ג'יין גודול מדברת על מה שמבדיל בינינו לבין הקופים

בוקר טוב לכולם. אני חושבת -- קודם כל שזה היה נפלא להיות כאן בימים האחרונים. ושנית, זה כבוד גדול לסיים את האסיפה המיוחדת הזאת -- ההרצאות המדהימות שהיו לנו. אני מרגישה שהתאמתי, בהרבה מובנים, לכמה מהדברים ששמעתי. יצאתי לדרך -- באתי הישר לכאן מתוך עמקי-עמקי יער הגשם הטרופי של אקוודור, המקום בו הייתי בחוץ -- אפשר להגיע לשם רק במטוס -- עם הילידים עם צבע על הפנים ונוצות של תוכי על כיסוי הראש שלהם. במקום שבו האנשים נלחמים כדי לדאוג שחברות הנפט, ולדאוג שהכבישים ישארו מחוץ ליערות שלהם. הם נלחמים לפתח דרך חיים משלהם בתוככי היער בעולם שהוא נקי, בעולם שאינו מורעל, בעולם שאינו מזוהם. ומה שהיה כל כך מדהים בעיני, ומה שמתאים הישר אל הדברים שדיברנו עליהם כאן ב TED, הוא, שממש באמצע יער הגשם, היה איזשהו קולט שמש -- הראשון באותו אזור של אקוודור -- ששימש בעיקר כדי להעלות מים באמצעות משאבה כך שנשים לא תצטרכנה לרדת. המים נוקו, אבל מפני שקיבלו הרבה סוללות הם היו מסוגלים לאגור הרבה חשמל. כך בכל בית -- והיו שם, נדמה לי, שמונה בתים בתוך הקהילה הקטנה הזאת -- היה אפשר להדליק אור במשך, נדמה לי שזה היה חצי שעה בכל ערב. והיה שם המנהיג, בבגדי המלכות שלו, עם מחשב נייד. (צחוק) והאיש הזה, הוא היה בחוץ, והוא חזר, ואז הוא אמר, "את יודעת, אנחנו פתאום קפצנו לתוך תקופה חדשה לגמרי, ואנחנו אפילו לא ידענו על האדם הלבן לפני 50 שנה, ועכשיו אנחנו כאן עם מחשבים ניידים, ואנחנו רוצים ללמוד מהעולם המודרני. אנחנו רוצים לדעת על בריאות. אנחנו רוצים לדעת מה אנשים אחרים עושים -- אנחנו מתעניינים בזה. ואנחנו רוצים ללמוד שפות זרות. אנחנו רוצים לדעת אנגלית וצרפתית ואולי סינית, ואנחנו חזקים בשפות." אז הנה הוא עם המחשב הנייד הקטן שלו, אבל נלחם נגד הכח של הלחצים -- בגלל החובות, חובות החוץ של אקוודור -- נלחם בלחץ של הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, וכמובן האנשים שרוצים לנצל את היערות ולקחת את הנפט. וכך, באים ישירות משם לכאן. אבל, כמובן, תחום המומחיות שלי נמצא אפילו בסוג אחר של ציוויליזציה -- אני לא באמת יכולה לקרוא לזה ציוויליזציה. דרך חיים שונה, יצורים שונים. דיברנו קודם -- השיחה הנפלאה של ווייד דייויס על תרבויות שונות של אנשים ברחבי העולם -- אבל העולם לא בנוי רק עבור האדם, יש גם יצורים חיים אחרים. אני רוצה להביא לתוך הכנס הזה של TED, כמו שאני תמיד עושה ברחבי העולם, את קולה של ממלכת בעלי החיים. לעתים קרובות מדי אנחנו רואים כמה שקופיות, או קטע סרט, אבל ליצורים האלה יש קולות המביעים משהו. וכך, אני רוצה לברך אתכם, כשימפנזה ביערות טנזניה -- (חיקוי קול השימפנזים) (מחיאות כפיים) חקרתי את השימפנזים בטנזניה מאז 1960. בזמן הזה, היו טכנולוגיות מודרניות שבאמת שינו את האופן שבו ביולוגים בשטח ביצעו את עבודתם. למשל, לראשונה, לפני מספר שנים פשוט על ידי איסוף של דגימות צואה היינו מסוגלים לנתח אותם -- לקבל פרופיל DNA -- כך שלראשונה, אנחנו יכולים למעשה לדעת איזה מהשימפנזים הזכרים הוא האבא של כל גור. בגלל שהשימפנזים מאוד מתירניים מבחינת הזדווגות. אז זה פותח בפנינו דרך חדשה של מחקר. ואנחנו משתמשים ב GSI -- ראשי תיבות של משהו עם גיאוגרפיה, GSI -- כדי לגלות את הטווח של השימפנזים. ואנחנו משתמשים -- אתם יכולים לראות שאני לא באמת מתמצאת בעניינים מהסוג הזה -- אבל אנחנו משתמשים בתצלום לווין כדי לראות את היקף כריתת היערות באזור. וכמובן, יש פיתוחים בתת-אדום, כך שניתן לצפות בבעלי החיים בלילה, ויש ציוד הקלטה בוידאו, וההקלטה נעשית ברורה יותר וטובה יותר. כך שבהרבה, הרבה דרכים אנחנו יכולים לעשות דברים היום שלא היינו יכולים לעשות כשהתחלתי ב 1960. במיוחד כאשר שימפנזים, ובעלי חיים אחרים עם מח גדול, נחקרים בשבי, הטכנולוגיה המודרנית עוזרת לנו לחפש את יכולות החשיבה המתקדמות של בעלי החיים הלא-אנושיים. כך שאנחנו יודעים היום, יש יכולות של ביצועים שהיו יכולים להיחשב לחלוטין בלתי אפשריים על ידי המדע כאשר התחלתי. אני חושבת שמבין השימפנזים בשבי מי שמדורגת הכי גבוה מבחינת הביצועים האינטלקטואליים היא אחת בשם איי ביפן -- משמעות שמה הוא אהבה -- ויש לה "שותפה" רגישה להפליא שעובדת איתה. היא אוהבת את המחשב שלה -- היא תעזוב את הקבוצה הגדולה שלה, ואת המים הזורמים, ואת העצים ואת הכל. והיא תבוא לשבת אל המחשב -- זה כמו משחק מחשב בשביל ילד, היא מכורה לזה. היא בת 28, אגב, והיא עושה דברים עם מסך המחשב שלה ומשטח מגע בו היא עובדת מהר יותר מרוב בני האדם. היא עושה פעולות מאוד מורכבות, שאין לי זמן לפרט אותן, אבל הדבר המדהים לגבי הנקבה הזאת הוא שהיא לא אוהבת לטעות. אם היה לה סיבוב לא מוצלח, והניקוד שלה לא טוב, היא תבוא ותושיט את ידה ותקיש על הזכוכית -- בגלל שהיא לא יכולה לראות את הבוחן -- כדי לקבל סיבוב נוסף. והריכוז שלה -- היא כבר התרכזה מאוד למשך 20 דקות בערך, וכעת היא רוצה לעשות הכל שוב, רק בשביל הסיפוק של לעשות את זה בצורה טובה יותר. והאוכל לא חשוב -- היא כן מקבלת פרס מזערי, כמו צימוק אחד עבור תשובה נכונה -- והיא גם תעשה את זה ללא תמורה, אם תספר לה על כך מראש. אז הנה אנחנו, שימפנזה משתמשת במחשב. שימפנזות, גורילות, אורנג-אוטנג גם למדו שפת סימנים של בני אדם. אבל העניין הוא שכאשר הייתי לראשונה בגומבה ב1960 -- אני זוכרת זאת בצורה כל כך טובה, ברורה, כאילו