ג'יין פוינטר: החיים בתוך ביוספירה 2

היה לי העונג לחיות בתוך שתי ביוספירות. בודאי, כולנו כאן, בחדר הזה, חיים בתוך ביוספרה 1. אני חייתי גם בתוך ביוספרה 2. והדבר הנפלא בנוגע לכך הוא שאני יכולה להשוות בין שתי הביוספרות בתקווה שמתוך כך אוכל ללמוד משהו.

אז מה למדתי? ובכן, הנה כאן אני בתוך ביוספרה 2, מכינה פיצה. אני קוצרת חיטה, כדי להכין את הבצק. ואז, כמובן, אני צריכה לחלוב את העיזים ולהאכיל את העיזים כדי שאוכל להכין גבינה. לקח לי ארבעה חודשים בביוספרה 2 להכין פיצה. כאן, בביוספרה 1 , זה יקח לי כ2 דקות. כי אני ארים את שפופרת הטלפון ואגיד, "הי, תוכלו לשלוח לי מגש פיצה?"

אז, ביוספרה 2 היתה, באופן בסיסי, שטח בגודל 12 דונם חתומים לגמרי, שהיוו עולם בזעיר אנפין שבו חייתי במשך שנתיים ועשרים דקות. (צחוק) מלמעלה היא היתה מבודדת בעזרת מתכת וזכוכית מתחת היא נאטמה במעטה מתכת. למעשה חתומה לחלוטין. כך שהיה לנו יער גשם מיניאטורי משלנו, חוף פרטי עם ריף אלמוגים. היתה לנו סוואנה, ביצה, מדבר. היתה לנו חווה של שני דונם בה נאלצנו לגדל הכל. וכמובן היה אזור מחיה אנושי, בו חיינו.

בשנות השמונים כאשר תכננו את ביוספירה 2, שאלנו את עצמנו כמה שאלות בסיסיות. אני מתכוונת, מה היא ביוספירה? שאלנו אז,כן, אני מניחה שכיום כולנו יודעים שבמידה רבה מדובר בתחום החיים סביב כדור הארץ, נכון? ובכן, יש צורך להיות ספציפיים יותר מכך במידה ומתכוונים לבנות אחת. וכך החלטנו שלמעשה היא סגורה לחלוטין מבחינה חומרית, הווה אומר, דבר לא נכנס פנימה או החוצה, שום חומר, ומבחינה אנרגטית היא פתוחה. זה למעשה מה שכדור הארץ הינו.

זהו תא שהיה בגודל של 1/400 מגודלה של ביוספירה 2 קראנו לתא זה יחידת הניסוי שלנו וביום הראשון שהבחור הזה, ג'ון אלן, נכנס לתוכה, כדי לבלות בתוכה מספר ימים, יחד עם כל הצמחים והחיות והבקטריה ששמנו בתוכה בתקוה לשמור עליו בחיים. הרופאים היו מאוד מודאגים שהוא יוכרע על ידי רעלן נוראי כלשהו, או שהריאות שלו יחנקו מבקטריה או פטריה כלשהי. אבל כמובן דבר מכל זה לא קרה.

במהלך השנים הבאות, התרחשו סיפורים רבים סביב התכנון של ביוספירה 2. אולם עד 1991 הצלחנו סוף סוף לבנות את הדבר הזה. והגיע הזמן להיכנס ולנסות אותה. היינו זקוקים לדעת, האם החיים עמידים? האם ניתן לקחת את הביוספירה הזו, שהתפתחה בקנה מידה של כדור הארץ, ולדחוס אותה לתוך בקבוק קטן, והאם היא תשרוד? שאלות גדולות. רצינו לדעת זאת הן מתוך הרצון להיות מסוגלים להגיע למקום אחר ביקום, במידה וננסה להגיע למאדים, למשל, האם נוכל לקחת את ביוספירה איתנו, על מנת לחיות בתוכה? כמו כן רצינו לדעת זאת על מנת להבין טוב יותר אודות כדור הארץ בו אנו כולנו חיים. ובכן, ב1991 הגיע לבסוף הזמן עבורנו להיכנס פנימה ולנסות את בת הטיפוחים שלנו. בואו ניקח אותה למסע בכורה. האם היא תפעל? אולי יתרחש דבר מה שאנו לא מבינים ולא מסוגלים לתקן? ובכך ישלול את הרעיון של ביוספירות מעשה ידי אדם.

