ג'רמי גילי: יום אחד של שלום

בעצם הייתי מוטרד ממה שקורה בעולם. לא הצלחתי להבין את הרעב, את ההרס, את ההרג של אנשים חפים מפשע. למצוא הגיון בדברים אלו זו משימה קשה. כשהייתי בן 12, נהייתי שחקן. הייתי בתחתית הכיתה. לא הייתה לי הכשרה. אמרו לי שאני דיסלקט. בעצם, הייתה לי הכשרה. קיבלתי 70 בקדרות, זה הדבר היחיד שעברתי שהייה יעיל, כמובן. ולכן דאגה זה המקום שממנו כל זה מגיע. ואז, בהיותי שחקן, עשיתי כל מני דברים. והרגשתי שהתוכן בעבודה שהייתה לי לא היה מספיק, שבטוח יש עוד.

ובנקודה ההיא, קראתי ספר מאת פרנק ברנבי, מדען גרעין נהדר והוא אמר שלמדיה יש אחריות, שלכל סקטורי החברה יש אחריות לנסות לקדם ולהזיז דברים קדימה. וזה ריתק אותי, מכיוון ששיחקתי עם מצלמות רוב חיי. ואז חשבתי, אולי יש משהו שאני יכול לעשות. אולי אני אהיה מפיק סרטים. אולי בעזרת בניית סרטים אוכל לעשות את ההבדל. אולי יש משהו קטן שאוכל להשתתף בו. והתחלתי לחשוב על שלום, וכמובן, כמו שאמרתי, השפיעו עלי התמונות, לנסות להבין אותן. האם אוכל ללכת לדבר עם אנשים מבוגרים וחכמים שיסבירו לי איך הם מצליחים להבין את הדברים האלו? מכיוון שזה מאד מפחיד.

אבל הבנתי, אחרי ששיחקתי עם מבנים בתור שחקן, שסדרה של ציטוטים לא תספיק, שיש הר שצריך לטפס עליו, יש מסע שצריך לצאת אליו. ואם אני אצא למסע, לא משנה אם אכשל או אצליח, זה לא רלוונטי. הנקודה היא שיהיה לי משהו לחבר אליו את השאלה - האם האנושות רעה מיסודותיה? האם הרס העולם בלתי נמנע? האם לעשות ילדים? האם זהו דבר אחראי לעשות? וכולי ...

וחשבתי על שלום, ואז חשבתי, איפה נקודת ההתחלה של שלום? ואז הגיתי את הרעיון. אין נקודת פתיחה לשלום. לא היה יום לאחדות גלובלית. לא היה יום לשיתוף פעולה בין-תרבותי. לא היה יום שהאנושות עמדה יחדיו, בנפרד מכל שאר הדברים ושיתפה את זה ביחד - אנחנו נמצאים בזה ביחד. ואם נתאחד ונשתף את התרבויות, אולי זה יהיה המפתח להישרדות האנושות. אולי זה יסיט את רמת המודעות מסביב לעניינים הבסיסיים שהאנושות עומדת לפניהם - אם נעשה זאת רק ליום אחד.

כמובן שלא היה לנו כסף. אני גרתי בביתה של אמי. והתחלנו לכתוב מכתבים לכולם. מהר מאד אתה מבין מה עליך לעשות בשביל לתפוס את זה. איך אתה יוצר יום שמוסכם ע"י כל ראשי המדינות בעולם, היום הראשון אי פעם שבו אין אלימות ויש הפסקת אש, ה 21 בספטמבר? ורציתי שזה יהיה ה 21 בספטמבר כי זה היה המספר האהוב על סבי. הוא היה שבוי מלחמה. הוא ראה את ההפצצה בנגסקי. היא הרעילה את דמו, הוא מת כשהייתי בן 11. הוא היה הגיבור שלי. והסיבה שהמספר הוא 21 היא: 700 אנשים עזבו, 23 חזרו, שניים מתו באוניה ו 21 עלו לאדמה. וזו הסיבה שרציתי שה 21 בספטמבר יהיה התאריך.

