ג'ף הנקוק: 3 סוגים של שקרים (דיגיטליים)

תרשו לי לומר לכם, זה היה חודש נפלא לרמאות. ואני אפילו לא מדבר על המרוץ לנשיאות. (צחוק) יש לנו עיתונאי בכיר שנתפס בגנבה ספרותית, סופר סופרסטאר צעיר שהספרים שלו מכילים כ"כ הרבה ציטוטים מומצאים שהורידו אותו מהמדפים; כתבת תחקיר של הניו-יורק טיימס על סקירות ספרים מזויפות. היה נפלא.

עכשיו, כמובן, לא כל הרמאויות מגיעות לכותרות. עיקר הרמאות היא יומיומית. למעשה, הרבה מחקרים מראים שכולנו משקרים פעם או פעמיים ביום, כפי שדייב טוען. אז עכשיו בערך 6:30, מה שאומר שרובינו שיקרו כבר. בואו נבדוק את ויניפג. כמה מכם, ב-24 השעות האחרונות - תנסו להיזכר - סיפרו שקר קטן, או שקר גדול? כמה מכם שיקרו קצת?

בסדר, יופי. אלו כל השקרנים. תיזהרו מהם. (צחוק)

לא, זה נראה טוב, בערך שני שליש מכם. השליש הנותר לא שיקר, או אולי שכח, או שאתם משקרים לי על השקרים שלכם, שזה מאוד, מאוד ערמומי. (צחוק). זה תואם המון מחקרים, שטוענים שהשקר מאוד נוטה להתפשטות. תכונת ההתפשטות הזו, ביחד עם המרכזיות של המשמעות של היותנו בני אדם, העובדה שאנחנו יכולים לספר את האמת או להמציא משהו, הן שריתקו אנשים לאורך ההיסטוריה. פה יש לנו את דיוגנס עם העששית שלו. מישהו יודע מה הוא חיפש? אדם אחד הגון, והוא מת מבלי למצוא אותו אז ביוון. ויש לנו את קונפוציוס במזרח שהכנות מאוד העסיקה אותו, לא מספיק שתעשה את המעשים או תגיד את המילים, אלא שתאמין במה שאתה עושה. שתאמין בעקרונות של עצמך.

המפגש המקצועי הראשון שלי עם הרמאות קצת יותר מאוחר מזה של החבר'ה האלה, בכמה אלפי שנים. הייתי פקיד מכס של קנדה אז באמצע שנות ה- 90. כן. הגנתי על גבולותיה של קנדה. אתם חושבים אולי שזה נשק כאן. למעשה, זו חותמת. נעזרתי בחותמת כדי להגן על גבולותיה של קנדה. (צחוק) מאוד קנדי מצדי. למדתי הרבה על הרמאות בזמן שרותי כאן במכס, אחד הדברים זה שרוב מה שחשבתי שידעתי על הרמאות היה שגוי, ואני אספר לכם קצת על זה הערב.

אבל אפילו רק מ- 1995, 96, האופן שבו אנחנו מתקשרים עבר מהפכה מוחלטת. אנחנו שולחים אימיילים, מסמסים, מדברים בסקייפ, בפייסבוק. זה מטורף. כמעט כל היבט של התקשורת האנושית השתנה, וכמובן היתה לכך השפעה על הרמאות. תנו לי לספר לכם קצת על כמה רמאויות חדשות שאנחנו עוקבים אחריהן ומתעדים אותן. הן נקראות "משרת", "בובת-גרב" ו"צבא המים של סין". זה נשמע קצת כמו ספר מוזר, אבל למעשה כל אלו הם סוגים חדשים של שקרים.

