ג'ייסון פריד: למה לא עובדים בעבודה

אז אני הולך לדבר על עבודה באופן ספציפי, על הסיבה שאנשים לא מצליחים לעבודה בעבודה שזו בעייה שיש לכולנו. אבל בואו ונתחיל מההתחלה אז יש חברות, וארגונים ללא מטרות רווח וארגונים אחרים שיש להם עובדים או מתנדבים מסוג זה או אחר. והם מצפים שהאנשים הללו יבצעו עבודה עבורם עבודה מצויינת -- אני לפחות מקווה. לפחות עבודה טובה, בתקווה, לפחות, עבודה טובה -- בתקווה עבודה מצויינת. אז מה שבדרך דרך כלל הם מחליטים שכל האנשים הללו צריכים לבוא ביחד למקום אחד כדי לעבוד. אז החברה או ארגון הצדקה, או כל ארגון מכל סוג, הם בדרך כלל -- אלא אם כן מדובר באפריקה, אם באמת יש לך מזל -- רוב האנשים צריכים ללכת למשרד מידי יום. והחברות הללו, בונות משרדים. הן יוצאות, וקונות בניין או שוכרות בניין, או חוכרות איזה שטח, וממלאות את השטח הזה עם דברים. ממלאות את השטח עם שולחנות עבודה, כסאות, ציוד מחשוב, תוכנה, גישה לאינטרנט, אולי מקרר, אולי עוד כמה דברים, והם מצפות שהעובדים או המתנדבים שלהן, יבואו למקום הזה כל יום ויעשו עבודה מצויינת. זה נראה הגיוני לחלוטין לבקש זאת.

יחד עם זאת, אם אתה טורח לדבר עם אנשים ואולי אפילו שואל את עצמך, אתה שואל את עצמך, לאן אני באמת רוצה ללכת כשאני רוצה להצליח לעשות משהו? אנשים לא אומרים מה שעסקים חושבים שהם יאמרו. אם תשאלו אנשים: לאן אתה באמת צריך ללכת כשאתה רוצה להצליח לעשות משהו? בדרך כלל תקבל אחת משלוש תשובות התשובה הראשונה היא סוג של מקום, מיקום או חדר. התשובה השנייה היא חפץ נע. והשלישית היא זמן.

אז הנה כמה דוגמאות. כשאני שואל אנשים -- ואני שואל אנשים את השאלה הזו כבר כ- 10 שנים -- אני שואל אותם, "לאן אתה הולך שאתה באמת רוצה להספיק לעשות משהו?" אני מקבל תשובות כמו: המרפסת, הדק, המטבח. אני מקבל תשובות כמו החדר הנוסף בבית, המרתף, בית הקפה, הספרייה. ואני מקבל תשובות כמו ברכבת, במטוס, במכונית -- כלומר בתנועה. ואז יש תשובות כמו, "זה לא באמת משנה איפה אני נמצא, כל עוד זה מאוד מוקדם בבוקר או מאוד מאוחר בלילה או במהלך סוף השבוע". כמעט אף פעם אני לא אשמע מישהו עונה במשרד. אבל עסקים מוציאים כל כך הרבה כסף על מקום שנקרא המשרד, והם מכריחים אנשים ללכת לשם כל הזמן, אבל אנשים לא עובדים במשרד.

מה ההסבר? למה זה? למה זה קורה? ומה שנגלה, אם נחפור מעט עמוק יותר, נגלה שאנשים -- זה מה שקורה -- אנשים הולכים לעבודה, והלכה למעשה הם מחליפים את יום העבודה שלהם עבור סדרה של רגעי עבודה. זה מה שקורה במשרד. אין לך יותר יום עבודה; יש לך רגעי עבודה. כאילו הדלת של המשרד היא מעבד מזון, שברגע שאתה נכנס היום שלך נחתך לחתיכות קטנות, מכיוון שיש לך 15 דקות כאן ו- 15 דקות שם, ואז משהו קורה ואתה נמשך מהעבודה שלך, ואז אתה צריך לעשות משהו אחר, אז יש עוד 20 דקות, ואז ארוחת צהריים. אז יש לך עוד משהו לעשות, אז יש לך 15 דקות, ומישהו אחר מושך אותך הצידה ושואל אותך איזה שאלה. ובלי ששמת לב, השעה 17:00, ואתה מסתכל אחורה על היום, וקולט שלא הספקת כלום. אני מתכוון, כולנו עברנו את זה. זה בטח קרה לנו אתמול, או שלשום, או יום לפני כן. אתה מסתכל על היום, וחושב לעצמך, לא הספקתי כלום היום. הייתי בעבודה. ישבתי ליד השולחן שלי. השתמשתי במחשב היקר שלי. השתמשתי בתוכנה שאמרו לי להשתמש בה. הלכתי לכל הפגישות שביקשו ממני להשתתף בהן. השתתפתי בשיחות ועידה. עשיתי את כל הדברים האלו. אבל למעשה לא עשיתי כלום. רק ביצעתי מטלות. לא הספקתי לעשות עבודה משמעותית.

