר ממלכתי, ואני רוצה לחלוק אתכם סיפור של המפקחת שלי. שמה הוא פאם מוראן ממחוז אלבמארל, וירג'יניה. (ארה"ב) למרגלות הרי 'הרכס הכחול' והיא מנהלת מאוד היי-טק. היא משתמשת בלוחות חכמים, כותבת בלוגים, מצייצת בטוויטר, גולשת בפייסבוק, היא עושה כל מני דברי היי-טק כאלה. היא מנהיגה טכנולוגית ומנהיגה פדגוגית. אבל במשרד שלה ישנו שולחן מטבח עשוי עץ ישן ובלוי, די רעוע, עם צבע ירוק מתקלף. ואני אמרתי "פאם, את אישה כל כך מודרנית, טיפוס של חדשנות. מה זה השולחן הישן הזה במשרד שלך?"

ואז היא סיפרה לי, היא אמרה, " אתה יודע, אני גדלתי בדרום-מערב וירג'יניה, במכרות הפחם והחוות של וירג'יניה הכפרית, והשולחן הזה היה במטבח של סבא שלי. וכשאנחנו היינו חוזרים מלשחק, הוא היה חוזר מחריש ועבודה, והיינו יושבים סביב השולחן כל ערב. ובזמן שגדלתי, שמעתי כל כך הרבה ידע וכל כך הרבה תובנות וכל כך הרבה חכמה שיצאה מסביב לשולחן הזה. שהתחלתי לקרוא לו שולחן החכמה. ואחרי שהוא נפטר, לקחתי את השולחן איתי והבאתי אותו למשרד שלי. וזה מזכיר לי אותו זה מזכיר לי מה קורה סביב חלל ריק לפעמים." המיזם שאני הולך לספר לכם עליו נקרא 'משחק שלום עולמי', ובמהותו גם הוא חלל ריק. ואני רוצה לחשוב עליו כשולחן החכמה של המאה ה21,

הכל התחיל ב1977. אני הייתי בחור צעיר, ויצאתי ונכנסתי מלימודים במכללה. וההורים שלי היו מאוד סבלניים, אבל הייתי עורך ביקורים תקופתיים בהודו במסע מיסטי. ואני זוכר שבפעם האחרונה שחזרתי מהודו בגלימותיי הלבנות המתנופפות ובזקני המפואר ומשקפי הג'ון לנון שלי, ואמרתי לאבי, "אבא, אני חושב שאני עומד למצוא הארה רוחנית." הוא אמר, "ובכן יש עוד משהוא אחד שאתה צריך למצוא." אני אמרתי, "מה זה אבא?", "עבודה." (צחוק) וכך הם הפצירו בי לעשות תואר במשהו. אז קיבלתי תואר ומסתבר שהוא היה בחינוך. הייתה זו תכנית חינוכית ניסיונית. זה יכול היה להיות ברפואת שיניים, אבל המילה "ניסיונית" הייתה שם. אז נאלצתי ללכת עם זה.

הלכתי לראיון עבודה בביה"ס הממלכתיים של העיר ריצ'מונד, בירת וירג'יניה, קניתי חליפת שלושה חלקים, ההסכמה שלי למוסדיות, שמרתי על האפרו שלי והזקן הארוך ונעלי הפלטפורמה - זה היה בשנות השבעים. נכנסתי, התיישבתי וערכתי את הראיון. וכנראה שהם היו קשים עם המורים, כי המפקחת, שמה היה אנה ארו, אמרה שיש לי עבודה כמורה של ילדים מחוננים. הייתי בהלם, כל כך המום שנעמדתי ואמרתי, "ובכן, תודה, אבל מה אני צריך לעשות?" (צחוק) חינוך לתלמידים מוכשרים לא ממש תפס. לא היו חומרים או דברים לעבוד איתם. ואני אמרתי "מה אני צריך לעשות?" והתשובה שלה הדהימה אותי. היממה אותי. התשובה שלה קבעה את קווי המתאר לכל הקריירה שלי שבאה לאחר מכן. היא אמרה, "מה אתה רוצה לעשות?" והתשובה הזאת פינתה את המרחב. לא הייתה תכנית מוכתבת, לא מדריך לעקוב אחריו, אין מתכונת מהצורה הזאת בחינוך מחוננים. היא פינתה כזה מרחב, שאני מאמץ [את הגישה] מאז לפנות מרחב לתלמידי, מרחב ריק, שבו הם יכולים ליצור ולייצר משמעות מתוך ההבנה שלהם.

