ג'ניפר 8. לי במרדף אחרי גנרל צו

יש בארץ הזו יותר מסעדות סיניות ממק'דונלדס, בורגר קינג, וונדיס וקאנטקי פרייד צ'יקן גם יחד -- למעשה, 40,000. מסעדות סיניות שיחקו תפקיד חשוב בהיסטוריה של ארה"ב. למעשה. משבר הטילים בקובה נפתר במסעדה סינית ששמה ארמון ינצ'ינג בוושינגטון די.סי, שלמרבה הצער סגורה עכשיו, ועומדת להפוך לסניף של וולגרינ'ס. והבית בו ג'ון ווילקס בוט' תכנן את ההתנקשות באברהם לינקולן גם הוא, למעשה, מסעדה סינית עכשיו ששמה ווק נ' רול, ברחוב H בוושינגטון. (צחוק) וזה לא לגמרי חסר משמעות, כי ווק ורול -- אוכל סיני ואוכל יפני, אז זה עובד איכשהו. ואמריקאים כל כך אוהבים את האוכל הסיני שלהם שהם לקחו אותו איתם לחלל. בנאסא, למשל, מגישים מנת חזיר חמוץ-מתוק מיוצב טרמית בתפריט מעבורת החלל לאסטרונאוטים שלהם.

ובכן, הרשו לי להציג לכם שאלה: אם אמת המידה לאמריקאיות היא פאי תפוחים, כדאי שתשאלו את עצמכם, באיזו תדירות אתם אוכלים פאי תפוחים, ולעומת זאת, באיזו תדירות אתם אוכלים אוכל סיני. נכון? (צחוק) ואם תחשבו על זה, הרבה מהאוכל שאתם חושבים עליו או שאנחנו חושבים עליו או שהאמריקאים חושבים עליו כעל אוכל סיני הוא כמעט לא ניתן לזיהוי עבור סינים, לדוגמא: בקר בברוקולי, אגרול, עוף בסגנון גנרל צו, עוגיות מזל (פורצ'ן קוקיס), צ'ופ סואי, הקופסאות לאוכל מוכן. לדוגמא, לקחתי לא מעט עוגיות מזל חזרה לסין, נתתי אותן לסינים כדי לראות איך הם יגיבו. מה זה? כדאי לי לנסות את זה? נסה את זה! איך קוראים לזה? פורצ'ן קוקי. יש בפנים חתיכת נייר! (צחוק) מה זה? זכית בפרס! מה זה? זה מזל! טעים!

ובכן, מאין הן באו? התשובה הקצרה היא, למעשה, שהן מיפן. ובקיוטו, בחוץ, יש עדיין מאפיות משפחתיות שמכינות עוגיות מזל, ועשו כך לפני יותר מ- 100 שנים, 30 שנה לפני שעוגיות מזל הגיעו לארה"ב. אם תסתכלו עליהן זו לצד זו, יש צהוב וחום. שלהם מתובלות במיסו ומשחת שומשום, אז הן לא מתוקות כמו הגירסה שלנו. אז איך הן הגיעו לארה"ב? ובכן, התשובה הקצרה היא, שהמהגרים מיפן הגיעו לכאן, וכמה אופים הציגו אותן -- ובהן לפחות אחד בלוס אנג'לס, ואחד כאן בסאן פרנסיסקו בשם בנקיו-דו, בפינה של רחוב סאטר ורחוב ביוקאנן אשר כבר אז, למעשה, הכינו עוגיות מזל בעזרת ברזלים דומים למדי לאלה שראינו בקיוטו.

וכך, השאלה המעניינת היא, איך קורה שעוגיות מזל הופכות ממשהו יפני למשהו סיני? ובכן, התשובה הקצרה היא, שכלאנו את כל היפנים, בזמן מלחמת העולם השניה, גם אלה שהכינו עוגיות מזל, לכן בתקופה זו הסינים נכנסו לתחום, כאילו ראו הזדמנות עסקית והשתלטו. (צחוק) אז, עוגיות מזל: הומצאו על ידי היפנים, פורסמו על ידי הסינים, אבל בסופו של דבר נצרכות על ידי האמריקאים. הן אמריקאיות יותר מכל.