ומה שמגלים, במיוחד עם אנשים יצירתיים -- מעצבים, מתכנתים, סופרים, מהנדסים, אנשי מחשבה -- שאנשים באמת צריכים משכים ארוכים של זמן ללא הפרעה כדי להספיק משהו. אי אפשר לבקש מאדם להיות יצירתי ב- 15 דקות ובאמת לחשוב לעומק על בעיה. אולי יהיה לו רעיון מהיר, אבל בשביל לחשוב לעומק על בעיה ובאמת לבחון אותה בזהירות, יש צורך במשכים ארוכים ללא הפרעה. ולמרות שימי עבודה הם בדרך כלל באורך של שמונה שעות, לכמה אנשים באמת היו שמונה שעות לעצמם במשרד? מה לגבי שבע שעות? שש? חמש? ארבע? מתי הפעם האחרונה שהיו לך שלוש שעות לעצמך במשרד? שעתיים? שעה, אולי. מעט מאוד אנשים זוכים למשכים ארוכים של זמן ללא הפרעה במשרד. וזו הסיבה שאנשים בוחרים לעבוד בבית, או שאולי הם ילכו למשרד, אבל יגיעו למשרד מאוד מוקדם בבוקר, או אפילו מאוחר בלילה שאין אף אחד, או שהם נשארים מאוחר אחרי שכולם הלכו, או שהם הולכים למשרד בסופי שבוע, או שהם מספיקים לעבוד במטוס, או במכונית או ברכבת בגלל שאין הסחות דעת.

גם במקומות הללו יש הסחות דעת, אבל אלו לא הסחות דעת רעות באמת מהסוג שאדבר עליו עוד מעט. וכל התופעה הזו של פרצים קצרים של זמן להספיק לעשות דברים מזכיר לי משהו אחר שלא עובד כשמפריעים לך כל הזמן, וזה שינה. אני חושב ששינה ועבודה קרובים אחד לשני רעיונית. וזה לא רק שאי אפשר לעבוד כשישנים ואי אפשר לישון כשעובדים. זו לא כוונתי. אני מדבר על העובדה ששינה ועבודה הן מבוססות שלבים, או אירועים מבוססי שלבים. אז שינה עוסקת למעשה בשלבי שינה -- אנשים קוראים להם בשמות שונים. יש חמישה שלבים כאלו, וכדי להגיע לשלבים העמוקים באמת, המשמעותיים באמת, אתה חייב לעבור דרך המוקדמים. ואם מפריעים לך בזמן השלבים המוקדמים -- אם מישהו נתקל בך במיטה, או שיש רעש, או לא משנה מה קורה -- אתה לא ממשיך מאותו השלב.

אם מפריעים לך ואתה מתעורר, אתה חייב להתחיל מהתחלה. אז אתה חוזר כמה שלבים לאחור ומתחיל מחדש. ומה שקורה בסוף -- יש ימים שהם כאלה שאתה מתעורר בשמונה בבוקר, או בשבע בבוקר, ומתי שלא התעוררת, ואתה אומר לעצמך, בן אדם, לא באמת ישנתי כמו שצריך. עשיתי את עניין השינה -- הלכתי למיטה, שכבתי שם -- אבל לא באמת ישנתי. אנשים אומרים שהם הולכים לישון, אבל אנשים לא הולכים לישון, הם הולכים לקראת שינה. זה פשוט לוקח זמן; חייבים לעבור דרך השלבים השונים. ואם מפריעים לך, אתה לא ישן טוב. אז איך אנחנו מצפים -- האם מישהו כאן מצפה לישון טוב אם יפריעו לו כל הלילה? אני לא חושב שמישהו יענה בחיוב. למה אנחנו מצפים מאנשים לעבוד כמו שצריך אם כל היום מפריעים להם במשרד? איך אנחנו יכולים לצפות מאנשים לעשות את העבודה שלהם אם הם באים למשרד כדי שיפריעו להם? זה פשוט לא נראה לי הגיוני.

