ג'ים טומיי: לומדים משרמן הכריש

קומיקס הם בעצם סיפורים קצרים. ניסיתי למצוא אחד שלא היו בו הרבה מילים. לא לכולם יש סוף שמח. אז איך התחלתי לאייר קומיקס? קישקשתי הרבה בתור ילד, ואם מבלים מספיק זמן בקישקושים, במוקדם או במאוחר, משהו קורה: כל אפשרויות הקריירה נעלמות. אז חייבים להפוך את זה למקצוע.

למען האמת התאהבתי באוקינוס כשהיתי ילד קטן, כשהייתי בן שמונה או תשע. והייתי מוקסם במיוחד מכרישים. זה חלק מהעבודה המוקדמת שלי. בסופו של דבר, אמא שלי לקחה את העפרון בצבע האדום, אז זה היה [לא ברור]. אבל הייתי רוצה לספר לכם על חווית ילדות שלי שבאמת גרמה לי לראות את האוקיינוס בצורה שונה, והוא הפך ליסוד של עבודתי מפני, שאני מרגיש, שאם ביום אחד, אני יכול לראות את האוקיינוס בצורה שונה, אז אני יכול לגרום לאותו שינוי אצל אחרים, בעיקר ילדים. לפני היום ההוא, ככה ראיתי את האוקיינוס. זהו רק משטח גדול וכחול. וככה ראינו את האוקיינוס מאז ומתמיד. זו תעלומה. יש הרבה פולקלור שפותח סביב האוקיינוס, אשר ברובו שלילי. וזה עורר אנשים לצייר מפות כאלה, עם פירוט נפלא של האדמה, אבל כשמגיעים לקו המים, האוקינוס נראה כמו שלולית ענקית של צבע כחול. וזו הדרך בה ראיתי את האוקיינוס בבית הספר -- כאילו אומרים, "כל שיעורי המדע והגיאוגרפיה נעצרים בקו המים. החלק הזה לא יהיה במבחן".

אבל ביום ההוא טסתי נמוך מעל האיים -- זה היה טיול משפחתי לקריביים, וטסתי במטוס קטן מעל האיים. וזה מה שראיתי. רעיתי גבעות ועמקים. ראיתי יערות ושדות אחו. ראיתי תהומות וגנים סודיים ומקומות שהייתי שמח להתחבא בהם כילד, אם רק הייתי יכול לנשום מתחת למים. והכי טוב, ראיתי את החיות. ראיתי טריגון שנראה גדול כמו כמו המטוס שטסתי בו. וטסתי מעל לגונה שהיה בה כריש, וזה היה היום בו נולדה סדרת הקומיקס שלי על הכריש.

ולכן החל מהיום הזה, הייתי ילד רגיל שהולך על אדמה יבשה, אבל הראש שלי היה שם למטה, מתחת למים. עד לאותו היום, אלו היו החיות הנפוצות בחיי. אלה היו החיות שאהבתי לצייר -- כל הגרסאות של ארבע רגליים ופרווה. אבל כשהגעת לאוקיינוס, הדמיון שלי לא היווה תחרות לטבע. כל פעם שעלה לי רעיון לדמות מצוירת משוגעת על דף הציור, הייתי מוצא יצור באוקיינוס שאפילו יותר מוזר. וההבדל בסדר הגודל בין דרקון הים הזה וליוייתן הגבנון הענק הזה הוא כמו מתוך ספר מדע בדיוני.

כשאני מדבר עם ילדים, אני אוהב לספר להם, שהחיה הכי גדולה שחייה אי פעם עדיין חייה. זה לא דינוזאור, זה לוייתן, חיות בגודל של בניין משרדים עדיין שוחות באוקיינוס שלנו. ואם מדברים על דינוזאורים, כרישים הם בעצם זהים לדגים שהם היו לפני 300 מליון שנה. אז אם פעם פינטזתם על לחזור בזמן ולראות איך נראו דינוזאורים, ככה נראים דינוזאורים. אז יש לנו דינוזאורים חיים ויצורים מהחלל החיצון, חיות שהתפתחו באפס כוח כבידה ובתנאים קשים. זה פשוט מדהים; שום מעצב הוליוודי לא יוכל להגיע למשהו יותר מעניין מזה. או דג הניבים הזה. החלקיקים במים גורמים לו להראות כאילו הוא מרחף בחלל החיצון. אתם יכולים לתאר אם היינו מסתכלים דרך טלסקופ האבל והיינו רואים את זה? זה היה מתחיל מרוץ חלל חדש. אבל במקום זה, אנחנו שמים מצלמה בעומק האוקיינוס, ואנחנו רואים דגים, וזה לא לוכד את הדימיון שלנו כחברה. אנחנו אומרים לעצמנו, "אולי נוכל להכין אצבעות דגים או משהו."