עוד מנה מהמנות האהובות עליי: עוף בסגנון גנרל צו -- שדרך אגב, באקדמיה של הצי האמריקאי, שמו עוף בסגנון אדמירל צו. אני אוהבת את המנה הזו. השם המקורי בספר שלי הוא למעשה המצעד הארוך של גנרל צו, והוא אכן צעד רחוק מאוד, כי הוא מתוק, הוא מטוגן, והוא עוף -- כל הדברים שאמריקאים אוהבים. (צחוק) למעשה, הוא צעד רחוק כל כך, שהשף שהמציא את המנה לא מכיר אותה; הוא קצת מבוהל. הוא בטאייוואן כרגע. הוא פרש, חירש ומשחק הרבה מאג'ונג. אז, הוא -- אחרי שהראיתי לו את זה, הוא קם, והוא כזה "מומינקימיאאו", מה שאומר "כל זה שטויות", וחוזר לשחק במשחק המאג'ונג שלו אחר הצהריים.

ובכן, מנה נוספת. אחת האהובות עליי. בקר בברוקולי. ברוקולי הוא לא ירק סיני; למען האמת, במקור הוא ירק איטלקי. הוא הגיע לארה"ב במאה ה- 19, אבל הפך לפופולארי בשנות ה- 20 וה- 30 של המאה ה- 20. למעשה, לסינים הייתה גרסה משלהם של ברוקולי, שנקראת ברוקולי סיני, אבל כרגע, מה -- הם גילו את הברוקולי האמריקאי, ומייבאים אותו כסוג של מעדן אקזוטי.

אני מבטיחה לכם, גנרל צו לא ראה גבעול ברוקולי מימיו -- ואכן, זו הייתה תמונה של גנרל צו. ביקרתי בעיר הולדתו. זהו שלט חוצות עליו כתוב: "ברוכים הבאים למקום הולדתו של גנרל צו." והלכתי לחפש אחרי עוף. לבסוף מצאתי פרה -- ומצאתי גם תרנגולות. תאמינו או לא, הן באמת חצו את הכביש. ו -- (צחוק) -- מצאתי חבורה שלמה של קרובים של גנרל צו שעדיין נמצאים בעיירה הקטנה. הבחור הזה הוא קרוב משפחה מדור חמישי של הגנרל; הבחור הזה בערך שבעה. הראיתי להם את כל התמונות של עוף בסגנון גנרל צו שהראיתי לכם, והם כזה, אנחנו לא מכירים את המנה הזו. ואז הם כזה, האם זה אוכל סיני? כי זה לא נראה להם כמו אוכל סיני. אבל הם לא היו מופתעים שנסעתי לקצה העולם כדי לבקר אותם, כי בעיניהם הוא, אחרי הכל, גיבור צבאי מפורסם של שושלת צ'ינג. היה לו תפקיד חשוב במרד טייפינג, מלחמה שהתחיל בחור שחשב שהוא בנו של אלוהים ואחיו הצעיר של ישו. וגרם למלחמה שבה נהרגו 20 מיליון איש -- זו עדיין מלחמת האזרחים הכי קטלנית עד היום. אז, אתם יודעים, הבנתי כשהייתי שם, גנרל צו הוא די דומה לקולונל סאנדרס באמריקה, בכך שהוא מוכר בזכות עוף ולא מלחמה. אבל בסין, הבחור הזה מוכר, למעשה בזכות מלחמה ולא עוף.