אז מהן אותן הפרעות שקורות במשרד ושלא קורות במקומות אחרים? במקומות אחרים, יכולות להיות לך הפרעות, כמו למשל, טלויזיה, או שאתה יכול לצאת להליכה, והמקרר נמצא איפשהו למטה, ויש לך את הספה שלך, או מה שלא תרצה לעשות. ואם תדבר עם מנהלים מסויימים, הם יגידו לך שהם לא רוצים את העובדים שלהם בבית בגלל הסחות הדעת הללו. הם יגידו גם -- לפעמים הם יגידו גם, "נו באמת, אם אתה לא יכול לראות את העובד, איך אני אדע שהוא עובד?" מה שלי נשמע מגוחך, אבל זה אחד התירוצים שמנהלים נותנים. ואני אחד המנהלים הללו. אני מבין; אני יודע איך זה עובד. כולנו צריכים להשתפר בקטע הזה. אבל פעמים רבות הם יציינו את הסחות הדעת. "אני לא יכול לתת למישהו לעבוד בבית. הוא יראה טלויזיה. הוא יעשה דברים אחרים". מה שמסתבר זה שאלו לא הדברים שמסיחים את הדעת מהעבודה. מכיוון שאלו פעולות רצוניות. אתה בוחר מתי להיות מוסח על ידי הטלויזיה. אתה מחליט מתי להדליק משהו. אתה מחליט מתי אתה רוצה לרדת למטה או לצאת להליכה. במשרד, רוב הסחות הדעות וההפרעות שגורמות לכך שאנשים לא מספיקים לעבוד הן לא רצוניות. אז בואו ונדבר על שתי הסחות דעת כאלו.

מנהלים ובוסים יגרמו לכם לחשוב שהסחות הדעת האמיתיות בעבודה הם דברים כמו פייסבוק וטוויטר ויו-טיוב ואתרים אחרים. ולמעשה, זה יגיע לכדי כך שהם יאסרו את האתרים הללו בעבודה. כמה מכם אולי עובדים במקומות שבהם הגישה לאתרים כאלו אסורה. מה? אנחנו בסין? מה לכל הרוחות קורה כאן? אתה לא יכול לגלוש לאתר בעבודה, וזו הבעיה, זו הסיבה שבגלל אנשים לא מספיקים לעבוד, בגלל שהם גולשים לפייסבוק וטוויטר? זה מגוחך. זו תרמית. ופייסבוק וטוויטר ויו-טיוב של היום, הדברים הללו הם רק הגרסה המודרנית להפסקת סיגריה, לאף אחד לא היה אכפת לתת לאנשים הפסקת סיגריה ל- 15 דקות לפני 10 שנים, אז למה למישהו יהיה אכפת שאנשים גולשים לפייסבוק פה ושם או לטוויטר פה ושם, או ליו-טיוב פה ושם? אלו לא הבעיות האמיתיות במשרד.

הבעיות האמיתיות הם הדברים אותם אני מכנה מ"י המנהלים והישיבות אלו הבעיות האמיתיות במשרד המודרני. וזו הסיבה בגללה אנשים לא מצליחים לעבוד בעבודה, זה בגלל המ"י. מה שמעניין, אם בוחנים היטב את המקומות שאליהם אנשים בורחים כדי להצליח לעבודה -- כמו הבית, או המכונית, או המטוס, או מאוחר בלילה, או מוקדם בבוקר -- לא מוצאים שם מנהלים וישיבות; מוצאים הרבה הסחות דעת אחרות, אבל לא מנהלים וישיבות. אז אלו הדברים שלא נמצאים בשום מקום אחר, אבל נמצאים במשרד. ומנהלים באופן בסיסי הם אנשים שהתפקיד שלהם זה להפריע לאנשים אחרים. זה למעשה הסיבה בגללה מנהלים קיימים, כדי להפריע לאנשים אחרים. הם לא באמת עושים את העבודה, אז הם חייבים לוודא שכל האחרים עושים את העבודה, שזה למעשה להפריע להם. ויש לנו הרבה מנהלים בעולם עכשיו. ויש המון אנשים בעולם עכשיו. ויש המון הפרעות בעולם עכשיו בגלל מנהלים. הם חייבים לבדוק: "היי, איך הולך? תראה לי מה חדש" ודברים כאלה. והם ממשיכים להפריע בזמן הלא נכון, כשאנשים מנסים לעשות את מה שמשלמים להם לעשות, מנהלים נוטים להפריע להם.