והתחלנו את המסע, השקנו אותו ב 1999. וכתבנו לראשי מדינות, לשגרירים, לזוכי פרס נובל לשלום, ל-NGOs (ארגון חוץ-ממשלתי), למובילי דת, לארגונים רבים ושונים - כתבנו לכולם פשוטו כמשמעו. ומאד מהר, התחלנו לקבל תשובות. והתחלנו לבנות תיק. ואני זוכר את המכתב הראשון. אחד המכתבים הראשונים היה מהדלאי לאמה. וכמובן שלא היה לנו כסף. היינו מנגנים בגיטרות בשביל להרוויח את הכסף הדרוש לבולים, לשלוח את כל המכתבים. והמכתב שהגיע מהדלאי לאמה אמר, "זה רעיון מדהים, בואו לפגוש אותי. אני אשמח לדבר אתכם על היום הראשון אי פעם של שלום." ולא היה לנו את הכסף לנסיעה. אז התקשרתי לסר בוב איילינג, מנכ"ל BA בזמנו, ואמרתי "חבר, יש לנו פה הזמנה. אתה יכול לסדר לי טיסה? כי אנחנו הולכים לפגוש אותו." וכמובן, טסנו ופגשנו אותו וזה היה מדהים. ואז ד"ר אוסקר אריאס לקח צעד קדימה.

ובעצם, אני אחזור אחורה שקופית אחת, בגלל שכשהשקנו ב 1999, הרעיון ליצור את היום הראשון של אי-אלימות והפסקת אש, הזמנו אלפי אנשים. טוב נו, לא אלפים, אבל מאות אנשים, הרבה אנשים. את כל התקשורת, מכיוון שהלכנו לנסות ליצור את יום השלום העולמי הראשון, יום של שלום. והזמנו את כולם, והתקשורת לא באה. היו שם 114 אנשים, רובם חברים ומשפחה שלי. וזה היה אירוע ההשקה שלנו. אבל זה לא שינה כי תעדנו הכל, וזה מה שחשוב. בשבילי, זה הכל התהליך. זה לא בשביל התוצאה הסופית. וזה היופי של המצלמה. אמרו פעם שהעט חזקה יותר מהחרב. אני חושב שהמצלמה היא החזקה. ורק להיות ברגע זה דבר יפיפייה ומאד מעצים למען האמת.

בכל מקרה, התחלנו את המסע. וכאן אתם רואים אנשים שפגשתי כמו מרי רובינסון, בג'נבה. אני מספר את השיער שלי, הוא פעם קצר ופעם ארוך, מכיוון שכל פעם שפגשתי את קופי אנאן, פחדתי להצטייר כהיפי, אז גזרתי אותו. וזה מה שקרה. (צחוק) כן, אני כבר לא מודאג מזה היום. נחזור למרי רובינסון, היא אמרה לי, "זה רעיון שזמנו הגיע. הוא חייב להתקיים." קופי אנאן אמר, "זה יתרום לאנשים שלי בשטח." ארגון אחדות אפריקה, בהובלת סלים אחמד סלים אמר, "אני חייב לשכנע את המדינות מאפריקה להצטרף." ד"ר אוסקר אריאס, זוכה פרס נובל לשלום, היום נשיא קוסטה ריקה, אמר, "אני אעשה כל מה שאני יכול." והלכתי ופגשתי את עמר מוסא בליגה הערבית. פגשתי את מנדלה בשיחות השלום בארושה. וכך הלאה וכך הלאה... בזמן שבניתי את התיק להוכיח אם הרעיון הזה יכול להיות הגיוני.

ואז הקשבנו לאנשים. תיעדנו בכל מקום. ביקרתי ב 76 מדינות ב 12 שנים האחרונות. ותמיד דיברתי עם נשים וילדים בכל מקום שהייתי בו. הקלטתי 44,000 אנשים צעירים. הקלטתי 900 שעות של מחשבותיהם. ברור לי היום איך הם מרגישים כשאתה מדבר איתם על הרעיון של ליצור נקודת פתיחה לעולם שליו יותר דרך השירה, האומנות, הסיפורים, המוזיקה, הספורט, כל מה שהם רוצים. והקשבנו לכולם.

