ג'ואנה בלקלי: שיעורים מתרבות האופנה החופשית

שמעתי את הסיפור המדהים הזה על מיוצ'ה פראדה. היא מעצבת אופנה איטלקית. היא הלכה לחנות וינטג' בפריז עם חברה. היא נוברת בין הערימות. היא מוצאת את הז'קט הזה, מבית בלנסיאגה. היא מתה עליו. היא הופכת אותו. היא מסתכלת על התפרים. היא מסתכלת על הגזרה. חברה שלה אומרת לה "נו, קני את זה כבר!". היא אמרה: "אני אקנה אותו אבל אני גם אעתיק אותו" טוב, האקדמאים בקהל בוודאי חושבים "זה נשמע כמו גניבה ספרותית" אבל כל "פשיוניסטה" יראה בזה סימן לגאוניות של פראדה, שהיא מסוגלת לנבור בתוך תולדות האופנה ולהרים דווקא את אותו הז'אקט שאינו דורש שום שינוי, ועדיין ישאר מעודכן ועכשווי.

אתם אולי שואלים את עצמכם האם יתכן שמה שהיא עשתה אינו חוקי? האמת, מתברר שלמעשה זה די חוקי בתעשיית האופנה יש מעט מאוד הגנה על קניין רוחני יש להם הגנה על סימני מסחר, אבל אין שום רישום של זכויות יוצרים, ושום הגנה באמצעות פטנטים. כל מה שיש בתעשייה זו הוא למעשה רק הגנה על סימן מסחרי. כך שכל אחד יכול להעתיק כל בגד של כל אחד בחדר הזה ולמכור אותו כאילו הוא פרי עיצובו שלו. הדבר היחיד שאי אפשר להעתיק הוא התג המסחרי עצמו המופיע באותו הבגד. זו אחת הסיבות בגללה רואים את כל הלוגואים האלה מפוזרים על גבי כל המוצרים האלה. כי הרבה יותר קשה לאומני החיקוי האלה לחקות ולהעתיק את העיצובים האלה כי הם לא יכולים להעתיק את הלוגו. אבל אם תלכו לסנטי אלי (רובע החיקויים ברובע האופנה בלוס אנג'לס ) טוב, כן. קאנל סטריט, אני יודעת. לפעמים זה נחמד, נכון.

הסיבה לכך, הסיבה בגללה לתעשיית האופנה אין רישום של זכויות יוצרים נעוצה בעובדה שבתי המשפט החליטו לפני הרבה זמן שביגוד הוא שימושי מדי מכדי להצדיק רישום זכויות יוצרים. הם לא רצו שלקומץ מעצבים תיהיה שליטה על אבני הבניין של הבגדים שלנו. ובמקרה זה, כולם יצטרכו להוציא רשיון לחפת או שרוול מסויימים. רק בגלל שלפלוני אלמוני יש בעלות עליהם. אבל, שימושי מדי? כלומר, האם כך אתם מתייחסים לאופנה? זו ויויאן וסטווד. לא!! אולי אנחנו חושבים שזה טפשי מדי, לא יותר מדי נחוץ.

אלה מכם המכירים את ההגיון מאחורי רישום זכויות יוצרים, לפיו ללא בעלות, אין תמריץ לחדשנות, יהיו ממש מופתעים מההצלחה הקריטית של תעשיית האופנה וההצלחה הכלכלית של תעשייה זו. מה שאני רוצה לטעון היום בפניכם הוא שמכיוון שאין רישום של זכויות יוצרים בתעשייה האופנה, מעצבי אופנה דווקא הצליחו לרומם עיצוב תועלתני, כלומר דברים המכסים את גופינו, למשהוא שאנו מתייחסים אליו כאל אומנות. בגלל שאין רישום של זכויות יוצרים בתעשייה זו, יש מערכת יחסי גומלין מאוד פתוחה ויצירתית.