נתחיל במשרת. הנה דוגמה: "אני בדרך". מישהו מכם כתב בעבר "אני בדרך" ? אז גם אתם שיקרתם. (צחוק) אנחנו אף פעם לא בדרך. אנחנו חושבים על להיות בדרך. והנה עוד אחת: "מצטער שלא הגבתי קודם. הסוללה שלי נגמרה." הסוללה שלך לא נגמרה. לא היית באזור ללא קליטה. פשוט לא רצית להגיב לאדם הזה באותו רגע. ואחד אחרון: אתם מדברים עם מישהו, ואז אומרים, "מצטער, יש לי עבודה, חייב לזוז." אבל האמת, אתם פשוט משועממים. אתם רוצים לדבר עם מישהו אחר. כל אחד מאלו סובב סביב מערכות יחסים, והעולם הזה הוא עולם שמחובר 24/7. מרגע שיש לך את מספר הנייד שלי, אתה יכול ממש להיות בקשר איתי 24 שעות ביממה. אז השקרים האלו משמשים את האנשים כדי ליצור חיץ, כמו שהמשרת היה עושה, בינינו לבין הקשר עם כל האחרים. אבל הם מאוד מיוחדים. הם עושים שימוש באי-בהירות שנובעת מהשימוש בטכנולוגיה. אתם לא יודעים איפה אני או מה אני עושה או עם מי אני נמצא. והמטרה שלהם היא להגן על מערכות היחסים. זה לא סתם אנשים שמתנהגים מגעיל. זה אנשים שאומרים, תראה, אני לא רוצה לדבר איתך עכשיו, או לא רציתי לדבר איתך קודם, אבל אתה עדיין חשוב לי. מערכת היחסים שלנו עדיין חשובה.

עכשיו, בובת הגרב, מצד שני, היא חיה אחרת לגמרי. בובת הגרב הזו היא לא אי-בהירות, כשלעצמה. העניין פה הוא זהות. אני אתן לכם דוגמה ממש מהזמן האחרון, כלומר, מהשבוע שעבר. זה ר.ג'. אלרויי, סופר רבי מכר בבריטניה. הנה אחד מהספרים רבי המכר שלו. והנה מבקר אינטרנטי, באמזון. הביקורת שאני הכי אוהב של ניקודמוס ג'ונס, היא, "יותר מכל דבר אחד, זה יגע בנשמתך." וכמובן, אפשר לחשוד שניקודמוס ג'ונס הוא ר.ג'. אלרויי. הוא כתב ביקורות מאוד מאוד חיוביות על עצמו, כמה מפתיע.

עכשיו הקטע של בובת הגרב הזו הוא למעשה לא חדש כ"כ. גם וולט ויטמן עשה את זה בזמנו, לפני טכנולוגית האינטרנט. בובת הגרב מתחילה להיות מעניינת כשקנה המידה גדל, וזו כבר הממלכה של "צבא המים של סין". "צבא המים של סין" מתייחס לאלפי האנשים בסין שמקבלים סכומי כסף קטנים כדי לייצר תוכן. זו יכולה להיות סקירה. זו יכולה להיות תעמולה. הממשל מעסיק את האנשים האלו, חברות מעסיקות אותן, בכל מקום. בצפון אמריקה, אנחנו קוראים לזה "להיטות מודרכת", ולהיטות מודרכת היא מאוד נפוצה כיום. היא מעוררת הרבה דאגה. אנחנו רואים את זה בעיקר בסקירות של מוצרים, ביקורת ספרים, בכל נושא החל ממלונות ועד לגבי אם הטוסטר טוב או לא.

עכשיו, כשמסתכלים על שלושת הסוגים האלו של ביקורות, או של רמאות, אפשר אולי לחשוב, וואו, האינטרנט ממש הופך אותנו ליצורים רמאים, במיוחד כשחושבים על "להיטות מודרכת", ששם רואים את רמאות שמבוצעת בקנה מידה גדול. אבל למעשה, מה שמצאנו הוא מאוד שונה מזה. עכשיו, בואו נניח בצד את חדרי שיחות הסקס המקוונים, שאני בטוח שאף אחד מכם לא היה בהם. אני יכול להבטיח לכם שיש שם רמאות. ובואו נניח בצד את הנסיך הניגרי ששלח לכם מייל לגבי הברחת 43 מיליון מחוץ למדינה. (צחוק) בואו נשכח גם מכל זה, חברים. בואו נתמקד בשיחות עם החברים שלנו ועם המשפחות שלנו ועם העמיתים שלנו ויקירינו. אלו השיחות שבאמת חשובות. מה עושה הטכנולוגיה לרמאות בחבר'ה האלו?