אז, מה שאני הייתי רוצה לעשות עכשיו זה לנסות לצייר ציור קטן. אז, אני אנסן לצייר את דג הניבים כאן. אני אוהב לצייר דגי מים עמוקים, מפני שהם כל כך מכוערים, אבל יפים בדרכם שלהם. אולי נוכל להוסיף לו תאורה ביולוגית קטנה פה -- ניתן לו אור קידמי, אולי אורות ברקס, אורות איתות. אבל זה קל לראות למה החיות האלה יוצרות דמויות מצוירות טובות כל כך, הצורה והגודל שלהן. ונראה כאילו לחלק מהן באמת יש כוחות כמו גיבורי על בקומיקס. לדוגמה, קחו את צבי הים האלה. יש להם מין חוש שישי כמו ראיית הרנטגן של סופרמן. הם יכולים לחוש את השדות המגנטיים של כדור הארץ. והם יכולים להשתמש בחוש הזה כדי לנווט מאות מיילים בים הפתוח. אני נותן לצבים האלה מין ידיים רק כדי שיהיו דמויות קלות יותר לעבודה. או קחו לדוגמה את מלפפון הים הזה. זה לא חיה שאנחנו מציירים דמויות שלה או מציירים בכלל. הוא כמו ספיידרמן תת ימי. הוא יורה קורים דביקים כדי לעצור את האויבים שלו. כמובן, שמלפפוני ים יורים אותם מהאחוריים שלהם, שזה, לדעתי, הופך אותם לגיבורי על מעניינים יותר. (צחוק) הוא לא יכול לטוות רשת בכל רגע; הוא קודם צריך להפשיל את מכנסיו.

(צחוק)

או דג האבו נפחא. האבו נפחא הוא כמו הענק הירוק. הוא יכול לשנות את הגוף שלו לדג גדול ומפחיד תוך מספר שניות. אני אצייר את האבו נפחא לא מנופח. ואז אני אנסה ציור אנימציה כאן. בואו נראה. ננסה לנפח אותו כאן. (צחוק) "אתה מדבר אליי?" רואים, הוא יכול לנפח את עצמו כשהוא רוצה להפחיד. או קחו את דג החרב הזה. אתם יכולים לדמיין להיוולד עם כלי על האף? אתם חושבים שהוא מתעורר בבוקר, מביט במראה ואומר, "מישהו הולך להידקר היום". או דג האריה הזה לדוגמה. תארו לעצמכם לנסות למצוא חברים מכוסים בתיילים רעילים חדים כתער. זה לא משהו שרוצים לשים בדף הפייסבוק, נכון?

הדמויות שלי הן -- הדמות הראשית שלי היא כריש בשם שרמן. הוא עמלץ לבן. ושברתי את התבנית עם שרמן. לא רציתי ללכת עם תדמית הצייד חסר הרחמים. הוא בחוץ שם עושה חיים. הוא מין הומר סימפסון עם סנפירים. ואז בן הלוויה שלו הוא צב ים, כמו שהזכרתי מקודם, שמו הוא פילמור. הוא משתמש ביכולות הניווט המדהימות שלו לתור את האוקיינוסים, בחיפוש אחר בת זוג. והוא אכן מצליח למצוא אותן, אבל כישורי ניווט מעולים, שורות פתיחה עלובות. הוא אף פעם לא מצליח להתחבר עם בחורה אחת. יש לי סרטן נזיר בשם הווט'ורן, שלא מקבל הרבה כבוד כסרטן נזיר, אז הוא דיי חולם להיות עמלץ לבן. ועכשיו אני אכיר לכם דמות אחת נוספת, הבחור הזה, ארנסט, שהוא בעצם פושע צעיר בגוף של דג.

