ג'ון בוהנון: מחול לעומת "פאוור-פוינט"; הצעה צנועה

[מוסיקה]

ערב טוב.

כפי שכולכם יודעים, אנו ניצבים לפני תקופה כלכלית קשה. אני בא אליכם עם הצעה צנועה להקלה על הנטל הכספי.

רעיון זה עלה בדעתי כששוחחתי עם חברי, פיזיקאי בטכניון של מסצ'וסטס. הוא התאמץ מאד להסביר לי משהו: ניסוי יפהפה בלייזרים כדי לקרר חומר. הוא בילבל אותי למן ההתחלה, כי האור לא מקרר דברים. הוא מחמם אותם. זה קורה גם עכשיו. הסיבה שאתם רואים אותי עומד כאן היא משום שהאולם הזה מלא ביותר מ-100 קווינטיליוני פוטונים, והם נעים בחלל באקראיות, כמעט במהירות האור. וכולם בצבעים שונים, הם יוצרים אדוות בתדירויות שונות, והם מוחזרים מכל משטח, גם ממני, וחלק מהם טסים היישר לתוך עיניכם, וזו הסיבה שמוחכם יוצר דימוי שלי, עומד כאן.

אבל הלייזר שונה. גם הוא משתמש בפוטונים, אבל כולם מסונכרנים, ואם ממקדים אותם לקרן, מקבלים כלי שימושי להפליא. השליטה בלייזר כל-כך מדויקת, עד שניתן לבצע ניתוח בתוך העין, ניתן לנצל אותו לאיחסון כמויות נתונים עצומות, וגם להשתמש בו לאותו ניסוי יפהפה שחברי התאמץ להסבירו לי. ראשית, לוכדים אטומים בבקבוק מיוחד. משתמשים בשדות מגנטיים כדי לבודד את האטומים מרעש הסביבה. והאטומים עצמם אלימים למדי, אך אם יורים לייזר שמכוונן במדויק לתדר הנכון, האטום יספוג לרגע את הפוטונים ויאט מעט. לאט לאט הוא מתקרר עד שלבסוף הוא מתקרב לאפס המוחלט.

ואם משתמשים באטומים הנכונים ומקררים אותם מספיק, קורה משהו מוזר באמת. זה כבר לא מוצק, נוזל או גז. זה עובר למצב צבירה הקרוי נוזל-על. האטומים מאבדים את זהויותיהם השונות, וחוקי עולם הקוונטים נעשים תקפים. וזה מה שמעניק לנוזלי העל תכונות מפחידות כאלה. לדוגמה, אם מעבירים אור דרך נוזל-על, הוא מסוגל להאט את מהירות הפוטונים ל-60 קמ"ש. תכונה מפחידה נוספת: הוא זורם ללא שום צמיגות או חיכוך, כך שאם מסירים את המכסה מעל אותו בקבוק, הוא לא יישאר בתוכו. פס דק יזחל ויעלה על הדופן הפנימית, יזרום מעבר לשפה, ועל פני הדופן החיצונית. כמובן שברגע שהוא נתקל בסביבה החיצונית, והטמפרטורה שלו עולה ולו רק בשבריר מעלה, הוא הופך מיד לחומר רגיל. נוזלי-על הם מהחומרים הכי שבריריים שגילינו. וזה העונג הגדול שבמדע: לנצח את האינטואיציה שלנו באמצעות ניסויים.

אך הניסוי איננו סוף הסיפור, כי עדיין צריך להעביר את הידע הזה לאחרים. יש לי תואר דוקטור בביולוגיה מולקולרית. ואני עדיין מתקשה להבין על מה רוב המדענים מדברים. אז כשחברי ניסה להסביר לי את הניסוי, נראה שככל שהרבה לדבר, פחות הבנתי. כי כשמנסים לתאר למישהו את התמונה המלאה של רעיון מורכב, הרי שכדי שיוכל באמת לתפוס את מהותו, ככל שמשתמשים בפחות מלים, כך טוב יותר. למעשה, אולי הכי טוב בכלל לא להשתמש במלים. אני זוכר שחשבתי שחברי יכול היה להסביר את הניסוי כולו באמצעות מחול. וכמובן, לעולם אין בנמצא רקדנים בדיוק כשצריך אותם.

אבל הרעיון לא כל-כך מטורף כפי שהוא נשמע. לפני 4 שנים ייסדתי תחרות בשם "לרקוד לדוקטורט". במקום להסביר את המחקר במלים, על המדענים להסבירו באמצעות מחול. ובמפתיע, נראה שזה מצליח. המחול אכן הופך את המדע קל יותר להבנה. אבל אל תסמכו עלי. היכנסו לאינטרנט וחפשו: Dance Your Ph.D. מחכים לכם שם מאות מדענים-רקדנים.