הנה כמה מחקרים. אחד המחקרים שאנחנו עושים נקרא מחקרי יומן, שבו אנחנו מבקשים מאנשים לתעד את כל השיחות שלהם ואת כל השקרים שלהם במשך 7 ימים, ומה שאנחנו אז יכולים לעשות זה לחשב כמה שקרים היו בכל שיחה במדיום, והממצאים שקיבלנו שמפתיעים את האנשים הכי הרבה זה שאימייל הוא הכי כן מבין שלוש המדיות. וזה ממש מפתיע אנשים כי אנחנו חושבים, אין בזה סימנים לא-מילוליים, אז למה אתה לא משקר יותר? הטלפון, לעומת זאת, הכי הרבה שקרים. שוב ושוב ושוב אנחנו רואים שהטלפון הוא המכשיר שאנשים משקרים בו הכי הרבה, ואולי בגלל אי הבהירות של שקר המשרת שדיברתי עליו. זה בדר"כ מאוד שונה ממה שאנשים מצפים.

ומה לגבי קורות חיים? ערכנו מחקר שבו ביקשנו מאנשים להגיש מועמדות למשרה, והם יכלו להגיש מועמדות או בצורה המסורתית של קורות חיים על נייר, או ב- LinkedIn, שזה אתר חברתי כמו פייסבוק, אבל לאנשי מקצוע - יש בו את אותה אינפורמציה כמו בקו"ח. ומה שגילינו, להפתעתם של רבים, זה שקו"ח ב- LinkedIn היו כנים יותר בדברים שחשובים למעסיקים, כמו תחומי האחריות שלך או הכישורים שלך בתפקיד הקודם.

ומה לגבי פייסבוק עצמו? אתם יודעים, אנחנו תמיד חושבים ששם זה איזו גרסה אידיאליסטית, אנשים סתם מראים את הדברים הכי טובים שקרו להם בחיים. גם אני חשבתי כך לפעמים. החברים שלי, אין מצב שהם כאלו מגניבים או שיש להם חיים כ"כ טובים. ובכן, מחקר אחד בדק את זה ע"י בחינת האישיות של האנשים. ביקשו מארבעה חברים טובים של אותו אדם לתאר את האישיות שלו. ואז ביקשו מאנשים זרים, הרבה אנשים לתאר את האישיות של האדם רק לפי הפייסבוק שלו, ומה שהם מצאו היה שהתיאורים של האישיות היו די זהים, התאמה גבוהה, כלומר שפרופיל הפייסבוק באמת משקף את האישיות האמיתית שלנו.

בסדר, אז מה לגבי דייטים מקוונים? כלומר, זה תחום די מטעה. אני בטוח שלכולכם יש "חברים" שהשתמשו באתרי שידוכים. (צחוק) והם יספרו לכם על הבחור שהגיע בלי שיער או הבחורה שלא נראתה בכלל כמו בתמונה שלה. ובכן, מאוד התעניינו בזה, אז מה שעשינו היה להביא אנשים שיצאו לדייטים מקוונים, אל המעבדה, ואז מדדנו אותם. בדקו את הגובה שלהם מול הקיר, העלנו אותם על המשקל וראינו כמה הם שוקלים... נשים מאוד אהבו את זה...ואז גם ביקשנו את רישיון הנהיגה שלהם כדי לברר את גילם. ומה שמצאנו היה מאוד מאוד מעניין. הנה דוגמה לגברים וגובה. למטה זה הגובה שהם ציינו בפרופיל שלהם. ובציר ה- Y, האנכי, זה הגובה האמיתי שלהם. הקו האלכסוני הזה הוא קו האמת. אם הנקודה שלהם עליו, אז הם אמרו בדיוק את האמת. עכשיו, כפי שאתם רואים, רוב הנקודות הקטנות נמצאות מתחת לקו. מה שזה אומר זה שכל הגברים שיקרו לגבי הגובה שלהם. למעשה, הם שיקרו בערך ב-2.3 ס"מ, מה שאנחנו מכנים במעבדה "עיגול חזק למעלה". (צחוק) אתה מגיע ל- 58.1 אינץ' ואז בום! 5.9 אינץ'. אבל מה שבאמת חשוב כאן, תראו את כל הנקודות האלו. הן מקובצות די קרוב לאמת. מה שגילנו היה ש- 80% מהמשתתפים שלו אכן שיקרו באחד מהמדדים האלו, אבל הם תמיד שיקרו בקצת. אחת הסיבות לכך היא די פשוטה. אם אתה מגיע לדייט, לפגישה בבית קפה, והאדם שונה לגמרי ממה שהוא אמר, המשחק נגמר. נכון? אז אנשים שיקרו לעיתים תכופות, אבל הם שיקרו בצורה מעודנת, לא יותר מדי. הם הגבילו את עצמם.