אז זה קרה ב-1978, ולימדתי שנים רבות לאחר מכן, וחבר שלי הציג אותי ליוצר סרטים צעיר. שמו כריס פארינה. כריס פארינה פה היום בזכות עצמו. כריס, האם אתה מוכן לעמוד ולתת להם לראות אותך? יוצר צעיר ובעל חזון אשר עשה סרט. (תשואות) הסרט נקרא "שלום עולמי והישגים נוספים של תלמידי כיתה ד'." הוא הציע לי את הסרט - זוהי כותרת נפלאה. הוא הציע לי את הסרט, ואמר, "כן, אולי זה היה בערוץ הטלוויזיה המקומי, ונוכל להגיד 'הי' לחברים שלנו." אבל הסרט באמת הגיע למקומות. הוא עדיין בחובות, אבל כריס הצליח, תוך הקרבה עצמית, להוציא את הסרט. אז עשינו סרט. ומתברר שזהו יותר מסיפור עלי, יותר מסיפור של מורה אחד. זהו סיפור עדות לדרך לימוד ולמורים. וזהו דבר מופלא.

והדבר המוזר, שאני צופה בסרט, יש לי תחושה מוזרה שאני רואה אותו, אני רואה, פשוטו כמשמעו, את עצמי נעלם. מה שאני רואה זה את המורים שלי יוצאים דרכי. ראיתי את חיוכו העקום של מר רסל, המורה שלי לגאומטריה בתיכון, תחת שפמו המחודד. זה החיוך שאני משתמש - זה החיוך שלו. ראיתי את עייניה הנוצצות של ג'אן פולו והם לא נצצו מכעס, הם נצצו מאהבה, אהבה עזה לתלמידה. ולעתים יש לי את סוג הנצנוץ הזה. וראיתי את גב' את'ל ג'. בנקס שלבשה נעלי עקב ופנינים לביה"ס היסודי כל יום. ואתם יודעים, היה לה את המבט של המורים מפעם. אתם מכירים אותו. (צחוק) "ואני אפילו לא מדבר עליך מאחור, כי יש לי עניים בגב." (צחוק) אתם מכירים את המורה הזאת? לא השתמשתי במבט הזה לעתים קרובות, אבל בהחלט יש לי אתו בארגז בכלים. וגב' בנקס הייתה שם כמורת דרך חשובה עבורי.

ואז ראיתי את ההורים שלי, המורים הראשונים שלי. אבא שלי, מאוד יצירתי, בעל מחשבה ייחודית. זהו אחי מלקולם מימין. ואמא שלי, שלימדה אותי בכיתה ד' בבי"ס מופרד בוירג'יניה, היא הייתה ההשראה שלי. ובאמת, אני מרגיש שכאילו, כשאני רואה את הסרט יש לי מחוה שהיא עושה, כמו זאת, אני מרגיש שאני המשך של המחווה שלה. אני אחד ממחוות הלימוד שלה. והדבר היפה הוא, שאני זכיתי ללמד את הבת שלי, מדלין, בבי"ס יסודי. אז המחוות של אמא שלי ממשיכות דרך דורות רבים. זהו הרגשה מדהימה להיות בעל שושלת כזאת. והנה אני פה עומד על כתפיהם של אנשים רבים. אני לא פה לבד. יש אנשים רבים על הבמה ברגע זה.

