ג'ארט ג'. קרוזוסקה: איך ילד נעשה לאמן

שלום. שמי ג'ארט קרוזוסקה, ואני כותב ומאייר ספרי ילדים למחייתי. אז אני משתמש בדמיוני כמשרה מלאה. אבל הרבה לפני שדמיוני הפך למקצוע שלי, הדמיון שלי הציל את חיי.

כשהייתי ילד, אהבתי לצייר, והאמן הכי מוכשר שהכרתי היה אמא שלי, אבל אמי היתה מכורה להרואין. כשיש לך הורה מכור לסמים, אתה קצת כמו צ'רלי בראון שמנסה לבעוט בכדור, כי כל כמה שאתה רוצה לאהוב את האדם הזה, כל כמה שאתה רוצה לקבל אהבה מאותו אדם, בכל פעם שאתה פותח את הלב, אתה נופל בסופו של דבר. אז לאורך ילדותי אמי ישבה בכלא ולא היה לי אבא כי אפילו לא ידעתי את שמו הפרטי עד שהייתי בכיתה ו'. אבל היו לי סבים, הסבים מצד אמא שלי, ג'וזף ושירלי, שאימצו אותי קצת לפני יום הולדתי השלישי וקיבלו אותי כאילו הייתי בנם, אחרי שכבר גידלו חמישה ילדים. אז שני אנשים שגדלו בתקופת השפל הגדול, ממש בתחילת שנות ה-80 לחייהם החליטו לגדל ילד חדש. הייתי "בן הדוד אוליבר" בקומדיה של משפחת קרוזוסקה, הילד החדש שהגיע משום מקום.

ואני רוצה לומר שהחיים איתם היו ממש נוחים. שניהם עישנו שתי חפיסות ליום, שניהם, בלי פילטר, וכשהייתי בן שש, כבר ידעתי להזמין קוקטייל "סת'רן קומפורט מנהטן", יבש, עם פלח לימון וקרח בצד, הקרח היה בצד כדי שאפשר יהיה להוסיף עוד קצת משקה בכוס.

אבל הם נורא אהבו אותי. הם כל-כך אהבו אותי. והם תמכו במאמצים היצירתיים שלי, כי סבי היה אדם שבנה את עצמו במו-ידיו. הוא ניהל מפעל ועבד בו. סבתי היתה עקרת-בית. אבל היה להם ילד שאהב רובוטריקים ואת סנופי ואת צבי הנינג'ה, ואני התאהבתי בכל הדמויות שקראתי עליהן, והן הפכו לחברים שלי. אז החברים הכי טובים שלי היו הדמויות שעליהן קראתי בספרים.

למדתי בביה"ס היסודי "גייטס ליין" בווסטר שבמסצ'וסטס, והיו לי שם מורים נהדרים, בעיקר הגב', אליש, בכיתה א'. ואני ממש יכול לזכור את האהבה שהיא העניקה לנו, לתלמידיה.

כשהייתי בכיתה ג', קרה אירוע חשוב. סופר ביקר בבת-ספרנו, ג'ק גנטוס. סופר שספריו התפרסמו בא לשוחח איתנו על מה שהוא עושה למחייתו. ולאחר מכן, כולנו חזרנו לכיתות וכל אחד צייר גירסה משלו של הדמות הראשית שלו, "ראלף הרקוב". ולפתע הופיע הסופר בפתח, ואני זוכר שהוא טייל לו במעברים בין הכסאות, כשהוא עובר מילד לילד, מסתכל על שולחנותיהם בדממה. אבל הוא נעצר ליד השולחן שלי, הוא נקש באצבעותיו על השולחן שלי ואמר, "יופי של חתול." [צחוק] והמשיך הלאה. שלוש מלים שחוללו שינוי עצום בחיי.

כשהייתי בכיתה ג', כתבתי לראשונה ספר, "הינשוף שחשב שהוא המעופף הטוב ביותר." [צחוק] היינו צריכים לכתוב אגדה יוונית משלנו, להמציא בעצמנו סיפור בריאה, אז כתבתי סיפור על ינשוף שהזמין את הרמס למירוץ תעופה, והינשוף רימה. והרמס, כאל יווני, התרגז והתמרמר, והפך את הינשוף לירח, וכך נאלץ הינשוף לחיות את שארית חייו בתור ירח ולראות איך משפחתו וחבריו משתעשעים בלילות. כן. [צחוק]

בספר שלי היה דף שער. ברור שהייתי מודאג מאד בנושא הקניין הרוחני שלי בגיל 8. [צחוק] זה היה סיפור שסופר במלים ובאיורים, בדיוק מה שאני עוסק בו היום, לפעמים אני מניח למלים לתפוס את מרכז הבמה, ולפעמים אני מניח לתמונות לעשות את כל העבודה, לספר את הסיפור.