שמונה מאיתנו נכנסו פנימה. ארבעה גברים וארבע נשים. יותר אודות כך בהמשך. (צחוק) זה היה העולם בתוכו חיינו. אם כך, למעלה היו לנו יערות גשם ואוקיינוס יפיפיים. ולמטה היה לנו את כל הטכנוספירה, כפי שקראנו לה. היכן שכל המשאבות והשסתומים היו יחד עם מיכלי המים והטיפול באויר, וכל זה. אחד מחברי הביוספירה קרא לזה "גן עדן על גבי נושאת מטוסים". וכמובן שהיה בית הגידול האנושי, שכלל מעבדות וכדומה. זו החקלאות. זו היתה למעשה חוה אורגנית.

ביום בו נכנסתי לביספירה 2, הפכתי, בפעם הראשונה, לאדם שנושם אטמוספירה שונה לחלוטין מכל יתר האנשים בעולם מלבד שבעה אחרים. באותו רגע הפכתי לחלק מהביוספירה. אני לא מתכוונת לכך במובן מופשט. אני מתכוונת לכך פשוטו כמשמעו. כאשר נשפתי החוצה, הפחמן הדו חמצני שלי האכיל את תפוחי האדמה המתוקים שגידלתי. ואכלנו המון תפוחי אדמה מתוקים. (צחוק) ותפוחי אדמה מתוקים אלו הפכו לחלק ממני. למעשה, אכלנו תפוחי אדמה מתוקים רבים כל כך, שהפכתי כתומה מרוב תפוחי אדמה. פשוטו כמשמעו אכלתי את אותו פחמן שוב ושוב. באופן מוזר אכלתי את עצמי בדרך כלשהי.

אולם, כאשר הדבר הגיע לאטמוספירה שלנו, הדבר לא היה מצחיק בטווח הארוך. גילינו שאנו מאבדים חמצן, כמות רבה למדי של חמצן. וידענו שאנו מאבדים פחמן דו חמצני. וכך עבדנו על מנת לבודד את הפחמן. אלוהים. אנו מכירים את המושג עכשיו. גידלנו צמחים כמו משוגעים. לקחנו את הביומסה שלהם, אכסנו אותם במרתף, גידלנו צמחים, הולכים סביב, סביב, סביב, כשאנו מנסים להוציא את הפחמן מתוך האטמוספירה. ניסינו לעצור את חדירת הפחמן לאטמוספירה. הפסקנו להשקות את האדמה, ככל שיכולנו. הפסקנו לחרוש, על מנת למנוע מגזי חממה להיכנס לאויר. אולם החמצן שלנו ירד מהר יותר והפחמן הדו חמצני עלה, דבר שהיה לחלוטין לא צפוי. כיון שראינו אותם נעים יחד ביחידת הניסוי. זה היה כמו משחק מחבואים עם אטומים. איבדנו שבעה טון חמצן. ולא היה לנו כל רמז לגבי מקום המצאם.