היה זה אתמול -- הפעם הראשונה, כאשר הייתי הולכת דרך הצמחייה, השימפנזים היו עדיין בורחים ממני, בדרך כלל, אפילו שכמה כבר קצת הסתגלו -- וראיתי את אותה דמות כהה, גוחנת מעל סוללת טרמיטים והתבוננתי בה מבעד למשקפת. זה היה, למרבה המזל, זכר בוגר שקראתי לו דייויד גרייבירד (=זקן אפור) -- ודרך אגב, המדע באותו הזמן היה אומר לי שאני לא צריכה לתת שמות לשימפנזים, הם כולם צריכים לקבל מספרים, זה היה יותר מדעי. בכל אופן, דייויד גרייבירד -- וראיתי שהוא היה לוקח חתיכות קטנות של עשב ומשתמש בהם לצוד טרמיטים מתוך הקן התת-קרקעי שלהם. ולא זו בלבד -- הוא לפעמים יקח ענף בעל עלים ויסיר את עליו. שינוי האובייקט על מנת להתאים אותו לצורך מסוים -- זו התחלה של בניית כלי. הסיבה שזה היה כל כך מרגש וכזו פריצת דרך היא שבאותו הזמן, היה נחשב שהאדם, ורק האדם, השתמשו ויצרו כלים. כשהייתי בבית הספר, הגדירו לנו את האדם כיוצר כלים. כך היה כאשר לואיס ליקי, המורה שלי, שמע את החדשות, הוא אמר, "אה, אנחנו חייבים עכשיו להגדיר מחדש אדם, להגדיר מחדש כלי, או לקבל את השימפנזים כבני אדם." (צחוק) היום ידוע שבגומבה לבד, ישנן תשע דרכים בהן שימפנזים משתמשים בחפצים לשימושים שונים. יתרה מכך, באזורים שונים באפריקה, בכל מקום שבו נחקרו השימפנזים, יש דרכים שונות לגמרי של התנהגויות שימוש בכלים. ומפני שנראה שהדפוסים האלה עוברים מדור לדור על ידי התבוננות, חיקוי ואימון -- הרי זוהי ההגדרה של התרבות האנושית. מה שגילינו הוא שבמשך הארבעים ומשהו שנה האלה שבהן אני ואחרים חקרנו את השימפנזים והקופים הגדולים האחרים, וגם, כמו שאני אומרת, יונקים אחרים, עם מוחות מורכבים ומערכות חברתיות, מצאנו שאחרי הכל, אין קו חד המפריד את האדם משאר ממלכת בעלי החיים. זהו קו מאוד מטושטש. והוא נעשה מטושטש יותר ככל שאנחנו מגלים שבע"ח עושים דברים שאנחנו, ביהירותנו, חשבנו שעושה אותם רק האדם. השימפנזים -- אין זמן לדון בחייהם המרתקים -- אבל יש להם ילדות ארוכה, חמש שנים של יניקה ושל שינה עם האמא, ואז עוד שלוש, ארבע, או חמש שנים של תלות רגשית בה, אפילו כאשר הילד הבא כבר נולד. ויש חשיבות ללמידה באותו הזמן, כאשר ההתנהגות עוד גמישה -- ויש כל כך הרבה מה ללמוד בחברת השימפנזים. קשר התמיכה והאהבה ארוך-הטווח המתפתח במשך הילדות הארוכה עם האם, עם האחים והאחיות, ושעשוי להמשך לכל חייהם, העשויים להגיע ל 60 שנה. למעשה, הם יכולים לחיות יותר מ 60 שנה בשבי, אך כעת יש להם 40 שנה לחיות בטבע. אנחנו מוצאים ששימפנזים מסוגלים לרגשות אמיתיים של חמלה ואלטרואיזם. אנחנו מוצאים את התקשורת הבלתי-מילולית שלהם -- שהיא עשירה מאוד -- יש להם הרבה קולות, לנסיבות שונות, אבל הם גם משתמשים