העמוד האהוב עלי הוא עמוד "אודות המחבר". [צחוק] למדתי לכתוב על עצמי בגוף שלישי בגיל צעיר.

ואני אוהב את המשפט האחרון: "הוא נהנה לכתוב ספר זה." ונהניתי לכתוב את הספר כי אני אוהב להשתמש בדמיון שלי. וזה כל העניין בכתיבה. הכתיבה היא שימוש בדמיון על גבי נייר, ואני מתחיל לחשוש מאוד כי אני מבקר בבתי-ספר רבים כל כך ונראה שזה מושג זר כל-כך לילדים, שכתיבה עשויה להיות שימוש בדמיון על גבי נייר, אם בכלל מרשים להם לכתוב בשעות הלימודים. אז כל-כך אהבתי לכתוב, שהייתי חוזר הביתה מבית-הספר, שולף פיסות נייר, משדך אותן יחד, וממלא את הדפים הריקים ההם במלים ובציורים רק משום שאהבתי להשתמש בדמיון שלי.

וכך הדמויות האלה הפכו לחבריי. הייתה ביצה, עגבניה, ראש חסה ודלעת, וכולם חיו בעיר המקרר. ובאחת ההרפתקאות הם הגיעו לבית רדוף-רוחות שהיה מלא בסכנות כה רבות למשל, ממחה מרושע שניסה לקצוץ אותם, מצנם מרושע שניסה לחטוף את בני הזוג לחם, ותנור מיקרוגל מרושע שניסה להמיס את חברם, שהיה חבילת חמאה. [צחוק] ציירתי גם קומיקס, וזו היתה עבורי דרך נוספת לספר סיפורים, בעזרת מלים ובעזרת ציורים.

כשהייתי בכיתה ו', פסק המימון הציבורי ללימודי האמנות במערכת בית-הספר הציבוריים של ווסטר. משיעור אמנות אחד בשבוע עברתי לשניים בחודש אחר כך פעם בחודש, ואחר זה נגמר. וסבי, שהיה חכם, ראה בכך בעיה, כי הוא ידע שזה הדבר היחיד שיש לי. לא אהבתי ספורט. הייתה לי האמנות. אז ערב אחד הוא נכנס לחדרי, התיישב בקצה המיטה, ואמר, "ג'ארט, זה תלוי בך, אבל אם אתה רוצה, היינו רוצים לשלוח אותך ללמוד בחוגים של מוזיאון ווסטר לאמנות." ואני כל-כך התרגשתי. אז מכיתה ו' ועד י"ב, הייתי הולך לשיעורים במוזיאון לאמנות, פעם, פעמיים, לפעמים 3 פעמים בשבוע, והייתי מוקף בילדים נוספים שאוהבים לצייר, ילדים נוספים עם תשוקה דומה.

הפעם הראשונה שבה פרסמתי הייתה כשעיצבתי את העטיפה לספר השנה של השכבה שלי בכיתה ח'. ואם אתם תוהים לגבי סגנון השמלה שבה הלבשתי את הקמע שלנו, הייתי מאד בעניין בל ביב דיוו ואם סי האמר, וונילה אייס באותה תקופה. [צחוק] ועד עצם היום הזה אני יודע לשיר קריוקי עם השיר "אייס, אייס בייבי" בלי להביט במסך. אל תבקשו ממני, כי אני עוד אעשה את זה.

אז העבירו אותי לבית ספר פרטי, מהגן ועד כיתה ח' במערכת הציבורית אך משום-מה סבי התרגז בגלל שמישהו בתיכון המקומי נדקר למוות, ולכן הוא לא הסכים שאלמד שם. הוא רצה שאלך לבית ספר פרטי, ונתן לי לבחור. ללכת ל"הולי ניים", בית ספר מעורב, או לסנט ג'ון, בית ספר לבנים בלבד. הוא היה חכם מאוד, כי הוא ידע במה אבחר, ואני חשבתי שאני מחליט בעצמי, והוא ידע שלא אבחר בסנט ג'ון, וכך הלכתי לתיכון "הולי ניים", וזה היה מעבר קשה, כי, כפי שאמרתי, לא השתתפתי במשחקי ספורט, ובית הספר התמקד בספורט, אך אני מצאתי נחמה בחדר האמנות של מר שיליילי. וממש פרחתי שם. בכל יום הייתי קצר-רוח להגיע לכיתה.