הדבר הכי מפתיע שגיליתי כשניהלתי את התחרות הזאת הוא שכמה מדענים עובדים כעת באופן ישיר עם רקדנים על מחקריהם. לדוגמה, באוניברסיטת מינסוטה, יש מהנדס ביו-רפואה בשם דייוויד אודי, שעובד עם רקדנים כדי לחקור איך התאים נעים. הם עושים זאת באמצעות שינוי צורה. כשאות כימי נשטף אל אחד הצדדים של התא, הוא גורם לו להתפשט באותו צד, כי התא נוגע בסביבתו ומתחכך בה ללא הרף. כך שזה מאפשר לתאים לזרום בכיוונים הנכונים. אך מה שנראה מבחוץ כה איטי וחינני מזכיר יותר תוהו מבפנים, כי התאים שולטים בצורתם בעזרת שלד של סיבי חלבון נוקשים, וסיבים אלה מתפרקים ללא הרף. אך באותה מהירות בה הם מתפוצצים, חלבונים נוספים נצמדים לקצוות ומאריכים אותם, כך שזה כל הזמן משתנה רק כדי להישאר בדיוק אותו דבר. דייוויד בונה מודלים מתמטיים של זה ואחר בוחן אותם במעבדה, אך לפני כן, הוא עובד עם רקדנים כדי לדעת אילו מודלים עליו לבנות מלכתחילה. זהו למעשה סיעור מוחות יעיל, וכשביקרתי את דייוויד כדי ללמוד אודות המחקר שלו, הוא השתמש ברקדנים כדי להסבירו לי במקום בשיטה המקובלת של מצגת "פאוור-פוינט".

וזה מביא אותי להצעה הצנועה. אני חושב שמצגות "פאוור-פוינט" גרועות מהוות איום חמור על הכלכלה העולמית.

[צחוק] [מחיאות כפיים]

תלוי באופן המדידה, כמובן, אבל לפי הערכה אחת הבזבוז הוא 250 מיליון דולר ליום. וההערכה הזו היא לפי מצגות בנות חצי שעה מול קהל ממוצע של 4 בני-אדם שמשתכרים 35,000 דולר, וזו הערכה צנועה, לפיה כרבע מהמצגות הן בזבוז זמן מוחלט, ובהנחה שכנראה כ-30 מיליון מצגות "פאוור-פוינט" נוצרות מידי יום, זה אכן מסתכם בבזבוז שנתי של 100 מיליארד דולר. ברור שמדובר רק בזמן שאנו מפסידים כשאנו יושבים במהלך המצגות. יש גם עלויות נוספות, כי ה"פאוור-פוינט" היא כלי, וככל כלי, גם אותה אפשר לנצל לרעה וזה אכן קורה. אם לשאול מושג מהסי-איי-איי של ארצי, המצגת עוזרת לרכך את הקהל. היא מסיחה את דעתו בעזרת תמונות נחמדות, נתונים לא-שייכים. היא מאפשרת ליצור מראית-עין של יכולת ביצוע, אשליה של פשטות, והכי הרסני - מראית-עין של הבנה.

אז כעת ארצי חייבת 15 טריליון דולר. מנהיגינו עמלים בפרך על מציאת דרכים לחסוך כסף. אחד הרעיונות: להפחית באופן דרסטי את התמיכה הציבורית באמנויות. לדוגמה, "קרן האמנויות הלאומית" שלנו, שיש לה תקציב של 150 מיליון דולר, חיסול התכנית הזו יפחית מיד את החוב הלאומי בערך באלפית האחוז. ברור שאי-אפשר להתווכח עם המספרים האלה. אבל מיד כשנבטל את המימון הציבורי של האמנויות, יהיו לכך כמה חסרונות. האמנים יצטרפו לשורות המובטלים ברחובות. רבים יפנו לסמים ולזנות, וזה יוביל לירידת ערך הנכסים בשכונות העירוניות. וכל זה עלול למחוק את החסכון שקיווינו להשיג.

לכן, בשפלות-רוח, אציע לכם כעת את מחשבותי, ואני מקווה שהן לא תזכינה ולו להתנגדות הקלה ביותר. לאחר שנבטל את המימון הציבורי הניתן לאמנים, הבה ונחזיר אותם למעגל העבודה בכך שנשתמש בהם במקום ב"פאוור-פוינט". בתור מקרה-מבחן, אני מציע להתחיל עם הרקדנים האמריקאיים. אחרי הכל, הם הכי מתכלים מסוגם, נוטים להיפצע ומאחרים להחלים בגלל מערכת הבריאות שלנו. במקום שירקדו למען הדוקטורנטים שלנו, עלינו להשתמש במחול כדי להסביר את כל בעיותינו המורכבות. תארו לעצמכם את הפוליטיקאים שלנו משתמשים במחול כדי להסביר מדוע עלינו לפלוש לארץ זרה או לחלץ בנק השקעות. אין ספק שזה יעזור.

כמובן שיום אחד, אי-אז בעתיד, ימציאו אולי טכנולוגיית שכנוע עוד יותר חזקה מ"פאוור-פוינט", שתהפוך את הרקדנים למיותרים בתור אמצעי רטוריקה. אבל אני מאמין שעד אותו יום, כבר נעבור את השואה הפיננסית הנוכחית. עד אז, אולי נוכל ליהנות מן המותרות האלה: לשבת פשוט בקהל ללא שום מטרה אלא להיות עדים לגוף האנושי בתנועה. [מוסיקה] [מחיאות כפיים]