אז עם דמויות אפשר ליצור סיפורים. לפעמים יצירת סיפור זה קל כמו לשים שתי דמויות בחדר ולראות מה קורה. אז דמיינו עמלץ לבן ודיונון ענק באותו חדר שירותים. (צחוק) או לפעמים אני לוקח אותם למקומות למקומות שאנשים אף פעם לא שמעו עליהם כיוון והם מתחת למים. לדוגמה, לקחתי אותם לסקי ברכס האטלנטי, שהוא רכס הרים באמצע האוקיינוס האטלנטי. לקחתי אותם לים של יפן, שם הם פגשו מדוזות ענק. לקחתי אותם לקמפינג ביערות האצות בקליפורניה.

הבא כאן, עשיתי סיפור על מידגם חיות הים. וזה היה כיף גדול כי כמו שרובכם יודעים, זה פרוייקט אמיתי ששמענו עליו. אבל זו הייתה אפשרות עבורי להציג לקוראים הרבה יצורי ים מוזרים. אז נתחיל את הסיפור עם ארנסט, שמתנדב כסוקר. הוא צולל ופוגש את דג המלאך המפורסם. ואז הוא פוגש את סרטן היטי, את דיונון הערפד מפורסם -- חמקן, קשה לאיתור -- ואת תמנון דמבו, שנראה כמו קריקטורה במציאות שלא הייתי צריך לשנות בו כלום כשציירתי אותו.

עשיתי סיפור נוסף על זבל ימי. שוחחתי עם רבים מחבריי בעסקי השימור, והם -- שאלתי אותם, "אז מה הנושא היחיד עליו הייתם רוצים שכולם ידעו?" והם אמרו -- חבר אחד שלי אמר, "יש לי מילה אחת בשבילך: פלסטיק". ואני אמרתי לו, "אני צריך משהו יותר סקסי מזה. פלסטיק פשוט לא יעשה את זה." בסוף הסתדרנו. הוא רצה שאני אשתמש במילים כמו פוליויניל כלורידי, שלא ממש עובדות טוב בבלוני קול. הם לא נכנסו פנימה. אז מה שעשיתי זה סדרת הרפתקאות.

בעיקרון, הבקבוק הזה נודד דרך ארוכה. מה שאני מנסה להגיד לקוראים זה שפלסטיק לא ממש הולך לשום מקום; הוא פשוט ממשיך להישטף במורד הזרם. והרבה ממנו מגיע לאוקיינוס, שזה סיפור מעולה אם מוסיפים כמה דמויות אליו, בעיקר אם הן לא סובלות אחת את השנייה, כמו שתי אלה. אז, שלחתי אותן לבויזי אידהו, שם הן השליכו בקבוק פלסטיק לתוך מערכת הביוב של בויזי. והוא הגיע לנהר בויזי ואז לנהר קולומביה ואז לשפך נהר קולומביה ולאוקיינוס הפסיפי ואז הלאה לאזור שנקרא כתם הזבל הפסיפי הגדול -- שהוא מערבולת ענקית באוקיינוס הפסיפי הצפוני, בה חלקי פלסטיק רבים צפים בסופו של דבר -- ואז בחזרה ללגונה. אז זה בעיקרון היה סיפור חברים עם בקבוק פלסטיק שמלווה אותם. אז הרבה אנשים זוכרים את בקבוק הפלסטיק בכל זאת, אבל בעצם דיברנו על זבל ימי ופלסטיק במהלך הסיפור הזה.

הסיפור השלישי שעשיתי לפני שנה וחצי בערך היה הקשה ביותר שלי. זה היה על חיתוך סנפירי כרישים, והיו לי רגשות חזקים בנוגע לנושא הזה. ואני הרגשתי, בגלל שהדמות הראשית שלי היא כריש, סדרת הקומיקס הייתה המקום המושלם כדי לספר לציבור על זה. עכשיו, חיתוך סנפירים הוא לקיחת כריש, חיתוך הסנפירים בעלי הערך שלו והשלכת החיה בחיים בחזרה למים. זה אכזרי, זה בזבזני. אין שום דבר מצחיק או מבדר בזה, אבל באמת רציתי לטפל בנושא הזה. הייתי צריך להרוג את הדמות הראשית שלי, שהיא כריש.