ואני אומרת לכם, כאשר מאבדים כמות גדולה של חמצן -- והחמצן שלנו ירד לרמה נמוכה למדי, הוא ירד מ21 אחוז ל14.2 אחוז -- אלוהים ישמור, ההרגשה היא איומה. אני מתכוונת לכך שגררנו את עצמנו סביב הביוספירה. סבלנו מדום נשימה במהלך השינה בלילה. כך שהתעוררנו בנשימה משתנקת. כיון שהכימיה של הדם השתנתה. ממש כך. הנשימה נפסקת ואז אתה -- (משתנקת) -- לוקח נשימה ומתעורר. זה מאוד מעצבן. כולם בחוץ חשבו שאנו הולכים למות. אני מתכוונת, התקשורת גרמה לכך להישמע כאילו אנו הולכים למות. הייתי צריכה להתקשר לאמא שלי כל יומיים ולאמר לה, "לא אמא, הכל בסדר, הכל בסדר. אנחנו לא מתים. אנחנו בסדר גמור. אנחנו בסדר גמור." הרופא, למעשה, בדק אותנו לוודא שאנו למעשה, בסדר. אולם למעשה הוא היה האדם שנפגע במידה הרבה ביותר מהחמצן יום אחד הוא לא יכול לחבר שורת מספרים. הגיע הזמן עבורנו להחדיר חמצן פנימה. אתם עשויים לחשוב, נו טוב, "היי, מערכת החיים שלך נכשלת במילוי תפקידה. האם לא היה זה נורא?" כן. באופן מסוים זה היה מפחיד מאוד. אולם ידעתי שאני יכולה לצאת מבעד לדלת האטומה לאויר בכל רגע, במידה והעסק יהפוך רע באמת. רק מי יהיה זה שיגיד, "איני יכול לשאת זאת עוד!"? לא אני, זה היה בטוח.

מהצד השני זו היתה המטרה המדעית של הפרויקט. כיון שיכולנו להתניע את היצירה הזו, ככלי מדעי, ולראות האם נוכל, למעשה, למצוא לאן נעלמו אותם שבעה טון של חמצן. ובאמת מצאנו אותם. מצאנו אותם בבטון. עיקרו של דבר החמצן עשה דבר פשוט. שמנו כמות גדולה מדי של פחמן באדמה כדשן. הוא התפרק ולקח את החמצן מתוך האויר. פחמן דו חמצני נפלט לאויר. והוא נכנס לבטון. כלל לא מורכב למעשה.

כך בסיום השנתיים כשיצאנו, חשנו התעלות. כיון, שלמעשה, למרות שניתן לאמר שגילינו דבר שהוא די "איחס", כאשר החמצן יורד, מפסיק לתפקד, במהותו במערכת תומכת החיים שלך, זהו כישלון חמור. מלבד העובדה שידענו מה קרה וידענו כיצד לתקן זאת. ולא עלה שום דבר אחר שבאמת היה רציני באותה מידה. והוכחנו את התפיסה, פחות או יותר. אנשים, לעומת זאת, זה נושא אחר. היינו -- אני לא יודעת האם היינו ברי תיקון. כולנו השתגענו במידה מסויימת, אני אומר זאת.

ביום בו יצאתי מתוך ביספירה 2 הייתי נרגשת לראות את כל משפחתי וחברי. במשך שנתיים ראיתי אנשים מבעד לזכוכית. וכולם רצו אלי. ואני נרתעתי. הם הסריחו! אנשים מסריחים! אנחנו מסריחים מתרסיס לשיער ומדיאודורנט, וכל מיני דברים אחרים. עכשיו היו לנו דברים בתוך ביוספירה 2 על מנת לשמור על עצמנו נקיים. אבל דבר לא הכיל בושם. ואוי כמה שאנו מסריחים כאן בחוץ. לא רק זה, איבדתי קשר למקום ממנו בא המזון שלי. גידלתי את כל המזון שלי בעצמי. לא היה לי שמץ של מושג מה ישנו בתוך המזון שלי, מהיכן הוא בא. אפילו לא היכרתי מחצית מהשמות במרבית המזונות שאכלתי. למעשה, הייתי נוהגת לעמוד משך שעות במעברים בחנויות, כשאני קוראת את כל השמות על כל הדברים. אנשים חשבו שהשתגעתי. זה באמת היה מדהים. לאט לאט איבדתי כל קשר למקום בו הייתי בביוספירה הגדולה הזו, בביוספירה הגדולה הזו בה כולנו חיים. בביוספירה 2 הבנתי באופן מוחלט שיש לי השפעה עצומה על הביוספירה שלי, בכל יום, ולה היתה השפעה עלי, עמוקה וישירה מאוד.