וזה היה דבר מדהים, לעבוד עם האו"ם. ארגונים חוץ ממשלתיים הרגשתי שאני מציג תיק בשם הקהילה הבינלאומית לנסות וליצור את היום. וככל שהתיק גדל וככל שהוא היה מפורט יותר, הסיכוי ליצירת היום הזה גדל. והדברים האלו, זה, איפה שהייתי בהתחלה כשחשבתי שלא משנה מה יקרה, זה לא באמת משנה. זה לא משנה, אם לא ניצור יום של שלום. האמת היא, שאם אנסה וזה לא יצליח, אז אוכל לטעון טענה לגבי כמה הקהילה הבינלאומית לא מוכנה להתאחד. עד אשר הייתי בסומליה, דיברתי עם נערה צעירה. והילדה הזאת שהוציאו לה 4 ס"מ מהרגל בלי חומר מחטא, והנער הזה שהיה ילד-חייל, שאמר לי שהוא הרג אנשים. הוא היה בערך בן 12. הדברים הללו גרמו לי להבין שזהו לא סרט שאני יכול פשוט לעצור. ובעצם, ברגע הזה משהו קרה לי, וגרם לי להגיד, "אני הולך לתעד. אם זה הסרט היחיד שאני אי פעם יעשה, אני אתעד אותו עד אשר הוא יהפוך למציאות." כי אנחנו חייבים לעצור, אנחנו חייבים לעשות משהו שבו אנו מאחדים - מפרידים את כל הפוליטיקה והדתות שבתור איש צעיר, עדיין מבלבלות אותי. אני לא יודע איך להיות מעורב בתהליך הזה.

ובשביעי בספטמבר, הוזמנתי לניו-יורק. הממשלות של קוסטה ריקה ובריטניה קראו בעצרת הכללית של האו"ם, עם 54 ספונסרים שותפים, ליצור את היום הראשון של האי-אלימות והפסקת אש, כיום קבוע בלוח השנה, ה 21 בספטמבר, והיום אומץ בפה אחד ע"י כל ראשי המדינות בעולם. (מחיאות כפיים) כן, והיו מאות אנשים שבזכותם זה הפך למציאות. ותודה רבה לכל אחד מהם. זה היה רגע מדהים. הייתי למעלה בעצרת הכללית, מסתכל למטה ורואה את כל זה קורה. וכמו שציינתי, כשהתחלתי, לא באה תקשורת. ועכשיו חשבתי לעצמי, "ובכן, התקשורת בטוח הולכת לשמוע על זה." ולפתע, התחלנו למסד את היום.

קופי אנאן הזמין אותי בבוקר של ה 11 בספטמבר. לערוך מסיבת עיתונאים. ובשעה 8 בבוקר, עמדתי שם. ואני חיכיתי שהוא ירד למטה, וידעתי שהוא בדרך. וכמובן, הוא מעולם לא ירד. ההצהרה מעולם לא בוצעה. העולם לא שמע מעולם על היום אי-אלימות והפסקת אש גלובלית. וכמובן שזה היה רגע טרגי לאלפי האנשים שאיבדו את חייהם, שם ובהמשך בכל העולם. זה מעולם לא קרה. ואני זוכר שחשבתי, "זה בדיוק למה אנחנו חייבים לעבוד קשה יותר. ואנחנו חייבים לגרום ליום לעבוד. הוא נוצר, אף אחד לא יודע. אבל אנחנו חייבים להמשיך במסע, ואנחנו חייבים להגיד לאנשים, ואנחנו חייבים להוכיח שהוא יכול לעבוד."