במגע, פוזות, מחוות, ומה הם עושים? הם מנשקים, הם מחבקים, הם מחזיקים ידיים. הם טופחים זה לזה על השכם, הם מתרברבים, הם מנופפים באגרופיהם -- אותו סוג הדברים שאנחנו עושים -- והם עושים אותם באותו ההקשר. יש להם שיתוף פעולה מאוד מורכב. לפעמים הם צדים -- לא לעתים קרובות כל כך, ואז הם מפגינים שיתוף פעולה מורכב, והם חולקים את הטרף. אנחנו מגלים שהם מראים רגשות דומים -- אולי לפעמים זהים -- לאלו שאנחנו מתארים בעצמנו כשמחה, עצבות, פחד, יאוש. הם חווים סבל נפשי כמו סבל גופני. אין לי זמן להכנס לפרטים שיוכיחו לכם כמה מהדברים האלה, מספיק לומר שיש תלמידים מבריקים מאוד, באוניברסיטאות הטובות ביותר, שלומדים רגשות של בעלי חיים, ולומדים סוגי אישיות אצל בעלי חיים. אנחנו יודעים ששימפנזים וכמה יצורים אחרים יכולים לזהות את עצמם במראה -- עצמם בניגוד לאחר. יש להם חוש הומור, ואלה הדברים שבאופן מסורתי נחשבו ליתרון האדם. זה מלמד אותנו לתת כבוד חדש -- וזה כבוד חדש לא רק עבור השימפנזים, אני מציעה, אלא עבור עוד כמה מבעלי החיים המדהימים איתם אנחנו חולקים את הפלנטה הזאת. כאשר נהיה מוכנים להודות שאחרי הכל, אנחנו לא היצורים היחידים שיש להם אישיות, מחשבות, ומעל לכל - רגשות, ואז אנחנו מתחילים לחשוב על הדרכים בהם אנו משתמשים ומנצלים כל כך הרבה יצורים רגישים ותבוניים על הכוכב הזה, זה באמת נותן סיבה לבושה עמוקה, לפחות עבורי. לכן, הדבר העצוב הוא שהשימפנזים האלה -- שאולי לימדו אותנו, יותר מכל יצור אחר, מעט ענווה -- נמצאים בטבע ונכחדים מהר מאוד. הם נכחדים מפני הסיבות שכל מי שבאולם הזה יודע טוב מדי. הכחדת היערות, גידול אוכלוסיית האדם הדורש עוד אדמה. הם נעלמים בגלל שכמה חברות העצים נכנסות פנימה ומוחקות את הכל. הם נעלמים במרכז אזורי המחיה שלהם באפריקה בגלל שחברות כריתת העצים הבינלאומיות נכנסו פנימה ובנו כבישים -- כמו שהם רוצים לעשות באקוודור ובאזורים אחרים אליהם טרם הגיעה יד האדם -- כדי להשיג נפט או עצים. וזה מה שהוביל בנהר קונגו, ובאזורים אחרים של העולם, למסחר במה שנקרא bush-meat (=בשר ציד) זה אומר שאף על פי שבמשך אלפי שנים, אנשים חיו באותם היערות, או באיזו סביבת מחיה שזה היה, בהרמוניה עם העולם שלהם, הורגים רק את בעלי החיים שהם צריכים לעצמם ולבני משפחותיהם -- עכשיו, פתאום, בגלל הכבישים, הציידים יכולים לבוא מהערים. הם יורים בהכל, בכל דבר שזז אם זה גדול מחולדה קטנה, הם מייבשים אותו בשמש או מעשנים אותו. עכשיו יש להם גם את השילוח, הם לוקחים אותו על משאית ניסור העצים או משאית הכריה לתוך הערים ושם מוכרים אותו. אנשים ישלמו יותר עבור בשר-ציד, כפי שזה מכונה, מאשר על בשר ביתי -- באופן תרבותי זה מועדף. זה לא