מאז המשכתי בעיסוקיי. חברת פרגון לפיתוח החלל, חברה קטנה שהקמתי עם אנשים בזמן שהייתי בתוך הביוספירה, מכיון שלא היה לי דבר אחר לעשות. ואחד הדברים שעשינו היה לנסות ולהבין כמה קטנות יכולות הביוספירות האלו להיות. מה ניתן לעשות איתן? וכך שלחנו אחת לתחנת החלל מיר. אחרת שלחנו עם מעבורת החלל ואחת על תחנת חלל בין לאומית, למשך 16 חודשים. היכן שהצלחנו לייצר את האורגניזמים הראשונים שעברו מחזור חיים שלם בחלל. בהחלט דחפנו את המעטפת של ההבנה כמה עמידה מערכת החיים שלנו.

בנוסף אני גאה להכריז, שאתם זוכים להצצה מקדימה -- ביום שישי אנו עומדים להכריז שאנו למעשה מקימים צוות על מנת לפתח מערכת לגידול צמחים על הירח, מה שהולך להיות משעשע למדי. המורשת של זה תהיה מערכת שאנו מתכננים, מערכת חתומה לחלוטין לגידול צמחים על מאדים. כחלק מזה היינו צריכים ליצור מודל של מחזור מהיר מאוד של פחמן דו חמצני, חמצן ומים,

כתוצאה מהצורך ליצור את המודל הזה מצאתי עצמי מכל המקומות באריתריאה אשר בקרן אפריקה. אריתריאה, בעבר חלק מאתיופיה, הינה אחד מאותם מקומות יפים באופן מדהים שוממה באופן שלא יאמן, ואיני מבינה איך אנשים מצליחים למצוא בה מחיה. היא כה יבשה. זה מה שראיתי. אך ראיתי גם את זה. ראיתי חברה שלקחה מי ים, וחול, והם גידלו סוג של גידול אשר משגשג על מי מלח שלא טופלו. והיבול שימש לייצור מזון. במקרה הזה היה זה שמן זרעים. זה היה מדהים. בנוסף הם גידלו מנגרובים במטע. המנגרובים שימשו לאספקת עץ דבש ועלים לבעלי החיים, כך שהם יכלו להפיק חלב ודברים נוספים, כפי שאנו עשינו בביוספירה.

וכל זה בא מזה, חווה לגידול חסילונים. חוות חסילונים הם פגע על פני כדור הארץ, בכנות, מנקודת מבט סביבתית. הם שופכים כמויות אדירות של חומרים מזהמים לתוך האוקיינוס. הן מזהמות גם את החוות השכנות. הן כולן עושות צרכים האחת לתוך השניה. פשוטו כמשמעו. ומה שפרויקט זה עשה, היה לקחת את מה שנבע מהן והפך את הכל לכל המזון הזה. למעשה הם לקחו את כל הזיהום והפכו אותו לשפע עבור אנשי המדבר. הם יצרו מערכת אקולוגית תעשייתית, במובן מסוים.

הייתי שם כיון שלמעשה יצרתי מודל של החלק שכלל את המנגרובים לטובת תוכנית אשראי לפחמן, תחת פרטוקול קיוטו של האו"ם. ובזמן שיצרתי את המודל של ביצת המנגרובים הזו, חשבתי לעצמי, "איך שמים קופסא סביב זה?" כאשר אני יוצרת מודל לצמח בקופסא, ממש, אני יודעת היכן למתוח את הגבול. ביער מנגרובים שכזה אין לי מושג. נו, כמובן שצריך למתוח את הגבול סביב כל כדור הארץ. צריך להבין את האינטראקציות שלו עם כל כדור הארץ. יש לשים את הפרויקט בהקשר זה.