ועזבתי את ניו-יורק מבועת, אבל בעצם מחוזק. והרגשתי מעודד מהאפשרויות שאם נצליח, אולי נפסיק לראות מאורעות כאלו. אני זוכר שהסרט יצא והציניקנים ראו אותו. הראתי את הסרט, ואני זוכר שהייתי בישראל והוא נשחט ע"י כמה חבר'ה שראו אותו - שזה רק יום של שלום, שזה לא אומר שום דבר. שזה לא הולך לעבוד. שאני לא אעצור את הלחימה באפגניסטן, שהטליבאן לא יקשיב, וכולי ... זה רק סימבוליזם. וזה היה אפילו גרוע יותר ממה שקרה בהרבה דרכים, מכיוון שזה לא יכול לא לעבוד. דיברתי בסומליה, בבורונדי, בעזה, בגדה המערבית, בהודו, בסרי לנקה, בקונגו, לא משנה איפה, כולם אמרו לי, "אם תיצור את חלון ההזדמנויות הזה, אנחנו נוכל לשנע עזרה, נוכל לחסן ילדים. ילדים יוכלו להוביל פרויקטים. הם יוכלו להתאחד. הם יוכלו להתכנס יחדיו. אם אנשים יעצרו, חיים ינצלו" זה מה ששמעתי. ושמעתי את זה מאנשים שבאמת הבינו את הקונפליקט.

וחזרתי לאומות המאוחדות. החלטתי שאני ממשיך לצלם ועושה עוד סרט. וחזרתי לאו"ם אחרי כמה שנים. התחלנו לעבור במסדרונות האו"ם, ממשלות וארגונים חוץ-ממשלתיים. מנסים נואשות למצוא מישהו שיקום וילך על זה, לראות אם נוכל לעשות את זה. ואחרי הרבה הרבה פגישות, איש אחד, אחמד פאווזי, אחד מהגיבורים ומהנטורים שלי, הצליח לגרום ליוניצ"ף להתערב. ויוניצ"ף, יברך אותם האל, אמרו "טוב, בוא נעשה את זה." ואז UNAMA התערבו באפגניסטן. זה היה היסטורי. האם זה יכול לעבוד באפגניסטן עם UNAMA ו WHO וחברה אזרחית, וכולי..? ואני העליתי הכל על סרט, והקלטתי את זה, וחשבתי לעצמי, "זהו זה. זו ההזדמנות שאולי סוף סוף זה יעבוד. וגם אם לא, הדלת פתוחה ויש סיכוי."

וחזרתי ללונדון, ופגשתי את ג'וד לאו. ופגשתי אותו כי הוא שחקן, אני שחקן. היה לי חיבור אליו, מכיוון שהיינו צריכים להגיע לתקשורת, היינו צריכים אטרקציה, היינו צריכים שהמדיה תצטרף. מכיוון שאם נתחיל לפמפם את זה, אולי עוד אנשים יקשיבו ואפילו עוד - כשנגיע לאזורים מסוימים, אולי עוד אנשים יהיו מעוניינים. ואולי יעזרו לנו עוד קצת פיננסית, שגרם לנו לקשיים רבים. אני אפילו לא אכנס לזה. וג'וד אמר, "טוב, אני אעשה כמה הצהרות עבורך."

וכשצילמתי אותו, הוא אמר לי, "לאן אתה הולך מכאן?" ואני אמרתי "אני הולך לאפגניסטן." והוא אמר "באמת?" ויכולתי לראות את הניצוץ של עניין בעיניו. אז אמרתי לו, "אתה רוצה לבוא? זה יהיה מאד מעניין אם תצטרף. זה יעזור ויביא תשומת לב. ותשומת הלב הזו תעזור למנף את הסיטואציה, בנוסף להכל." אני חושב שיש מספר עמודים להצלחה. אחד הוא שאתה חייב שיהיה לך רעיון טוב. האחרים הם שאתה חייב שיהיה לך קהל, אתה חייב מימון, ואתה חייב להיות מסוגל ליצור מודעות. ואני לא יכול ליצור מודעות בעצמי, לא משנה מה השגתי. ולכן האנשים הללו היו קריטיים. והוא אמר כן, ומצאנו את עצמנו באפגניסטן.