ובכן משחק השלום העולמי הזה, שאני רוצה לספר לכם עליו. התחיל בצורה הזאת: זהו סתם לוח דיקט של מטר על מטר וחצי בבי"ס עירוני, .1978 הכנתי שיעור לתלמידים על אפריקה. הנחנו שם את כל בעיות העולם , וחשבתי, בוא ניתן להם לפתור את זה. לא רציתי להרצות או רק לערוך קריאה מספר. רציתי שהם יכנסו לדבר וילמדו את ההרגשה של לימוד דרך גופם. אז חשבתי, ובכן הם אוהבים לשחק משחקים. אני אעשה משהו - לא אמרתי אינטראקטיבי. לא היה לנו את המושג הזה ב 1978 - אבל משהו אינטראקטיבי. וכך ערכנו את המשחק, והוא התפתח מאז למטר על מטר על מטר מבנה פרספקס [פלסטיק דמויי זכוכית] והיה לו ארבע שכבות מפרספקס.

יש את השכבה של החלל החיצון עם חורים שחורים ולוויינים, ולווייני מחקר וכורי אסטרואידים. יש את שכבת האוויר והחלל עם עננים מכדורי צמר-גפן גדולים שאנו מזזים ומרחבים אוויריים וחילות אוויר. שכבת יבשה וים עם אלפי כלי משחק עליה ואפילו מפלס תת-ימי עם צוללות ומכרות תת-מימיים. יש ארבע ארצות מסביב ללוח. הילדים ממצאים את שמותיהם - חלקם עשירות וחלקם עניות. יש להם נכסים שונים, כלכליים וצבאיים. ולכל מדינה יש ועדת שרים. ישנו ראש ממשלה, שר פנים, שר ביטחון ושר אוצר או מפקח. אני בוחר את ראש הממשלה על בסיס ההיכרות שלי אתם. אני מציע להם את המשרה, הם יכולים לסרב, ואז הם בוחרים את ועדת השרים שלהם. ישנו הבנק העולמי, סוחרי נשק ואת האומות המאוחדות. ויש אפילו אלת מזג אויר ששולטת בבורסה אקראית ובמזג האוויר.

(צחוק)

וזה לא הכל. ישנו מסמך משברים בעל 13 עמודים . עם 50 בעיות שזורות. כך שאם דבר אחד משתנה, כל השאר משתנה. אני זורק אותם לתוך המערך המסובך הזה, והם סומכים עלי, בגלל שיש לנו מערכת יחסים עמוקה ועשירה ביחד. ואז עם כל המשברים האלה, יש לנו - בואו נראה - מתחים אתניים ושל מיעוטים; יש לנו דליפות כימיות וגרעיניות, שגשוג גרעיני. ישנם דליפות נפט ואסונות אקולוגים, ויכוחים על זכויות מים, הפרדות של רפובליקות, רעב, מינים בסכנת הכחדה והתחממות גלובלית. אם אל גור נמצא פה, אני הולך לשלוח את תלמידי כיתה ד' שלי מביה"ס 'אנגור-הארט' ו'ואן-אבל' אליך בגלל שהם פתרו את ההתחממות הגלובלית בשבוע. (צחוק) (תשואות) והם גם עשו את זה מספר פעמים.

(צחוק)

ויש לי גם חבלן במשחק - ילד אחד -- למעשה זה ילד שעושה בעיות -- ויש לי שימוש גם בו בגלל שהם, על פני השטח, מנסים להציל את העולם ומעמדם במשחק. אבל הם גם מנסים לחתור תחת כל דבר במשחק. הם עושים את זה בחשאיות דרך מסירת מידע מוטעה, מסרים דו-משמעים ומידע שלא שייך לעניין מנסים לגרום לכולם לחשוב יותר לעומק. החבלן שם, ואנו גם קוראים מספרו של סאן-טצו "אומנות המלחמה." תלמידי כיתה ד' מבינים את זה , בני תשע והם שולטים בזה ומשתמשים בזה להבין איך לא ללכת אחרי, כפי שקורה בהתחלה, השביל לכוח והרס, השביל למלחמה. הם לומדים להסתכל מעבר לתגובות קצרות-רואי וחשיבה יצרית, לחשוב לטווח-ארוך, בצורה יותר משמעותית.