אז איך רכשתי חברים? ציירתי ציורים מצחיקים של המורים - [צחוק] - והעברתי אותם בין כולם. אבל בשיעור אנגלית בכיתה ט', חברי ג'ון, שישב לידי, צחק בקול רם מדי. אדון גרינווד לא אהב את זה. [צחוק] הוא קלט מיד שאני הסיבה למהומה, ובפעם הראשונה בחיי, הוציאו אותי מהכיתה, ואני חשבתי לעצמי, "אוי ואבוי, הלך עלי. סבא שלי יהרוג אותי." ואז הוא יצא למסדרון ואמר, "תראה לי את הנייר." ואני חשבתי, "אוי לא. הוא חושב שזה פתק." אז הוצאתי את התמונה הזו והושטתי לו אותה. הוא ישב רגע בדממה, ואז אמר לי, "אתה ממש מוכשר." [צחוק] אתה ממש טוב. אתה יודע, עיתון בית הספר זקוק לקריקטוריסט חדש, וזה צריך להיות אתה. רק תפסיק לצייר בשיעור שלי."

וכך ההורים שלי מעולם לא ידעו על זה. ולא נכנסתי לצרות. הוצגתי בפני גברת קייסי, שניהלה את עיתון בית הספר, ובמשך שלוש וחצי שנים הייתי הקריקטוריסט של עיתון בית הספר, וטיפלתי בנושאים רציניים כגון, השמיניסטים מרושעים, האליפים חנונים, נשף הסיום נורא יקר. אני לא מאמין כמה שזה יקר ללכת לנשף הסיום. וגייסתי לזה את המנהל וגם כתבתי סיפור בהמשכים על בחור בשם ווסלי שלא הלך לו בענייני אהבה, ונשבעתי לכולם שזה לא עלי, אבל במשך כל השנים אחר כך זה בהחלט היה עלי.

אבל זה היה כל כך מגניב כי יכולתי להמציא סיפורים, יכולתי להמציא רעיונות, והם היו מתפרסמים בעתון בית הספר, ואנשים שאני לא מכיר יכלו לקרוא אותם. ואהבתי את המחשבה הזאת, את היכולת לשתף את הרעיונות שלי באמצעות נייר מודפס.

כשהייתי בן 14, סבא וסבתא שלי נתנו לי את מתנת היומולדת הכי טובה בעולם: שולחן שרטוט, ומאז אני עובד עליו. הנה אני, אחרי 20 שנה, ואני עדיין עובד על השולחן הזה כל יום. בערב של יום הולדתי ה-14, קיבלתי את השולחן הזה, ואכלנו אוכל סיני. וזה היה הפתק שקיבלתי: "אתה תנחל הצלחה בעבודתך." הדבקתי את הפתק לחלק השמאלי העליון של השולחן, וכמו שאתם יכולים לראות, הוא עדיין שם. אף פעם לא באמת ביקשתי מהסבים שלי שום דבר. טוב, בעצם שני דברים: ראסטי, שהיה אוגר נהדר וחי חיים ארוכים וטובים כשהייתי בכיתה ד'. [צחוק] ומצלמת וידיאו. פשוט רציתי מצלמת וידיאו. ואחרי שביקשתי והתחננתי קיבלתי לחג המולד מצלמת וידיאו יד שנייה, ומייד התחלתי ליצור אנימציות בעצמי, ולאורך כל התיכון יצרתי אנימציות. שכנעתי את המורה לאנגלית שלי בכיתה י' לאפשר לי לעשות את ה"בוק ריפורט" על "מיזרי" של סטיבן קינג כסרט אנימציה קצר. [צחוק]

והמשכתי לצייר קומיקס. המשכתי לצייר קומיקס, ובמוזיאון ווסטר לאמנות נתנו לי את העצה הטובה ביותר שקיבלתי אי פעם ממורה כלשהו. מארק לינץ', מורה מדהים וכיום הוא גם חבר טוב שלי, הייתי בן 14 או 15, ונכנסתי לשיעור הקומיקס שלו כמעט באמצע הקורס והתרגשתי כל כך, זרחתי. היה לי ספר על איך לצייר קומיקס בסגנון הוצאת מארוול והוא לימד אותי איך לצייר גיבורי-על, איך לצייר אישה, איך לצייר שרירים בדיוק כפי שהם אמורים להיות לו הייתי מצייר את סדרת אקסמן או ספיידרמן. וכל הצבע פשוט אזל מפניו, והוא הסתכל בי ואמר, "תשכח כל מה שלמדת." אבל לא הבנתי. הוא אמר, "יש לך סגנון נהדר. לך על הסגנון הייחודי שלך. אל תצייר כמו שאומרים לך לצייר. תצייר כמו שאתה מצייר ותתמיד בדרך הזאת, כי אתה ממש טוב."