זה היה דבר נפלא שכשנחתנו שם, דיברתי עם אנשים שונים, והם אמרו לי, "אתה חייב לגרום לכולם כאן להצטרף. אתה לא יכול לצפות שזה יעבוד. אתה חייב לצאת ולעבוד." ועשינו זאת, טיילנו בסביבה, דיברנו עם המבוגרים, עם הרופאים, עם האחיות, ערכנו מסיבות עיתונאים, נפגשנו עם חיילים, ישבנו עם ה ISAF, ישבנו עם NATO, ישבנו עם הממשלה הבריטית. אני מתכוון, ישבנו עם כולם. ישבנו בבתי ספר עם שרי חינוך, עורכים את מסיבות העיתונאים האלו, שכמובן עכשיו, היו מפוצצות בעיתונאים, כולם היו שם. היה עניין במה שקורה. אישה מדהימה אחת, פטימה מגלני, הייתה מאד מועילה היא הייתה הדוברת של המחתרת נגד הרוסים. והרשת שלה באפגניסטן הייתה פשוט בכל מקום. והיא הייתה מאד נחרצת בהעברת המסר.

ואז חזרנו הביתה. בערך עשינו זאת. היינו צריכים לחכות ולראות מה יקרה. וחזרתי הביתה, ואני זוכר שאחד מהקבוצה שלנו הביא לי מכתב מהטליבאן. ובמכתב היה כתוב, "אנחנו נבחן את היום. אנחנו נבחן את היום. אנחנו רואים בו חלון הזדמנויות. ולא נתקוף. אנחנו לא נתקוף." וזה אמר שארגונים הומניטריים לא יחטפו או יהרגו. ופתאום, הבנתי באותה נקודה, שיש סיכוי. וכמה ימים אח"כ, 1.6 מיליון ילדים חוסנו נגד פוליו כתוצאה מכך שכולם עצרו. (מחיאות כפיים) וכמו בעצרת הכללית, הרגע הזה, הרגע הנפלא הזה.

ואז ערכנו את הסרט וסיימנו אותו כי היינו חייבים לחזור. תרגמנו אותו לפרסית ואפגנית. לניבים המקומיים. חזרנו לאפגניסטן, מכיוון שלקראת שנה הבאה, רצינו לתמוך. אבל יותר חשוב, רצינו לחזור, מכיוון שהאנשים באפגניסטן הם עכשיו גיבורים. הם האנשים שמאמינים בשלום והאפשרויות של זה, וכולי - הם הפכו את זה לאמיתי. ורצינו להראות להם את הסרט ולהגיד "תראו, זה בזכותכם. תודה רבה לכם." והעברנו את הסרט. ראו אותו, זה היה מדהים.

ואז בשנה ההיא, 2008, הודעה של ה ISAF מקבול, אפגניסטן ב 17 בספטמבר אמרה: "גנרל סטנלי מק'קריסטל, מפקד כוחות הסיוע הביטחוני הבינלאומי באפגניסטן, מצהיר היום שהארגון לא יזום פעולות תקיפה צבאיות ב 21 בספטמבר." הם אמרו שהם יפסיקו. ואז הייתה עוד הצהרה שיצאה מהמחלקה להגנה וביטחון שאמרה שבאפגניסטן, בעקבות כך, האלימות ירדה ב 70 אחוז. 70 אחוז ירידה באלימות ביום זה לפחות. זה הדהים אותי לחלוטין יותר מכל דבר אחר.

ואני זוכר שהייתי תקוע בניו-יורק, הפעם בעקבות הר העש, שכמובן היה הרבה פחות מזיק. וחשבתי לעצמי על מה שקרה. והמשכתי לחשוב על הנתון הזה, 70 אחוז. 70 אחוז ירידה באלימות, כשכולם אמרו שזה לא יתכן שלא נצליח. ואז חשבתי לעצמי, אם הצלחנו להשיג 70 אחוז באפגניסטן, אז בטוח נוכל להשיג 70 אחוז בכל מקום אחר. אנחנו חייבים ללכת להפסקת אש גלובלית. אנחנו חייבים לתעל את היום הזה של אי-אלימות והפסקת אש וללכת להפסקת אש גלובלית, ללכת להפוגה המתועדת הגדולה ביותר של עוינות, גם פנימית וגם בינלאומית, שתועדה.