סטיוארט בראנד נמצא פה, אחד מהרעיונות למשחק באו ממנו עם מאמר על אבולוציה-הדדית רבעונית בכוח-שלום. ובמשחק לעתים השחקנים מקימים כוח-שלום. אני רק צופה בשעון. אני רק מבהיר. אני רק מנחה. התלמידים מתפעלים את המשחק. אין לי שום סיכוי, לחלוטין, לקבוע איזושהי מדיניות אחרי שהם התחילו לשחק. אז אני רק אחלוק אתכם...

(וידאו) ילד: המשחק שלום עולמי הוא רציני. אתה בעצם לומד למשל איך לנהל את העולם. תראה, מר האנטר עושה את זה כי הוא אומר שהזמן שלו קלקל הרבה דברים, והוא מנסה להגיד לנו איך לתקן את הבעיה הזאת.

ג'ון האנטר: אני מציע להם -- (תשואות) למעשה, אני לא יכול להגיד להם כלום, בגלל שאני לא יודע את התשובה. ואני מודה באמת ישר בהתחלה: אני לא יודע. ובגלל שאני לא יודע, הם צריכים לגלות את התשובה. ולכן אני גם מתנצל בפניהם. אני אומר, "אני מצטער, בנים ובנות, אבל האמת היא שהשארנו את העולם לכם במצב כל כך עצוב ונוראי, ואנו מקווים שתוכלו לסדר את זה עבורנו, ואולי המשחק הזה יעזור לכם ללמוד איך לעשות זאת." זוהי התנצלות כנה, והם לוקחים זאת ברצינות.

עכשיו אתם בוודאי תוהים איך כל המורכבות הזאת נראית. ובכן כשאנו מתחילים את המשחק, זה מה שרואים.

(וידאו) ג'.ה. : בסדר, אנו מתחילים במשא ומתן מעכשיו. זוז. (פיטפוט)

ג'.ה.: השאלה שלי אליכם היא, מי ממונה על הכיתה הזאת? זוהי שאלה רצינית: מי באמת הממונה? למדתי להעביר את הסמכות על הכיתה לידי התלמידים במהלך הזמן. ישנם אמון והבנה ומסירות לחזון שאני פשוט לא צריך לעשות מה שחשבתי שאני צריך לעשות כמורה מתחיל: לשלוט בכל שיחה ותגובה בכיתה. זה בלתי אפשרי. החכמה הקולקטיבית שלהם הרבה יותר גדולה משלי, ואני מודה בזה בפניהם. אז אני אשתף אתכם, בזריזות, בכמה סיפורים של רגעים קסומים שקרו.

במשחק הזה הייתה לנו ילדה קטנה, והיא הייתה שרת ההגנה של האומה הענייה ביותר. ושרת ההגנה, היה לה טנקים, מטוסים וכדומה. היא הייתה בסמיכות לשכנה עשירה בנפט ובעלת הון. ללא התגרות, היא לפתע תקפה, בניגוד להוראות ראש הממשלה שלה, את שדות הנפט של השכנה. היא צעדה למאגרי העתודה של שדות הנפט, הקיפה אותם, מבלי לירות ירייה, אבטחה אותם והחזיקה בהם. והשכן לא יכל היה לבצע שום מהלכים צבאיים בגלל שהספקת הדלק שלהם הייתה חסומה.

אנחנו כולנו היינו כעוסים ממנה, "למה את עושה את זה? זהו משחק שלום עולמי. מה קרה לך?" (צחוק) זו הייתה ילדה קטנה, בת תשע, היא החזיקה את הכלים שלה ואמרה, "אני יודעת מה אני עושה." לחברות שלה היא אמרה את זה. זוהי פרצה פה. ולמדנו בזה, שאתה לא רוצה להתעסק עם ילדה בת תשע עם טנקים. (צחוק) הם היריבים הקשוחים ביותר. ואנחנו היינו מאוד כעוסים. אני חשבתי שאני כושל כמורה. למה לה לעשות את זה?