סביב העולם כיום אנו רואים שינוי עצום. ממה שהייתי קוראת לו מין רוצח חיים, כזה שבין אם בכוונה או שלא בכוונה תכנן את מערכותיו פעמים רבות, להרג חיים. זהו למעשה, צילום יפיפה זה, הוא למעשה מעל לאמזונס. וכאן הירוק הבהיר אלו הינם איזורים של הרס יערות מאסיבי. והעננים העדינים האלו הם, למעשה, מדורות, מדורות מעשה ידי אדם. אנו למעשה בתהליך של הפיכה מזה, למה שאני מכנה חברה אוהבת חיים, כזו שבה אנו לומדים לטפח חיים. יתכן וזה עדיין לא נראה כך, אבל אנו כן. זה קורה בכל מקום בעולם, בכל תחום עיסוק בחיים, בכל סוג של קריירה ותעשייה שתוכלו להעלות על הדעת. ואני חושבת שפעמים רבות אנשים מאבדים את דרכם בתוך כל זה. הם אומרים, "היכן אני מוצא את דרכי בתוך זה? זה נושא עצום." ואני הייתי אומרת שהדברים הקטנים נחשבים. באמת ובתמים.

הנה סיפורה של המגרפה בחצר האחורית שלי. זו היתה החצר האחורית שלי, בשלב מוקדם, כאשר קניתי את המקום. ובאריזונה, כמובן, כולם מניחים חצץ. והם אוהבים לגרוף את הכל בצורה יפה. הם מרחיקים את כל העלים. וכך ביום ראשון השכנים מוציאים את מפוחי העלים שלהם, ואני רוצה לחנוק אותם. זו אסטתיקה מסוג כלשהו. קשה לנו מאוד עם חוסר סדר. אני לעומת זאת השלכתי את המגרפה שלי. נתתי לכל העלים ליפול מהעצים סביב הבית. וכעבור זמן, מה עשיתי למעשה? יצרתי שכבת אדמה על פני השטח. וכעת כל הציפורים מגיעות. ויש לי ניצים. ויש לי נווה מדבר. זה מה שמתרחש אצלי באביב. למשך שישה שבועות, שישה עד שמונה שבועות, יש לי נווה מדבר ירוק ושופע. זהו למעשה אזור על גדות נהר. וכל העיר טוסון יכלה להיות כך אם כולם פשוט ימרדו וישליכו את המגרפות. לדברים הקטנים יש משמעות.

המהפכה התעשייתית ופרומיתיאוס, נתנו לנו את היכולת, להאיר את העולם. היא נתנה לנו גם, את היכולת להביט על העולם מבחוץ. כעת יתכן ולא לכולנו יש ביוספירה אחרת לברוח אליה, ולהשוות אותה לביוספירה הזו. אבל אנו יכולים להביט בעולם, ולנסות להבין היכן אנו בהקשר שלו, ואיזו השפעה הדדית אנחנו בוחרים לנהל עימו.

ואם אתם מאבדים את מקומכם בביוספירה שלכם, או אולי מתקשים להתחבר למקום בו אתם נמצאים בתוך הביוספירה, הייתי אומרת לכם, לקחת נשימה עמוקה. היוגים צדקו לאורך כל הדרך. נשימה אכן, למעשה, מחברת את כולנו בצורה ממשית מאוד. קחו נשימה כעת. בעת שאתם נושמים, חשבו אודות מה שמצוי בנשימתכם. יתכן שיש בה פחמן דו חמצני מהאדם שיושב לצידכם. יתכן ויש בה מעט חמצן מאצה הגדלה בחוף שמצוי לא הרחק מכאן. הנשימה מחברת אותנו גם בזמן. יתכן ומצוי בה מעט פחמן מהדינוזאורים. יתכן והפחמן שאתם נושפים כעת, ימצא בנשימה של הנכד של הנכד של הנכד שלכם. תודה רבה.