אבל הסבא של כל המנות הסיניות-אמריקאיות שעליה אנחנו צריכים כנראה לדבר היא צ'ופ סואי, שהגיעה בתחילת המאה ה-20. ולפי הניו יורק טיימס, בשנת 1904, הייתה פריחה של מסעדות סיניות בכל העיר, ו "העיר השתגעה על 'צ'ופ סואי'." וכך לקח בערך 30 שנה לפני שאמריקה הבינה, וואו, צ'ופ סואי לא באמת מוכר בסין. וכמו שהמאמר הזה מציין, "בן המקום הממוצע בכל עיר בסין לא יודע דבר על צ'ופ סואי." אתם יודעים, אז זו הייתה הדרך להראות שאתה מתוחכם וקוסמופוליטי: אם היית בחור ורצית להרשים בחורה, יכולת לקחת אותה לדייט צ'ופ סואי. אני אוהבת לומר שצ'ופ סואי הוא הבדיחה הקולינרית הגדולה ביותר שתרבות קולינרית אחת עשתה על השניה, כי צ'ופ סואי, בתרגום לסינית, הוא צאפ סואי שפירושו "שאריות". אז האנשים האלה מסתובבים בסין ומבקשים צ'ופ סואי, שזה בערך כמו בחור יפני שבא לכאן ואומר, אני מבין בארץ שלכם מנה פופולרית מאוד שנקראת "שאריות", והיא במיוחד -- (צחוק) -- נכון? ולא רק זה: המנה הזו פופולרית במיוחד אחרי החג שאתם קוראים לו חג ההודיה. (צחוק)

אז, למה -- למה ומהיכן -- הגיעה צ'ופ סואי? בואו נחזור לאמצע המאה ה- 19 כשהסינים רק הגיעו לאמריקה. בתקופה ההיא, האמריקאים לא נהרו לאכול אוכל סיני. למעשה, הם ראו את העם הזה שנחת על חופיהם כזרים מוזרים. האנשים האלה לא אכלו כלבים -- הם אכלו חתולים -- והם לא אכלו חתולים -- הם אכלו חולדות. למעשה, הניו יורק טיימס, המעסיק הנכבד שלי, פירסם ב- 1883 מאמר ששאל, "האם הסינים אוכלים חולדות?" לא השאלה הכי פוליטיקלי קורקט שאפשר לשאול היום, אבל אם תסתכלו בדימויים פופולריים מאותה תקופה, לא כל כך בלתי-נתפס. זו פרסומת אמיתית לרעל עכברושים מסוף המאה ה- 19, ואם אתם יכולים לראות, מתחת למילה "מנקה" -- בקטן מאוד -- כתוב "הם חייבים ללכת," וזה לא מתייחס רק לעכברושים, אלא גם לסינים שביניהם, כי הדרך שבה האוכל נתפס הייתה כזו שאנשים שאוכלים דברים שונים מאיתנו הם בהכרח שונים מאיתנו.

ועוד דרך שבה אפשר לראות סוג של אנטיפתיה כלפי הסינים היא במסמכים מסוג זה. זה נמצא למעשה בספריית הקונגרס; זה עלון שפורסם ע"י סמואל גומפרס, גיבור תנועת הלייבור האמריקאית, והוא נקרא, "סיבה מסויימת להרחיק את הסינים" בשר מול אורז: גבריות אמריקאית מול עבדות אסיאתית: איזה מהם ישרוד? והוא טען שגברים סיניים שאכלו אורז יורידו בהכרח את רמת החיים של הגברים האמריקאים שאכלו בשר. ולמעשה, אז, זו אחת הסיבות לכך שאנחנו חייבים להרחיק אותם מהמדינה הזו אז, עם רגשות כאלה, החוק להרחקת הסינים עבר בין השנים 1882 ו- 1902, התקופה היחידה בהיסטוריה האמריקאית שבה הורחקה קבוצת אוכלוסיה ספציפית בגלל המוצא הלאומי או האתני שלה. אז, במידה מסויימת, בגלל שהסינים הותקפו, נוצר הצ'ופ סואי כמנגנון הגנה.