בניגוד לאחיהם ואחיותיהם היצריתיים, פסלים או צלמים במאים או מוזיקאים מעצבי אופנה יכולים לדגום מתוך העיצובים של כל עמיתיהם. הם יכולים לקחת אלמנטים מכל בגד בתולדות האופנה ולשלבו בעיצוב שלהם. הם גם מפורסמים בזכות יכולתם לפרש את רוח הזמן. וכאן, אני חושדת, הם הושפעו על ידי התלבושות ב"אווטאר" אולי רק קצת. אי אפשר לרשום זכויות יוצרים על תלבושת.

למעצבי אופנה יש את חוש הטעם המגוון ביותר שניתן להעלות על הדעת בתעשייה יצירתית זו. שמלת כלה זו עשויה למעשה מכפות ומזלגות. ושמלה זו עשויה מאלומיניום. שמעתי ששמלה זו נשמעת כמו פעמוני רוח כשהולכים. כך שאחת מתופעות הלוואי הקסומות הנובעת מתרבות העתקים כי על זה אנחנו מדברים, היא קביעת טרנדים. אנשים חושבים שזה משהו קסום. איך זה קורה? טוב, זה בגלל שלהעתיק אחד מהשני זה חוקי.

יש מי שמאמין שמעטים נמצאים בראש שרשרת המזון של האופנה והם מכתיבים לכולנו מה נלבש. אבל אם תשוחחו עם כל מעצב, בכל רמה, כולל מעצבי-על אלה, הם תמיד יגידו שההשראה העיקרית מגיעה מהרחוב, שם אנשים כמונו מערבבים ומתאימים את המראה המעוצב הפרטי שלנו, וכך למעשה הם שואבים את מירב ההשראה היצירתית שלהם. כך שמדובר בתעשייה של מעלה-מטה ומטה-מעלה.

ענקי רשתות האופנה בוודאי הרוויחו הכי הרבה מהיעדר רישום זכויות יוצרים בתעשיית האופנה. הם ידועים לשמצה בגין חיקויי אופנת עלית הנמכרים במחירים מאוד נמוכים. הוגשו נגדם הרבה מאוד תביעות, אבל לרוב, תביעות אלה לא הוגשו על ידי מעצבי אופנה. בתי המשפט חוזרים ואומרים, פעם אחר פעם, "אתם לא זקוקים לעוד הגנה על קניין רוחני" כשרואים העתקים כאלה, אי אפשר שלא לתהות, כיצד המותגים היוקרתיים לא פושטים את הרגל? אם אפשר לקבל את זה ב-200 דולר, למה לשלם אלף? מסיבה זו, לפני כמה שנים ערכנו כנס, כאן, באוניברסיטת דרום קליפורניה. הזמנו את טום פורד. שם הכנס היה: "מוכנים לשיתוף: אופנה והבעלות על היצירתיות" שאלנו אותו בדיוק את השאלה הזאת. וזה מה שהוא ענה. הוא בדיוק סיים קדנציה מוצלחת כמעצב ראשי אצל גוצ'י, אם במקרה לא ידעתם.

טום פורד: "ולאחר מחקר מעמיק למעשה לא מעמיק מאוד, דווקא די פשוט, הבנו שלקוחות החיקויים אינם הלקוחות שלנו"

ג'ואנה בלקלי: "תארו לכם... האנשים ב"סנטי אלי" הם לא הלקוחות שקונים בגוצ'י." (צחוק) מבחינה דמוגרפית זה מאוד שונה. והעתק לא חוקי לעולם לא יהיה כמו העיצוב היוקרתי המקורי, לפחות מבחינת החומרים, ההעתקים תמיד עשויים חומרים זולים יותר. אבל לפעמים להעתק הזול יותר יש היבט די נחמד, אפשר להאריך חיים למגמה שהולכת ונעלמת, להעתקה הרבה תכונות חיוביות. אחת התכונות עליה הצביעו מבקרי תרבות רבים היא העובדה שעתה יש לנו כר הרבה יותר רחב של אפשרויות עיצוב ממנו ניתן לבחור. וזה למעשה הודות לרשתות האופנה. וזה דבר טוב. אנחנו זקוקים להרבה אפשרויות.