ובכן, מה מסביר את כל המחקרים האלו? מה מסביר את העובדה שלמרות האינטואיציה שלנו, כולל שלי, הרבה מהתקשורת המקוונת, שהטכנולוגיה מתווכת בה, היא יותר כנה מאשר פנים מול פנים? זה באמת משונה. איך אנחנו מסבירים את זה?

ובכן, כדי לעשות את זה, אחד הדברים שאפשר לבדוק זה את הספרות על זיהוי רמאות. זה ספרות מאוד ישנה, מתקרבת ל- 50 שנה. סקרו אותה כבר הרבה פעמים. היו כבר אלפי ניסיונות מאות מחקרים, ויש כמה ממצאים מרתקים מאוד.

הראשון הוא, אנחנו מאוד גרועים בזיהוי רמאות, מאוד גרועים. 54% דיוק בממוצע כאשר אתה צריך לזהות אם מישהו שכרגע אמר משהו שיקר או לא. זה ממש גרוע. למה זה כ"כ גרוע? ובכן זה קשור לאף של פינוקיו. אם הייתי שואל אתכם, על מה אתם מסתמכים כאשר אתם מסתכלים על מישהו ורוצים לדעת אם הוא משקר? לאיזה סימן אתם שמים לב? רובכם הייתם אומרים שאחד הסימנים שאתם שמים לב אליו זה העיניים. העיניים הם הראי של הנפש. ואתם לא לבד. בכל העולם, כמעט בכל תרבות, אחד הסימנים הראשונים הן העיניים. אבל המחקר של למעלה מ- 50 שנה אומר שלמעשה אין אף סימן אמין לרמאות, שזה ממש מדהים אותי, וזה אחד מהלקחים הקשים שלמדתי כשהייתי פקיד מכס. העיניים לא אומרות לנו אם מישהו משקר או לא. בסיטואציות מסוימות, במצבי סיכון גבוה, אולי האישונים מתרחבים, הקול שלהם גבוה יותר, תנועות הגוף שלהם משתנות קצת, אבל לא תמיד, לא אצל כולם, זה לא אמין. מוזר. הדבר הנוסף הוא, רק בגלל שאתה לא יכול לראות אותי זה לא אומר שאני אשקר. זה הגיון בריא, אבל ממצא אחד חשוב הוא שיש סיבה לכך שאנחנו משקרים. אנחנו משקרים כדי להגן על עצמנו או לטובת רווח אישי שלנו או לטובת רווח של אדם אחר. אז יש כמה שקרנים פתולוגיים, אבל הם מהווים רק חלק קטנטן מהאוכלוסייה. יש סיבה לשקרים שלנו. רק בגלל שאנשים לא יכולים לראות אותנו זה לא אומר שאנחנו בהכרח נשקר.