עכשיו, מי העלה את רעיון הצ'ופ סואי? ישנו מסתורין רב, אגדות רבות ושונות, אבל בתוך אלה שמצאתי וחשבתי שהיו המעניינות ביותר ישנו המאמר הזה מ- 1904. בחור סיני בשם לם סן מופיע בצ'יינהטאון, ניו יורק סיטי, ואומר, אני רוצה שכולכם תפסיקו להכין צ'ופ סואי, משום שאני היוצר המקורי והבעלים היחיד של המנה הידועה בשם צ'ופ סואי. ואיך שהוא מספר, היה בחור היה דיפלומט סיני מפורסם שהופיע ונאמר לו להכין מנה שתיראה פופולרית מאוד ותוכל, ציטוט, "לעבור" כסינית. וכמו שהוא אמר -- לעולם לא היינו מדפיסים את זה היום -- אבל בעצם, הגבר האמריקאי הפך עשיר מאוד. לם סן, שהוא הבחור הזה: גם אני הייתי יכול להרוויח את הכסף הזה, אבל בזבזתי את כל הזמן הזה בחיפושים אחרי הגבר האמריקאי שגנב את המתכון שלי. עכשיו הצלחתי למצוא אותו, ואני רוצה את המתכון שלי בחזרה ואני רוצה שכולם יפסיקו להכין צ'ופ סואי, או שישלמו לי על הזכות להכין אותו. אז זה היה תרגיל מוקדם בקניין רוחני.

אז העניין הוא, הרעיון הזה של אוכל סיני-אמריקאי לא קיים רק באמריקה. למעשה, אם חושבים על זה, אוכל סיני הכי נפוץ בעולם, המוגש בכל שבע היבשות, אפילו אנטארקטיקה. כי יום שני בערב הוא ערב אוכל סיני בתחנת מקמורדו, שהיא תחנת המחקר העיקרית באנטארקטיקה. אז, אפשר לראות גיוונים באוכל הסיני. הנה, לדוגמא, אוכל סיני צרפתי, שם מגישים רגלי צפרדע במלח ופלפל. יש אוכל סיני איטלקי, שם אין עוגיות מזל, אז הם מגישים גלידה מטוגנת. השכנה שלי בקומה מתחת, אלסנדרה, הייתה המומה לחלוטין כשאמרתי לה, "אחותי, גלידה מטוגנת זה לא סיני." היא כזה, "זה לא? אבל מגישים את זה בכל המסעדות הסיניות באיטליה." (צחוק) ואפילו לבריטים יש את הגירסה שלהם. המנה הזו נקראת פרוסות בקר פריכות, שיש בה הרבה פריכות, הרבה פרוסות, אבל לא הרבה בקר. יש אוכל סיני ממערב הודו, יש אוכל סיני ג'מאייקני, יש אוכל סיני מזרח תיכוני, יש אוכל סיני מאוריטני. המנה הזו נקראת קערת הפלא אותה גיליתי. יש אוכל סיני הודי, אוכל סיני קוראני, אוכל סיני יפני, שם לוקחים את הבאו, הלחמניות הקטנות, והופכים אותן לגירסת פיצה, והם לוקחים -- והם -- כאילו, בצורה רנדומלית לגמרי הם לוקחים מנות נודלס סיניות, ופשוט מעבירים אותן ראמן-ציה. זה כאילו, זה משהו שבגירסה הסינית אין בו מרק. אז, יש אוכל סיני פרואני, שאין לטעות בינו לבין אוכל סיני מקסיקני, שם הם למעשה לוקחים דברים וגורמים להם להיראות כמו פאהיטות. ואז -- דבר אחד: יש להם דברים כמו צ'ופ סואי ריזוטו. המסעדה המועדפת עליי מכל המסעדות בהן נתקלתי ברחבי העולם הייתה זו ששמע "קונג פוד", בברזיל. (צחוק)