זה די רע. אבל מה שיותר גרוע זה מה שמנהלים עושים יותר מכל דבר אחר, שנקרא ישיבות. וישיבות הן דבר מזוהם, נורא ורעיל במשך יום העבודה. כולנו יודעים כמה זה נכון. לעולם לא תראה ישיבה פתאומית שהעובדים כינסו; זה לא עובד ככה. המנהל מכנס את הישיבה, כדי שהעובדים יתכנסו יחד, והאירוע הזה ממש מפריע לאנשים -- למעשה אומרים: "תראו, אנחנו הולכים להביא 10 אנשים ולעשות ישיבה. לא אכפת לי מה אתם עושים. אתם צריכים להפסיק מה שאתם עושים כדי שתוכלו לבוא לישיבה". מה הסיכוי שכל עשרת האנשים מוכנים לעצור באותו זמן? מה אם הם חושבים על משהו חשוב? מה אם הם באמצע עבודה חשובה? לפתע אתם אומר להם להפסיק מה שהם עושים כדי לעשות משהו אחר. אז הם הולכים לחדר ישיבות, יחדיו, ומדברים על דברים שלא ממש משנים בדרך כלל. בגלל שישיבות אינן עבודה. ישיבות הן מקום שבו מדברים על דברים שאמורים לעשות מאוחר יותר.

אבל ישיבות גם מתרבות. ישיבה אחת בדרך כלל מובילה לעוד אחת שבדרך כלל מובילה לעוד אחת. ובדרך כלל יש יותר מידי אנשים בישיבות, והן מאוד, מאוד יקרות לארגון. חברות הרבה פעמים חושבות ששעת ישיבה היא שעת ישיבה, אבל זה לא נכון, אלא אם כן יש רק אדם אחד בישיבה. אם יש 10 אנשים בישיבה, זה 10 שעות ישיבה, לא שעת ישיבה. אלו 10 שעות יצרנות ששאר הארגון לא יזכה להן בשביל לקיים ישיבה בת שעה אחת, שככל הנראה צריכה הייתה לכלול שנים או שלושה אנשים שיפגשו לכמה דקות. במקום זאת, מתוכננת ישיבה ארוכה, בגלל שישיבות מתוכננות בהתאם לתוכנה שקובעת אותן שזה במרווחים של 15 דקות או 30 דקות או שעה. אי אפשר לקבוע ישיבה בת 8 שעות באוטלוק. אי אפשר. אני לא חושב שאפשר. אתה יכול לקבוע 15 דקות או 30 דקות או 45 דקות או שעה. ואז נוטים למלא את הזמן הזה כאשר למעשה דברים צריכים לקחת זמן מועט.

אז ישיבות ומנהלים הם שתי בעיות מרכזיות בעסקים היום, בעיקר במשרדים. אלו בעיות שלא קיימות מחוץ למשרד. אז יש לי כמה הצעות לתיקון המצב. מה מנהלים יכולים לעשות -- מנהלים נאורים, בתקווה -- מה הם יכולים לעשות כדי להפוך את המשרד למקום טוב יותר לעבודה כדי שזה לא יהיה המפלט האחרון, אלא הבחירה הראשונה? כדי שאנשים יתחילו להגיד, "כשאני באמת רוצה להספיק לעשות משהו, אני הולך למשרד". בגלל שמשרדים מצויידים כראוי, הכל נמצא שם כדי שאנשים יוכלו לעבוד כראוי, אבל הם לא רוצים ללכת לשם עכשיו, אז איך אנחנו יכולים לשנות זאת? אני אשתף אתכם בשלוש הצעות שלי. נשארו לי עוד שלוש דקות, ככה שזה מתאים בדיוק.