אבל אני חושב שיש למעשה משהו יותר מעניין ויסודי שקורה כאן. הדבר הגדול הבא מבחינתי, את הרעיון הגדול הבא, אנחנו יכולים לראות אם נביט אחורה להיסטוריה של מקורות השפה. רוב הבלשנים מסכימים שהתחלנו לדבר בערך לפני 50,000 עד 100,000 שנים. זה מאוד מזמן. הרבה בני אדם חיו מאז. אנחנו דיברנו, אני מניח, על אש ומערות ועל טיגריסים ארוכי-ניבים. אני לא יודע על מה הם דיברו, אבל הם דיברו המון, וכמו שאמרתי, יש הרבה בני אדם שמתפתחים ומדברים, כ- 100 מיליארד אנשים למעשה. אבל מה שחשוב הוא שהכתב התפתח רק לפני כ- 5,000 שנה. אז מה שזה אומר זה שכל האנשים לפני שהיה כתב, כל מילה שהם אמרו אי-פעם, כל הברה נעלמו. אין זכר. התאדו. אינם. אז אנחנו התפתחנו לכדי דיבור באופן שאין לו שום תיעוד. למעשה, אפילו השינוי הגדול הבא לכתיבה התרחש רק לפני 500 שנה, עם מכונת הדפוס, שהן חלק מהעבר המאוד קרוב שלנו, ושיעורי ידיעת קרוא וכתוב נשארו נמוכים מאוד כמעט עד מלה"ע ה-2, כך שאפילו האנשים של שני האלפים האחרונים, רוב המילים שהם אמרו...פוף!... נעלמו.

בואו נחזור לעכשיו, עידן התקשורת. כמה מכם תיעדו משהו היום? מישהו כתב משהו היום? מישהו כתב מילה? נראה כאילו כל אחד מהאנשים פה תיעד משהו. בחדר הזה, עכשיו, סביר להניח שתעדנו יותר מכמעט כל האנושות שלפני העת העתיקה. זה מטורף. אנחנו נכנסים לתקופה מדהימה של שטף בהתפתחות האנושית שבו התפתחנו לכדי דיבור באופן שבו המילים שלנו נעלמות, אבל אנחנו בסביבה שבה אנחנו מתעדים הכול. למעשה, אני חושב שבעתיד המאוד קרוב, לא רק מה שאנחנו כותבים יהיה מתועד, כל מה שאנחנו עושים יהיה מתועד. מה זה אומר? מה הרעיון הגדול הבא של זה? ובכן, כאיש מדעי החברה, זה הדבר המדהים ביותר שאי פעם חלמתי עליו. עכשיו, אני יכול להתבונן בכל המילים האלו שעד עכשיו, במשך אלף שנה, היו נעלמות. אני יכול להסתכל על שקרים שקודם היו נאמרים ואז נעלמים. אתם זוכרים את הביקורת שקשורות ל"להיטות מודרכת", שדיברנו עליה קודם? אז, כשהם כותבים ביקורת מזויפת, הם חייבים לפרסם אותה איפשהו, וזה נשאר שם בשבילינו,

אז דבר אחד שעשינו, ואני אתן לכם דוגמה לבחינת השפה, שילמנו לאנשים כדי שיכתבו ביקורות מזויפות. אחת מהביקורות האלו מזויפת. האדם הזה אף פעם לא היה במלון ג'יימס. הביקורות השניה אמיתית. האנשים שהו שם. עכשיו, המשימה שלכם עכשיו היא להחליט איזו ביקורת היא מזויפת? אני אתן לכם רגע לקרוא את כולן. אבל אני רוצה שכולם יצביעו בשלב מסוים, תזכרו, אני חוקר רמאויות. אני יכול לדעת אם לא תצביעו. טוב, כמה מכם מאמינים שא' היא המזויפת? בסדר. טוב מאוד. בערך חצי. וכמה מכם חושבים שב' מזויפת? בסדר. קצת יותר לב'. מצוין. הנה התשובה. ב' היא המזויפת. כל הכבוד לקבוצה השנייה. אתם ניצחתם את הראשונה. (צחוק) האמת שאתם טיפה חריגים. בכל פעם שאנחנו מדגימים את זה, החלוקה היא של בערך 50-50, מה שמסתדר עם המחקר, 54%. אולי אנשים כאן בויניפג הם יותר חשדניים ויותר טובים בלהבין דברים כאלו. החורפים הקרים והקשים האלו, אני מת על זה.