אז, בואו ניקח צעד אחורה, וכאילו, נבין מה ראוי להערכה באמריקה. מקדונלד'ס הצליחה, בערך, למשוך תשומת לב רבה, והרבה כבוד, על כך שיצרה סטנדרט אחיד של התפריט, העיצוב וחווית הארוחה באמריקה בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה. אבל אתם יודעים מה? למעשה הם עשו זאת באמצעות מטות מרכזיים מחוץ לאילינוי, נכון? מסעדות סיניות עשו את אותו הדבר, לטענתי, עם התפריט והעיצוב -- אפילו שמות המסעדות -- אבל בלי המטות המרכזיים. זה התברר לי, למעשה בהגרלת הלוטו ב- 30 למרץ, 2005, שם הם ציפו, אתם יודעים, בהתחשב בנתוני מכירות הכרטיסים שהיו להם, שיהיו להם שלושה או ארבעה זוכים בפרס השני -- אלה האנשים שמנחשים 5 או 6 מספרים. תחת זאת, היו להם 110, והם היו המומים לחלוטין.

הם בדקו בכל רחבי הארץ, וגילו ולא בהכרח הייתה כאן הונאה, כי זה קרה, אתם יודעים, במדינות שונות, במערכות מחשבים שונות. אז מה שזה לא יהיה, גרם לאנשים להתנהג כאילו בסינכרון המוני כזה. אז, כאילו, או.קיי., אולי היה קשר לדפוסים על פיסת הנייר הקטנה -- אתם יודעים, כאילו, זה היה יהלום, או, אתם יודעים, אלכסון. זה לא היה זה. זה לא היה זה, אז הם כאילו, או.קיי., בואו נפנה לטלויזיה, אז הם צפו בפרק של "אבודים". עכשיו, לי אין טלויזיה, מה שהופך אותי למוזרה, אבל מאוד פרודוקטיבית -- (צחוק) והפרק הזה של "אבודים", אני מבינה, שבו לבחור השמן יש מספר מזל שלא היה מספר מזל, אלא הזמן שלהם על האי, אבל הם בדקו, והמספרים לא התאימו. אז הם בדקו את "צעירים חסרי מנוח", וגם זה לא היה זה. אז רק כשהבחור הראשון הופיע למחרת, והם שאלו אותו, "מאיפה לקחת את המספר שלך?" הוא כזה, "אה, לקחתי אותו מעוגיית מזל". למעשה זה הפתק שהיה לאחד הזוכים, כי האחראים על הבטחון בלוטו של טנסי היו כאילו, או, לא -- כאילו, זה לא יכול להיות נכון. אבל זה היה נכון, ובעצם, מתוך 110 האנשים האלה, וכ- 104 מתוכם לקחו את המספר שלהם מעוגיית מזל. (צחוק)

כן. אז, התחלתי לחפש. עברתי את הארץ מקצה לקצה, בחיפוש אחרי המסעדות האלה בהן האנשים האלה קיבלו את עוגיות המזל שלהם. אתם יודעים, יש כמה כאלה, ובהן סין של לי באומהה -- שמנוהלת, למעשה, בידי קוראנים, אבל זו נקודה אחרת -- וכמה מהן שנקראות בופה סין. אז, מה שמעניין הוא שהסיפורים שלהם היו דומים, אבל שונים. זה היה בארוחת צהריים, זה היה בארוחה לקחת, זה היה בישיבה, זה היה מזנון חופשי, זה היה לפני שלושה שבועות, זה היה לפני שלושה חודשים. אבל בסופו של דבר, כל האנשים האלה עברו חווייה דומה למדי שהתכנסו לידי עוגיית מזל ומסעדה סינית, וכל המסעדות הסיניות האלה הגישו עוגיות מזל, שהן, כמובן שאנחנו יודעים אפילו לא סיניות מלכתחילה. אז זה כאילו חלק מהתופעה שאני קוראת לה התארגנות עצמאית ספונטנית, כן, שבה, כמו בקן נמלים, בו החלטות קטנות מתקבלות ע"י -- ברמת המיקרו למעשה יש להן השפעה רבה ברמת המקרו.