אופנה, בין אם תרצו או לא, עוזרת לכולנו להקרין לעולם מי אנחנו. בזכות רשתות האופנה, מגמות עולמיות נקבעות הרבה יותר מהר היום. ואלה למעשה בשורות טובות עבור קובעי המגמות. הם רוצים לקבוע מגמות על מנת להניע מוצרים. עבור ה"פשיוניסטים", הם מעוניינים להשאר בראש הגל. הם לא רוצים ללבוש את מה שכולם לובשים. כך שהם רוצים להגיע למגמה הבאה בהקדם האפשרי.

אני אומרת לכם, האופנתיים לא נחים לרגע. בכל עונה, המעצבים האלה נאלצים להיאבק על מנת לצאת עם רעיונות מדהימים, שכולם יאהבו. וזה, אני מבטיחה לכם, מצויין לשורה התחתונה. כמובן שלתרבות ההעתקות יש לא מעט תוצאות על התהליך היצירתי. סטויארט וייצמן הוא מעצב נעליים מאוד מצליח. הוא מאוד התלונן על כך שאנשים מעתיקים את דגמיו. אבל באחד הראיונות שקראתי, הוא אמר שזה דווקא אילץ אותו להעביר הילוך. הוא נאלץ לצאת עם רעיונות חדשים, דברים חדשים שיהיה קשה להעתיק. הוא המציא את העקב המשולש הזה, "משולש באודן" שחייב להיות עשוי מפלדה או טיטניום. אם מייצרים אותו מחומר זול יותר, הוא פשוט נסדק לשניים. הוא פשוט נאלץ להיות קצת יותר חדשני.

וזה דווקא הזכיר לי אמן ג'אז גדול, צ'רלי פארקר. אני לא יודעת אם שמעתם את הסיפור הזה, אבל אני כן. הוא אמר שאחת הסיבות בגללן המציא את סגנון הביבופ היתה שהוא היה די בטוח שמוזיקאים לבנים לא יוכלו לשחזר את הצליל. הוא רצה להקשות על המעתיקים. וזה מה שמעצבי אופנה עושים כל הזמן. הם מנסים לחבר איזו חתימה אופנתית אישית, איזו אסתטיקה, שתשקף אותם. כשאנשים מעתיקים אותם, כולם יודעים כי הם העלו את המראה הזה על המסלול, וזו אסתטיקה בעלת משמעות.

אני מתה על הגליאנו האלה. טוב, נמשיך.

זה קצת דומה למה שקורה בעולם הקומדיה. אני לא בטוחה שאתם יודעים שאי אפשר לרשום זכויות יוצרים על בדיחות. אז כשמשפטי מחץ היו פופולרים באמת, כולם גנבו אחד מהשני. אבל היום יש לנו קומדיה מסוג אחר. הם מאמצים פרסונה, איזו דמות, חתימה אישית ייחודית, ממש כמו מעצבי אופנה. והבדיחות שלהם, ממש כמו העיצובים של מעצב אופנה, יעילות רק בתוך האסתטיקה הזאת. אם מישהו יגנוב בדיחה של לארי דייויד למשל, זה לא יהיה מצחיק באותה המידה.

מעצבי האופנה עשו דבר נוסף על מנת לשרוד בתרבות ההעתקות. הם למדו להעתיק מעצמם. הם פשוט מעתיקים ומשכפלים את עיצוביהם. הם עושים עסקאות עם רשתות האופנה, וכך מצאו דרך למכור את מוצריהם לקבוצות דמוגרפיות חדשות לגמרי, דמוגרפית "סנטי אלי".