טוב, אז למה אכפת לי מזה? מה שאני יכול לעשות עכשיו ביחד עם העמיתים שלי במדעי המחשב זה אנחנו יכולים ליצור אלגוריתם ממוחשב שיכול לנתח את עקבות השפה של הרמאות. אני אדגיש פה כמה דברים בביקורת המזויפת. הדבר הראשון זה ששקרנים נוטים לחשוב על נרטיבים. הם ממציאים סיפור: מי? ומה קרה? וזה מה שקרה כאן. המבקרת המזויפת שלנו מדברת על עם מי הם היו ומה הם עשו. הם גם משתמשים בגוף ראשון יחיד, אני, הרבה יותר מאנשים שבאמת שהו במלון. הם הכניסו את עצמם לביקורת המלון, כאילו מנסים לשכנע אותך שהם היו שם. לעומת זאת, האנשים שכתבו את הביקורת ובאמת היו שם, שהגוף שלהם ממש נכנס למרחב הפיזי הזה, הם דיברו הרבה על מידע מרחבי. הם ציינו כמה גדול חדר האמבטיה, או הם אמרו, אתם יודעים, זה המרחק מהמלון למרכז הקניות.

עכשיו, אתם הצלחתם יחסית. אצל רוב האנשים זה עניין של מזל, האלגוריתם הממוחשב שלנו מאוד מדויק, הרבה יותר מדויק ממה שבני אדם יכולים להיות, והוא לא יהיה מדויק בכל המקרים. זו לא מכונת זיהוי רמאות כדי לבדוק אם החברה שלך משקרת לך בסמס. אנחנו מאמינים שכל שקר עכשיו, כל סוג של שקר ביקורת מלון מזויפות, ביקורת נעליים מזויפת, החברה שלך שבוגדת בך בהודעות טקסט... כל אלו הם שקרים שונים. יהיו להם תבניות שונות של שפה. אבל בגלל שהכול מתועד עכשיו, אנחנו יכולים להתבונן על כל סוגי השקרים האלו.

עכשיו, כמו שאמרתי, כאיש מדעי החברה, זה נהדר. זה מחולל שינוי. אנחנו נהיה מסוגלים ללמוד כ"כ הרבה יותר על דרכי החשיבה והביטוי של בני האדם, בכל תחום החל מאהבה ועד התנהגות, כי הכול מתועד עכשיו, אבל מה זה אומר לגבי האזרח הממוצע? מה זה אומר לגבינו בחיים שלנו? אז, בואו נשכח לרגע את הרמאות. אחד מהרעיונות הגדולים, אני מאמין, זה שאנחנו משאירים עקבות אדירים מאחרינו. תיבת הדואר היוצא שלי היא עצומה, ואני אף פעם לא מסתכל בה. אני כותב כל הזמן, אבל אני אף פעם לא מסתכל בתיעוד, על העקבות שלי. ואני חושב שאנחנו נראה הרבה יותר מזה, במובן שאנחנו יכולים לתהות על קנקנינו ע"י התבוננות במה שכתבנו, מה שאמרנו, מה שעשינו.

עכשיו, אם נחזור לרמאות, יש שני דברים שצריך לקחת מפה. ראשית, שקרים מקוונים יכולים להיות מאוד מסוכנים, נכון? לא רק שאנחנו משאירים תיעוד לעצמנו על המכשיר, אלא אנחנו משאירים תיעוד גם אצל האדם שלו שיקרנו, ואתם גם משאירים את זה שם בשביל שאני אוכל לנתח את זה עם איזו אלגוריתם מחשובי. אז בבקשה, תעשו את זה, זה טוב. אבל בכל מה שנוגע לשקרים ולמה שאנחנו רוצים לעשות עם החיים שלנו, אני חושב שאנחנו יכולים לחזור אל דיוגנס וקונפוציוס. הם היו מוטרדים פחות מהשאלה האם לשקר או לא לשקר, ויותר מוטרדים לגבי להיות כן לעצמך, ואני חושב שזה מאוד חשוב. עכשיו, כשאתם עומדים להגיד או לעשות משהו, אנחנו יכולים לחשוב, האם אני רוצה שזה יהיה חלק מהמורשת שלי, חלק מהתיק האישי שלי? כי בעידן הדיגיטלי שבו אנחנו חיים עכשיו, בעידן המקוון, אנחנו כולנו משאירים אחרינו תיעוד. תודה רבה לכם על זמנכם, ובהצלחה בתיעוד שלכם. (מחיאות כפיים)