אבל התברר לי, כמה ימי משחק מאוחר יותר, וישנם תורות שאנו לוקחים התדיינות מקבוצה, למעשה ישנם זמני התדיינות לכל הקבוצות, וכל קבוצה לוקחת תור, ואז אנו חוזרים למשא ומתן, סביב סביב, וכל סבב כזה הוא יום משחק אחד. אז כמה ימי משחק מאוחר יותר התבהר שהמדינה המרכזית הזאת תכננת מתקפה צבאית להשתלט על העולם כולו. בהנחה שהיה להם את אספקת הדלק שלהם, הם היו עושים זאת. היא הצליחה לראות כיוונים של תנועות ומגמות וכוונות הרבה לפני כל אחד מאיתנו והבינה מה עומד לקרות ועשתה החלטה עקרונית להתקיף במשחק שלום.

עכשיו, היא השתמשה במלחמה קטנה כדי למנוע מלחמה גדולה, אז עצרנו וערכנו דיון עקרוני מאוד טוב האם זה היה בסדר, טוב מותנה, או לא בסדר. זוהי סוג החשיבה שאנו שמים אותם בתוך, המצבים. לא יכולתי לעצב את זה בלימוד של זה. זה בא באופן ספונטני דרך החכמה הקולקטיבית שלהם.

(תשואות)

דוגמה נוספת, דבר יפה קרה. יש לנו במשחק מכתב. אם אתה מפקד צבאי ואתה שוכר חיילים, כלי הפלסטיק הקטנים על הלוח, ואתה מאבד אותם, אני שם מכתב. אתה צריך לכתוב מכתב להורים שלהם, ההורים הדמיוניים של חיילך הדמיוניים, שמסביר מה קרה ומציע את תנחומיך. כך שיש לך קצת יותר מחשבה לפני שאתה יוצא לקרב. אז נהיה לנו המצב הבא בקיץ שעבר למעשה, בביה"ס אגנור-הורט במחוז אלבמארל ואחד ממפקדינו הצבאים נעמד לקרוא את המכתב ואחד מהילדים האחרים אמר, "מר האנטר, בוא נבקש, יש שם הורים." היה שם הורה שביקר באותו יום, שסתם ישב בחלק האחורי של החדר. "בוא נבקש מהאמא הזאת לקרוא את המכתב. זה היה יותר אמתי אם היא תקרא אותו." וכך עשינו, בקשנו ממנה, והיא הרימה את המכתב הצורה משחקית. "בטח." היא החלה לקרוא. היא קראה משפט אחד. היא קרא שני משפטים. במשפט השלישי ירדו לה דמעות. לי ירדו דמעות. כולם הבינו שאנחנו מאבדים מישהו, המנצח אינו שמח לאידו. כולנו מפסידים. וזה היה מאורע מדהים והבנה מדהימה.

אני אראה לכם מה חברי דויד אומר על זה. הוא היה בקרבות רבים.

(וידאו) דויד: היה לנו באמת מספיק אנשים תוקפים אני מתכוון, היה לנו מזל [רוב] הזמן. אבל עכשיו אני מרגיש ממש מוזר, בגלל שאני חי מה שסאן-טצו אמר שבוע אחד. שבוע אחד הוא אמר, "אלה שהולכים למלחמה ומנצחים יירצו לחזור, כל אלה שהפסידו במלחמה ירצו לחזור ולנצח." ואני ניצחתי בקרבות, אז אני נכנס לקרבות, עוד קרבות. ואני חושב שזה מוזר לחיות את מה סאן-טצו אמר.

אני מקבל צמרמורת כל פעם שאני רואה את זה. זה סוג המעורבות שאתה רוצה שתקרה. ואני לא יכול לעצב את זה, אני לא יכול לתכנן את זה, ואני אפילו לא יכול לבחון את זה. אבל זוהי הערכה המעידה על עצמה. אנו יודעים שזה הערכה אמיתית של לימוד. יש לנו הרבה מידע, אבל אני חושב שלפעמים אנו הולכים מעבר למידע אם האמת האמיתית של מה שקורה.