מעצבי אופנה עשוים להגיד, "רק בארה"ב אין לנו הגנה, לא מכבדים אותנו. בארצות אחרות יש הגנה על העיצובים האומנותיים שלנו". אבל אם נתבונן על שני השווקים הגדולים האחרים בעולם, מסתבר שההגנה המוצעת היא למעשה לא מועילה. ביפן למשל, לדעתי השוק השלישי בגודלו, קיים חוק עיצוב, המגן על לבוש, אך תקן החידוש גבוה כל כך, שעליכם להוכיח שהבגד שעיצבתם מעולם לא היה קיים קודם לכן. שהוא יחיד במינו. וזה די דומה לתקן החידוש עבור פטנט בארה"ב, אותו מעצבי אופנה לעולם לא קיבלו, בדרך כלל לא קיבלו כאן, בארה"ב.

באיחוד האירופאי הלכו לכיוון השני. תקן חידוש נמוך מאוד, כל אחד יכול לרשום כל דבר. אבל למרות שאירופה היא מעוז רשתות האופנה ולמרות שיש הרבה מעצבי על ביבשת, הם לרוב לא רושמים את דגמיהם, ואין הרבה תביעות משפטיות. מסתבר שזה בגלל העובדה שתקן החידוש נמוך מאוד. מישהוא יכול לקחת גלימה של מישהו אחר, לחתוך כמה סנטימטרים מלמטה, ללכת לאיחוד האירופאי, ולרשום אותו כעיצוב חדש ומקורי. אז זה לא עוצר את אומני החיקוי. אם מסתכלים במשרד הרישום, רוב הדברים הרשומים שם הם חולצות נייק אשר למעשה זהות זו לזו.

אבל זה לא עצר את דיאן פון פורסטנברג. היא עומדת בראש מועצת מעצבי האופנה של ארה"ב, והיא אמרה לבוחריה שהיא מתכוונת להשיג הגנת זכויות יוצרים עבור מעצבי אופנה. הקימעונאים די פסלו את התכנית הזאת. אני לא חושבת שהתביעה מתקדמת לאיזה שהוא כיוון כי הם הבינו שכל כך קשה להבדיל בין עיצוב פיראטי לבין משהוא שהפך לחלק ממגמה עולמית. למי יש בעלות על מראה? מאוד קשה לענות על השאלה הזאת. זה כרוך בהרבה עורכי דין והרבה שעות בית משפט. והקימעונאים הבינו שזה יהיה יותר מדי יקר.

אבל לא רק לתעשית האופנה אי אפשר לרשום זכויות יוצרים. יש עוד כמה תעשיות החסרות הגנה זו, כולל תעשיית המזון. אי אפשר להעתיק מתכונים כי מדובר על מכלול הוראות, עובדות. ואי אפשר לרשום זכויות יוצרים של המראה של מנה כלשהיא, מיוחדת ככל שתיהיה. כנ"ל לגבי מכוניות. לא חשוב כמה מטורף הרכב ייראה או כמה "קול", אי אפשר לרשום זכויות יוצרים על העיצוב הפיסולי. זהו מוצר שימושי, בגלל זה. כנ"ל לגבי ריהוט הוא שימושי מדי. תכסיסי קוסמים דומים למתכונים, הם הוראות. אין עליהם רישום זכויות יוצרים. תסרוקות- אין רישום זכויות יוצרים. לגבי תוכנות קוד פתוח, החבר'ה האלה החליטו שהם לא מעוניינים ברישום זכויות יוצרים. הם חשבו שיהיו חדשנים יותר בלי זה. מאוד קשה לרשום זכויות יוצרים על מסדי נתונים. אמני קעקוע לא מעוניינים בזה- זה לא "קול". הם חולקים את העיצובים שלהם. על בדיחות אין זכויות יוצרים. מופעי זיקוקים. הוראות משחק. ניחוח בושם- לא. חלק מהתעשיות האלה עשויות להראות שוליות בעיניכם, אבל אלה נתוני המכירות הכוללות של תעשיות בעלות קניין רוחני נמוך, תעשיות עם מעט מאוד הגנה על זכויות יוצרים. ואלה נתוני המכירות של סרטים וספרים. (מחיאות כפיים) זה לא נראה טוב.