אז, ניגוד טוב הוא נאגטס עוף. מקדונלד'ס השקיעו 10 שנים בפיתוח מוצר דמוי-עוף. הם הכינו פשטידת עוף, הם הכינו עוף מטוגן, ולבסוף הם הציגו נאגטס עוף. והחידוש הגדול בנאגטס עוף הוא לא הפיכתם לנאגטס, כי זה קונספט פשוט יחסית, אלא הטריק של הנאגטס היה, שהם הצליחו להוריד את בשר העוף מהעצם בתהליך משתלם כלכלית, לכן זה לקח כל כך הרבה זמן לאחרים לחקות אותם. לקח 10 שנים, ואז בתקופה של כמה חודשים, זה היה כזה להיט הם רק הציגו והפיצו אותם בכל מערכת מקדונלד'ס בכל הארץ.

לשם הניגוד, יש לנו את העוף בסגנון גנרל צו, והומצא, למעשה, בניו יורק סיטי בשנות ה- 70 המוקדמות, וגם אני הגעתי לאוניברסיטה בניו יורק סיטי בשנות ה- 70 המוקדמות, והלוגו הזה! אז אני, עוף בסגנון גנרל צו, והלוגו הזה קשורים ברמה הרוחנית. אבל גם למנה הזו לקח 10 שנים להתפשט ברחבי אמריקה ממסעדה רנדומלית בניו יורק סיטי. מישהו כזה, או, אלוהים -- זה מתוק, זה מטוגן, זה עוף: אמריקאים ימותו על זה.

אז, מה שאני רוצה לומר, אתם יודעים, כיוון שאנחנו באיזו המפרץ, עמק הסיליקון -- הוא שאנחנו חושבים על מקדונלד'ס כעל סוג של מיקרוסופט של חווית הארוחה. אפשר אולי להתייחס למסעדות הסיניות כאל לינוקס: סוג של קוד פתוח, כן, איפה רעיונות של אדם אחד יכולים להיות מועתקים ומופצים במערכת כולה, ויש מקום לגירסאות מתמחות של אוכל סיני, אתם יודעים, תלוי באיזור. לדוגמא, אתם יודעים, בניו אורלינס יש לנו אוכל סיני קאג'ון, שם מגישים תנין סיצ'ואן וסרטן נהרות חמוץ מתוק, נכון? ובפילדלפיה, יש לכם רול של עוגת גבינה פילדלפיה, שנראה מבחוץ כמו אגרול, אבל עוגת גבינה מבפנים. הייתי מופתעת מאוד לגלות את זה, לא רק בפילדלפיה, אלא גם באטלנטה, כי מה שקרה הוא שמשפחה סינית עברה מאטלנטה ל -- סליחה, מפילדלפיה לאטלנטה, והביאה את זה איתה.

אז ככה, המורשת ההיסטורית שלנו, בגלל האהבה שלנו לנרטיבים, מלאים בדמויות גדולות כמו, אתם יודעים, הווארד שולץ מסטארבקס וריי קרוק עם מקדונלד'ס ואסא צ'אנדלר בקוקה-קולה. אבל, אתם יודעים, קל מאוד להתעלם מהדמויות הקטנות יותר -- אופס -- כמו למשל, לם סן, שהמציא את הצ'ופ סואי, שף פנג, שהמציא את העוף בסגנון גנרל צו, וכל האופים היפנים שהמציאו את עוגיות המזל. אז, המטרה של המצגת שלי היא לגרום לכם לחשוב פעמיים, שאלה ששמותיהם נשכחו במהלך ההיסטוריה יכולים, לעיתים קרובות, להשפיע באותה מידה, השפעה גדולה כמו, אם לא יותר, על מה שאנחנו אוכלים היום. אז. תודה רבה לכם.