בגיל ההתבגרות הייתי מלא חרדות כמו כל מתבגר אבל אחרי 17 שנים עם אמא שנכנסה ויצאה מחיי כמו יו-יו ואבא שלא הכרתי, הייתי מלא כעס. וכשהייתי בן 17 פגשתי את אבי בפעם הראשונה, וממנו נודע לי שיש לי אח ואחות שלא ידעתי על קיומם. וביום שבו פגשתי את אבי לראשונה נודע לי שלא התקבלתי לבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, הקולג' היחיד שרציתי ללכת אליו.

אבל בערך באותה תקופה הלכתי ל"קאמפ סאנשיין" להתנדב במשך שבוע ולעבוד עם ילדים מדהימים, ילדים עם לוקמיה, וילד בשם אריק שינה את חיי. אריק לא הצליח להגיע לגיל 6, ואריק חי איתי כל יום.

ואחרי החוויה הזאת המורה שלי לאמנות, מר שליילי, הביא ספרי ילדים, וחשבתי, "ספרים לילדים!" והתחלתי לכתוב ספרים לקוראים צעירים כשהייתי שמיניסט בתיכון. בסופו של דבר הגעתי לבית הספר לעיצוב של רוד איילנד (RISD). עברתי לשם בשנה ב', ושם לקחתי כל קורס אפשרי בכתיבה, ושם כתבתי סיפור על חשופית כתומה וענקית שרצתה להיות חברה של ילד. לילד בכלל לא הייתה סבלנות אליו. ושלחתי את הספר הזה לתריסר מוציאים לאור והוא נדחה שוב ושוב, אבל הייתי מעורב גם במחנה הקיץ "הול אין דה וול גאנג קאמפ", מחנה קיץ מדהים לילדים עם כל מיני מחלות קשות, והילדים האלו במחנה - הם אלה שקראו את הסיפורים שלי, ואני הקראתי להם, וראיתי שהם מגיבים ליצירה שלי.

סיימתי את הלימודים ב-RISD. הסבים שלי היו גאים מאוד, עברתי לבוסטון ופתחתי שם חנות. פתחתי סטודיו וניסיתי לפרסם. שלחתי את הספרים שלי. שלחתי מאות גלויות לעורכים ולמנהלים אמנותיים אבל לא קיבלתי שום תשובה. וסבא שלי היה מתקשר כל שבוע, ושואל, "ג'ארט, איך הולך? יש לך כבר עבודה?" כי הוא השקיע סכום כסף נכבד בלימודים שלי. והייתי עונה לו, "כן, יש לי עבודה. אני כותב ומאייר ספרי ילדים." והוא שאל, "ומי משלם לך על זה?" ואני עניתי, "אף אחד, אף אחד, אף אחד בינתיים. אבל אני יודע שזה יקרה."

בסופי השבוע עבדתי בתכנית השנתית של "הול אין דה וול" כדי להרוויח עוד קצת כסף בזמן שניסיתי להתחיל ולהחזיק את עצמי, ואחד הילדים שהיה ממש היפראקטיבי, התחלתי לקרוא לו "ילד קוף," וחזרתי הביתה וכתבתי ספר בשם "לילה טוב, ילד קוף." ושלחתי עוד סבב אחד אחרון של גלויות. וקיבלתי אי-מייל מעורך בהוצאת "ראנדום האוס" ובשורת הנושא היה כתוב, "עבודה יפה!" סימן קריאה.

"שלום ג'ארט, קיבלתי את הגלויה שלך. אני אוהב את האיורים שלך, אז נכנסתי לאתר שלך ורציתי לשאול אם ניסיתי אי פעם לכתוב סיפורים משלך, כי אני ממש אוהב את האיורים שלך ונראה שיש סיפורים שמלווים אותם. תודיע לי בבקשה אם אתה מגיע אי פעם לניו-יורק." וזה היה מעורך בסדרת הספרים לילדים של ראנדום האוס.

אז בשבוע שאחרי הגעתי לניו יורק "במקרה". [צחוק] ונפגשתי עם העורך, וחזרתי מניו יורק עם חוזה לספר הראשון שלי, "לילה טוב, ילד קוף," שפורסם ב-12 ביוני, 2001.