(מחיאות כפיים)

אז כשמדברים עם אנשים בתעשית האופנה הם אומרים "ששששששששש! אל תספרו לאף אחד אנחנו למעשה רשאים לגנוב את העיצובים של כל אחד זה די מביך" אבל אתם יודעים מה? זה מהפכני. וזהו מודל שהרבה תעשיות אחרות, כמו אלה שראינו עכשיו, עם העמודות הנמוכות באמת, יתכן שהן יצטרכו לחשוב על זה, כי כרגע, התעשיות האלה בעלות הגנה גבוהה באמצעות רישום זכויות יוצרים פועלות בסביבה בה נראה כאילו אין להן שום הגנה. והן לא יודעות מה לעשות.

כשגיליתי שיש עוד כמה תעשיות ללא זכויות יוצרים, חשבתי, מה בדיוק ההגיון שעומד מאחורי זה? רציתי תמונה אך עורכי הדין לא מספקים תמונה. אז הכנתי אחת. אלו הם שני הניגודים הבינארים העיקריים החבויים בתוך ההגיון של חוק זכויות היוצרים. זה הרבה יותר מורכב מזה, אבל זה יספיק. ראשית, האם מדובר בחפץ אומנותי? אם כן, הוא זכאי לרישום זכויות יוצרים. האם זהו חפץ שימושי? אם כך, הוא לא זכאי לרישום זכויות יוצרים. זהו קיטוב בעייתי, לא יציב.

השני הוא, האם מדובר ברעיון? האם זהו משהו שצריך להסתובב באופן חופשי בחברה? אם כך, אין זכויות. או שמא מדובר בביטוי מוחשי ויציב של רעיון, משהו שמישהו עשה, ומגיע לו לדרוש בעלות עליו לפרק זמן מסוים, ולהרוויח מכך כסף? הבעיה היא שהטכנולוגיה הדיגיטלית ערערה לגמרי את ההגיון של הביטוי הפיזי הקבוע לעומת מושג הרעיון. כיום, אנחנו לא מזהים ספר כמשהו שמונח על המדף אצלנו או מוזיקה כחפץ מוחשי בו ניתן להחזיק. זהו קובץ דיגיטלי. זה בקושי מחובר לאיזה שהוא סוג של ממשות פיזית במוחינו. והדברים האלה, בגלל שניתן להעתיק אותם ולהעביר אותם בקלות רבה כל כך, למעשה נעים בתוך התרבות שלנו יותר כרעיונות מאשר כחפצים בעלי ממשות מוכחת.

הסוגיות התפיסתיות עמוקות באמת כאשר מדברים על יצירתיות ועל בעלות. ותאמינו לי, אנחנו לא רוצים להשאיר את ההכרעה הזאת בידי עורכי הדין. הם חכמים. אני מכירה אחד כזה. הוא החבר שלי. הוא בסדר. הוא חכם. הוא חכם. אנחנו רוצים צוות בינתחומי של אנשים שיפרקו את הסוגיה הזאת לגורמים, שינסו להבין מהו מודל הבעלות בעולם דיגיטלי, שמסוגל להוביל לחדשנות הרבה ביותר. הצעתי היא שתעשית האופנה עשויה להיות מקום טוב להתחיל בו את החיפוש אחר המודל שישמש תעשיות יצרתיות בעתיד.

אם תרצו לקבל מידע נוסף אודות פרוייקט המחקר הזה, בקרו באתר שלנו, ReadyToShare.org ואני באמת רוצה להודות לורוניקה ג'אוריקי על המצגת האופנתית כל כך שהכינה.

תודה רבה.