אז אני פשוט אחלוק סיפור שלישי. זה על חברי ברנאן. שחקנו מערכה אחת אחרי הלימודים במשך שבועות רבים, בערך שבעה שבועות, ואנחנו למעשה פתרנו את כל 50 הבעיות השזורות. הצורה שבה מנצחים במשחק, כל 50 הבעיות נפתרות וכל שווי הנכסים של המדינות עלו מעל נקודת ההתחלה שלהם. כמה עניים, כמה עשירים. יש מליארדים. מנהל הבנק העולמי היה מכיתה ג', פעם אחת. הוא אמר, "כמה אפסים יש בטריליון, עלי לחשב זאת מיד." אבל הוא קבע את המדיניות הכלכלית במשחק הזה לשחקנים מהתיכון ששחקו אתו.

כך שהקבוצה שהייתה הענייה ביותר הפכה לענייה יותר לא הייתה שום דרך שהם יכלו לנצח. והתקרבנו לשעה ארבע, שעם הסיום שלנו, נשארה בערך עוד דקה, ויאוש התפשט בחדר. חשבתי, אני נכשל כמורה. הייתי צריך לסדר את זה ככה שהם יכלו לנצח. הם לא היו צריכים להיכשל ככה. אני אכזבתי אותם. ואני הרגשתי כל כך עצוב ומיואש. ולפתע ברנאן ניגש אלי לכיסא והוא אחז בפעמון, הפעמון בו אני מצלצל לסמן שינוי או התכנסות של ועדת השרים, והוא רץ בחזרה לכיסא שלו, וצלצל בפעמון. כולם רצו לכיסא שלו, היו צרחות, היו צעקות, נפנופים של תיקי ניירות. הם ממלאים את תיקי הניירות האלה במסמכים סודיים. הם החוו אחד לשני, הם רצו מסביב. אני לא ידעתי מה הם עושים. איבדתי שליטה על הכיתה שלי. המנהל נכנס פנימה, אני בלי עבודה. ההורים הסתכלו בחלונות.

וברנאן רץ חזרה לכיסא שלו. כל השאר רצים חזרה לכיסאות שלהם. הוא מצלצל שוב בפעמון. הוא אומר, "יש לנו" , וישנם 12 שניות על השעון, "יש לנו את כל המדינות שמשכו את כל הכספים שלנו בייחד. ויש לנו 600 מליארד דולר. אנחנו הולכים להציע את זה כתרומה למדינה הענייה הזאת. ואם הם יסכימו לקבל את זה, אני אעלה את שווי הנכסים שלהם ונוכל לנצח במשחק. האם תסכימו לקבל את זה?" ונשארו שלוש שניות על השעון. כולם מסתכלים על ראש הממשלה של המדינה הזאת, והוא אומר, "כן." והמשחק נוצח. חמלה ספונטנית שאי אפשר לתכנן אותה, שהייתה לא צפויה ובלתי ניתנת לחיזוי.

כל משחק שאנו משחקים הוא שונה. יש משחקים שהם יותר על בעיות חברתיות, אחרים הם יותר על בעיות כלכליות, משחקים אחרים הם יותר על מלחמות. אבל אני לא מנסה לדחות אותם מהמציאות להיות אנושי. אני מרשה הם ללכת לשם ודרך ההתנסות שלהם, ללמוד את זה ללא שפיכות דמים איך לא לעשות את מה שהם מחשיבים כדבר הלא הנכון. והם מוצאים מה שנכון בדרכם, מהעצמי שלהם. וכך במשחק הזה, אני לומד כל כך הרבה ממנו, אבל הייתי אומר שאפילו אם הם יכלו לאסוף כלי חשיבה גורלי או כלי חשיבה יצירתי מהמשחק הזה ולמנף ממנו משהו טוב לעולם הזה, הם אולי יצילו את כולנו. אם רק.

ובשם כל המורים שלי שעל כתפם אני עומד, תודה רבה.תודה רבה.תודה רבה.

(תשואות)