כולנו שמענו על יום שישי לא רשמי. אני לא יודע אם אנשים עדין משתמשים בזה. אבל מה דעתכם על יום חמישי ללא דיבור? מה לגבי -- נבחר יום חמישי אחד פעם אחת בחודש ונחתוך את היום בחצי ונגיד שרק אחר הצהריים -- אני אעשה את זה מאוד קל בשבילכם. רק אחר הצהרים, יום חמישי אחד. יום חמישי הראשון של החודש -- רק אחר הצהריים -- נאסור על אנשים במשרד לדבר אחד עם השני. רק שקט, זהו. מה שתגלו זה שמתרחשת כמות אדירה של עבודה כאשר אף אחד לא מדבר עם אף אחד אחר. זה הזמן שאנשים למעשה מספיקים לעשות דברים, כאשר אף אחד לא מטריד אותם, כאשר אף אחד לא מפריע להם. ואתם יכולים לתת למישהו -- לתת למישהו ארבע שעות של זמן ללא הפרעה זו המתנה הכי טובה שאפשר לתת למישהו בעבודה. זה יותר טוב ממחשב. זה יותר טוב ממסך חדש. זה יותר טוב מתוכנה חדישה. או מה שזה לא יהיה שאנשים בדרך כלל משתמשים בו. לתת להם ארבע שעות של שקט במשרד יתגלה כבעל ערך משמעותי. ואם תנסו, אני חושב שגם אתם תסכימו. ואולי, בתקווה תוכלו לעשות זאת לעיתים קרובות יותר. אולי פעם בשבועיים, או כל שבוע, פעם בשבוע, אחר צהריים שבו אסור לדבר. זה משהו שתגלו שבאמת עובד.

עוד משהו שאתם יכולים לנסות זה לעבור מתקשורת ושיתוף פעולה אקטיבי שכולל בעיקר מפגשים פנים אל פנים, לטפוח לאנשים על השכם, להגיד להם שלום, להשתתף בפגישות, למודלי תקשורת יותר פסיביים שעושים שימוש באמצעים כמו דואר אלקטרוני ומסרים מידיים, או מוצרי שיתוף פעולה -- דברים כאלו. עכשיו כמה אנשים יגידו שדואר אלקטרוני זה הסחה רצינית ומסרים מידיים זה גם מסיח וגם הדברים האחרים מסיחים את הדעת, אבל הם מסיחים את הדעת בזמן שנבחר ונקבע מראש. אפשר לסגור את התוכנה של הדואר האלקטרוני, אי אפשר לסגור את הבוס שלך. אפשר לסגור תוכנת הודעות מיידיות, אי אפשר להחביא את המנהל שלך. אפשר לשים את הדברים האלו בצד, ואז לאפשר להם להפריע לך בזמן שנקבע על ידך, כאשר אתה זמין, כאשר אתה מוכן להתחיל לעסוק בהם. בגלל שעבודה, כמו שינה, מתרחשת בשלבים. אז אנשים יעלו קצת בשלבים ויספיקו קצת עבודה ואז הם ירדו מהעבודה בשלבים, ואז אולי זה יהיה הזמן הנכון עבורם לבדוק דואר אלקטרוני, או מסרים מיידיים. ובסופו של דבר יש מעט דברים באמת דחופים שצריכים לקרות או לקבל מענה באותו הרגע. אז אם אתם מנהלים כדאי לעודד אנשים להשתמש יותר בשירותים כמו מסרים מיידיים דואר אלקטרוני ושירותים אחרים שניתן לשים בצד ולחזור אליהם בזמן שנוח לעובד.

וההצעה האחרונה שלי שכאשר בכל זאת יש ישיבה קרבה, אם יש לכם את הסמכות, פשוט בטלו אותה, בטלו את הישיבה הבאה. היום יום שישי -- אז יום שני, בדרך כלל לאנשים יש ישיבות ביום שני, פשוט אל תעשו ישיבה. אני לא מתכוון לדחות את הישיבה, אני מתכוון למחוק אותה מהזיכרון, כאילו לא הייתה מעולם. ותגלו שהכל בסדר. וכל הדיונים וההחלטות שחשבתם שאתם צריכים ביום שני ב- 9:00 בבוקר, פשוט תשכחו מהם, ובכל זאת הכל יהיה בסדר. כאשר לאנשים יהיה בוקר פנוי יותר, הם יוכלו ממש לחשוב, ותגלו שכל הדברים שחשבתם שאתם צריכים לעשות, למעשה אין בהם כל צורך.

אז אלו שלוש ההצעות המהירות שרציתי להציע לכם כדי לחשוב על הנושא. ואני מקווה שכמה מהרעיונות הללו עוררו מספיק עניין כדי שמנהלים ובוסים ובעלי עסקים ומארגנים ואנשים שאחראים על אנשים אחרים יתחילו לחשוב על לשחרר מעט כדי לתת לאנשים יותר זמן כדי להספיק לעבוד. ואני חושב שזה ישתלם בסוף,

אז תודה על ההקשבה.

(מחיאות כפיים)