אנחנו מתחילים עם שרמן במסעדה סינית, שמקבל עוגיית מזל שאומרת שהוא יתפס על ידי ספינת דיג, וזה מה שקורה. ואז הוא מת. חותכים את סנפיריו ומשליכים אותו למים. לכאורה, הוא מת עכשיו. אז הרגתי דמות שהייתה בעיתון 15 שנה. אז קיבלתי הרבה הערות קוראים על זה. בינתיים , שאר הדמויות מדברים על מרק סנפירי כריש. עשיתי שלוש או ארבע סדרות אחרי זה שבהן בחנתי את סוגית חיתוך הסנפירים ואת סוגית מרק סנפירי הכריש. שרמן למעלה בגן עדן לכרישים. זה מה שאני אוהב בסדרות קומיקס, אתם יודעים. אתם לא צריכים לדאוג לגבי חוסר האמון של הקהל מפני, שאם מתחילים עם כריש מדבר, הקוראים משאירים את חוסר האמונה שלהם בדלת. אתם די יכולים לעשות הכל. זה נעשה חוויה קרובה למוות עבור שרמן. בינתיים ארנסט מוצא את הסנפירים שלו באינטרנט. היה אתר אינטרנט אמיתי בסין שמכר סנפירי כריש, אז די חשפתי את זה. אז הוא לוחץ על כפתור הקנייה המיידית. ואז הופה, משלוח ליום הבא, הם מגיעים, והם מחברים אותם בחזרה בניתוח. סיימתי את הסדרה עם סוג של עצומה במייל שמעודדת את איגוד הדגה הימית הלאומי שלנו, לגרום למדינות אחרות לקבוע עמדה מחמירה יותר בניהול סוגיית הכרישים.

(מחיאות כפיים)

תודה. הייתי רוצה לסיים במטאפורה קטנה. ניסיתי לחשוב על מטאפורה לייצג את "משימה כחולה", וזה מה שהגעתי אליו. דמיינו שאתם בחדר ענק, והוא חשוך כמו מערה. ואתם יכולים לקבל כל דבר בחדר, כל דבר שתרצו, אבל אתם לא יכולים לראות כלום. קיבלתם כלי אחד, פטיש. אז אתם מסתובבים בחושך, ואתם נתקלים בדברים, והם מרגישים כאילו הם עשויים מאבן. זה גדול, זה כבד, אתם לא יכולים לסחוב את זה אתכם, אז אתם מכים את זה בפטיש ושוברים חתיכה. ואתם לוקחים את החתיכה לאור יום. ואתם רואים שיש לכם חתיכה יפיפיה של אבן בהט. אז אתם אומרים לעצמכם, "זה שווה משהו." אז אתם חוזרים לחדר, ואתם שוברים את הדבר הזה לחתיכות, ואתם מוציאים אותן החוצה. ואז אתם מוצאים עוד משהו, וגוררים אותו החוצה בחתיכות. ואתם מוציאים הרבה דברים מגניבים. ואתם שומעים אנשים אחרים עושים אותו דבר. אז אתם מקבלים תחושת בהילות, כאילו אתם צריכים למצוא כמה שיותר דברים כמה שיותר מהר. ואז חלק צועקים, "עיצרו!" והם מדליקים את האור. ואתם מבינים איפה אתם; אתם בלובר. ולקחתם את כל המורכבות והיופי, והפכתם אותם לסחורה פשוטה.

וזה מה שאנחנו עושים עם האוקינוסים. וחלק מהמטרה של משימה כחולה הוא לצעוק, "עצרו!" כך שכל אחד מאיתנו -- חוקר, מדען, מאייר, זמר, שף -- יוכל להדליק את האור בדרכו שלו. וזה מה שאני מקווה שסדרת הקומיקס שלי עושה בצורה קטנה. לכן אני אוהב את מה שאני עושה.

תודה שהקשבתם.

(מחיאות כפיים)