והעתון המקומי פרסם את הידיעה. חנות הספרים המקומית עשתה מזה עניין. הם מכרו את כל העותקים שהיו להם. החברים שלי אמרו שזה כמו טקס אשכבה אבל שמח, כי כל מי שהכרתי אי פעם עמד בתור כדי לראות אותי אבל אני לא מתתי. פשוט חתמתי על ספרים. הסבים שלי היו שם. הם שמחו כל כך. הם היו הכי גאים בעולם. גב' אליש הייתה שם. מר שיליילי היה שם. גב' קייסי הייתי שם. גב' אליש התפרצה לראש התור ואמרה, "אני לימדתי אותו לקרוא." [צחוק]

ואז קרה משהו ששינה את חיי. קיבלתי את מכתב המעריצים המשמעותי הראשון שלי, שבו איזה ילד אהב את ילד קוף כל כך שהוא רצה עוגת יומולדת בצורת ילד קוף. לילד בן שנתיים זה כמו קעקוע. [צחוק] נכון? יש יומולדת רק פעם בשנה. וזה היה רק היומולדת השני שלו. וקיבלתי את התמונה הזאת וחשבתי, "התמונה הזאת תחייה בתודעה שלו לאורך כל חייו. התמונה הזאת תמיד תהיה באלבום התמונות המשפחתי שלו."

אז התמונה הזאת, מאותו רגע, מוסגרה וניצבה מולי כשעבדתי על כל הספרים שלי.

10 ספרי תמונות שלי פורסמו. "חוות הפאנק," "ראש-שקית," "אולי הפיל הסגול." לא מזמן גמרתי לעבוד על הספר התשיעי בסדרת "מבשלת בית הספר," סדרת רומנים גרפיים על מבשלת שנלחמת בפשע. אמור להתפרסם ספר ראשית קריאה שכתבתי שנקרא "יחידת המשטרה ברווזן: הצפרדע שהריחה את הפרחים מלמטה" ואני נוסע ברחבי ארצות הברית ומבקר באינספור בתי ספר, ואומר להמון ילדים שהם מציירים חתולים נהדרים.

ואני פוגש ראשי-שקית. מבשלות בתי הספר מתייחסות אלי ממש יפה. וזכיתי להיות מפורסם בזכות הילדים. עד היום סדרת "מבשלת בית הספר" זכתה בפרס חביב הקהל של השנה בקטגוריית כיתה ג' או ד', והזוכים הוצגו על גבי מסכי ענק בטיימס סקוור. "חוות הפאנק" ו"מבשלת בית הספר" נמצאים בתהליך הפיכתם לסרטים, אז הפכתי להיות מפיק קולנוע ואני באמת חושב שזה בזכות אותה מצלמת וידיאו שקיבלתי בכיתה ט'. ראיתי אנשים שחוגגים יום הולדת בנושא "חוות הפאנק," אנשים שמתחפשים ל"חוות הפאנק" בליל כל הקדושים, חדר לתינוק בסגנון "חוות הפאנק," שגורם לי לחשוש מעט לגבי בריאותו הנפשית של הילד בטווח הארוך.

ואני מקבל מכתבי מעריצים מדהימים, ואני מקבל פרויקטים מדהימים, והרגע הכי חשוב עבורי התרחש בליל כל הקדושים האחרון. פעמון הדלת צלצל וזה היה ילד שבא לבקש ממתק או תעלול והוא היה מחופש לדמות שלי. זה היה כל כך מגניב.

הסבים שלי כבר נפטרו, אז כמחווה כלפיהם יזמתי מלגה על שמם במוזיאון ווסטר לאמנות לילדים שנמצאים במצב קשה ושמי שמטפל בהם לא מסוגל לשלם לחוגים. ובמוזיאון הוצגו עבודותיי מ-10 השנים הראשונות שספריי יצאו לאור ואתם יודעים מי באה לחגוג איתי? גב' אליש.

אמרתי, "גב' אליש, מה שלומך?"

והיא ענתה, "אני כאן." [צחוק]

זה נכון. את בחיים, וזה לא רע כרגע.

אז הרגע הכי חשוב מבחינתי, העבודה החשובה ביותר שלי כיום היא שאני עצמי אבא, ויש לי שתי בנות מקסימות, והמטרה שלי היא להקיף אותן בהשראה, מהספרים שנמצאים בכל אחד מהחדרים בבית, דרך קירות החדרים שלהן שעליהם ציירתי ועד לרגעי היצירתיות המשותפים שלנו, כשאנחנו מציירים פרצופים בחצר וגם כשאני נותן לה לשבת על שולחן העבודה שלי אותו שולחן שעליו אני יושב בעשרים שנה האחרונות. תודה. [מחיאות כפיים]