זה בדיוק מה שאנחנו חייבים לעשות. וב-21 בספטמבר השנה, אנו הולכים להשיק את הקמפיין ב- O2 ארנה בלונדון לתהליך הזה, לנסות וליצור את הפסקת האש המתועדת הגדולה ביותר. ואנחנו נתעל כל מני דברים - נשף ומדיה חברתית ופייסבוק, ואתרים אחרים, וחתימה על עצומות. והכל בשש השפות הרשמיות של האומות המאוחדות. ואנחנו נקשר גלובלית ממשלות ובין-ממשלות, לא ממשלתיות, חינוך, איגודים וספורט. ואתם יכולים לראות את תיבת החינוך שם. ברגע זה יש לנו משאבים ב 174 מדינות מנסים לגרום לנערים צעירים להיות הכוח המניע שמאחורי החזון של הפסקת אש גלובלית. וכמובן להציל חיים, זה עוזר.

לקשר זאת עם האולימפיאדה. נפגשתי עם סבסטיאן קו. אמרתי "לונדון 2012 שווה הפסקת אש. בסופו של דבר, זה מה שחשוב." למה שלא נתאגד יחדיו? למה שלא נביא את הפסקת האש לחיים? למה שלא נתמוך ביצירת הפסקת האש הגלובלית הגדולה ביותר? נכין סרט חדש על התהליך. נתעל ספורט וכדורגל. ביום השלום, יש אלפי משחקי כדורגל בכל העולם, מהפאבלות של ברזיל לכל מקום אשר יהיה. ובכן, לתעל את כל הדרכים הללו לתת השראה לפעולה אינדיבידואלית. ובסופו של יום, אנו חייבים לנסות. אנו חייבים לעבוד יחדיו.

וכשאני עומד כאן לפניכם, והאנשים שיצפו, אני מתרגש, בשם כל מי שפגשתי, שיש סיכוי שהעולם שלנו יתאחד, שנוכל לבוא כגוף אחד, שנוכל להעלות את דרגת המודעות מסביב לנושאים עקרוניים אלו, שהובאו ע"י אינדיבידואלים. נפגשתי עם ברהימי, השגריר ברהימי. אני חושב שהוא אחד האנשים המדהימים בתחום של פוליטיקה בינלאומית, באפגניסטן ועיראק. הוא אדם מדהים. ישבתי איתו לפני מספר שבועות. ואמרתי לו, "מר ברהימי, האם זה הגיוני? ללכת להפסקת אש גלובלית? האם זה אפשרי? האם נוכל לעשות זאת?" הוא השיב, "בוודאי שזה אפשרי." אני אמרתי, "מה אתה היית עושה? היית פונה לממשלות? ללוביסטים? משתמש במערכת?" הוא השיב, "לא, הייתי מדבר עם האינדיבידואלים." זה הכל קשור באינדיבידואלים. הכל קשור בכם ובי. זה נוגע לשותפויות. זה ציבור הבוחרים, זה העסקים. מכיוון שיחדיו, בעבודה משותפת, אני באמת חושב שנוכל להזיז דברים.

ויש כאן אדם נפלא, ואני לא יודע איפה הוא, שאמר לי לפני כמה ימים, כשעשיתי חזרה. הוא אמר "חשבתי על היום הזה ודמיינתי ריבוע שבתוכו 365 ריבועים, ואחד מהם לבן." וזה גרם לי לחשוב על כוס מים, צלולה. אם נכניס לתוכה טיפה אחת, טיפה אחת של משהו, במים האלו, הם ישתנו לנצח.

בעבודה משותפת, נוכל ליצור שלום יום אחד. תודה לכם TED, תודה לכם.

(מחיאות כפיים)

תודה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה.

(מחיאות כפיים)

תודה רבה לכם, תודה.