דבר שיכול להחזיק מעמד, מחנות כריתת העצים ביערות עכשיו דורשים בשר, אז ציידי הפיגמי בנהר קונגו שחיו שם בדרך החיים הנפלאה שלהם במשך מאות שנים - עכשיו נהרסים. הם מקבלים נשק, הם יורים בשביל מחנות כריתת העצים ומקבלים כסף. התרבות שלהם נהרסת, יחד עם בעלי החיים בהם הם תלויים. אז, כאשר מחנה כריתת עצים נוסע, לא נשאר כלום. דיברנו כבר על אבדן תרבויות אנושיות, וראיתי את זה קורה במו עיני. התמונה העגומה באפריקה -- אני אוהבת את אפריקה, ומה אנחנו רואים באפריקה? אנחנו רואים הכחדת יערות, אנחנו רואים את המדבר מתפשט, אנחנו רואים רעב המוני, אנחנו רואים מחלות ואנחנו רואים גידול באוכלוסיה באזורים שבהם חיים על פיסת קרקע אחת יותר אנשים משהאדמה תוכל לשאת, והם עניים מדי מכדי לקנות אוכל ממקום אחר. במקום שבו האנשים עליהם שמענו אתמול, באי הפסחא, שכרתו את העץ האחרון שלהם -- האם הם היו טיפשים? האם הם לא ידעו מה קורה? מובן שכן, אבל אם הייתם רואים את העוני הנורא באותם חלקים של העולם אין פה שאלה של -- בואו נשאיר את העץ למחר. איך אני הולך להאכיל את משפחתי היום? אולי אני אוכל לקבל כמה דולרים עבור העץ האחרון הזה שיאפשר לנו להחזיק מעמד עוד קצת, ואז הם יתפללו שמשהו יקרה "שיציל אותנו מהסוף הבלתי נמנע." אז, זוהי תמונה די עגומה. הדבר היחיד שיש לנו, שעושה אותנו כל כך שונים מהשימפנזים או מהיצורים החיים האחרים, היא השפה המדוברת המורכבת שלנו -- שפה שבה נוכל לספר לילדינו על הדברים שכבר אינם קיימים. אנחנו יכולים לדבר על העבר הרחוק, לתכנן לעתיד הרחוק, להעלות רעיונות זה עם זה, כך שהרעיונות יוכלו לצמוח מחכמה מצטברת של קבוצה. אנחנו יכולים לעשות זאת כשנדבר זה עם זה, אנחנו יכולים לעשות זאת באמצעות וידאו, אנחנו יכולים לעשות זאת על ידי המילה הכתובה. אנחנו מנצלים לרעה את הכח האדיר הזה שיש לנו, ואנחנו הורסים את העולם. בעולם המפותח במידת מה, זה גרוע יותר, כי יש לנו כל כך הרבה גישה לידע של הטיפשות של מה שאנחנו עושים. אתם יודעים, אנחנו מביאים תינוקות קטנים לתוך עולם שבו, בהרבה מקומות, המים מרעילים אותם. והאויר מזיק להם, והאוכל שצומח מהאדמה המזוהמת מרעיל אותם. וזה לא רק בעולם השלישי הרחוק, זה בכל מקום. אתם יודעים שיש לנו כ50 כימיקלים בגוף שלא היו לנו לפני 50 שנה? וכל כך הרבה מהמחלות האלה, כמו אסטמה, וסוגים מסוימים של סרטן, נמצאים בעליה סביב האזורים אליהם מוזרמת פסולת רעילה ומזוהמת. אנחנו מזיקים לעצמנו בכל העולם, בנוסף לנזק שאנו גורמים לבעלי החיים, בנוסף לנזק שאנחנו גורמים לטבע עצמו. אמא טבע, זו שהביאה אותנו לחיים. אמא טבע, המקום בו אנו צריכים לבלות את זמננו, במקום שבו יש עצים ופרחים וציפורים למען ההתפתחות הפסיכולוגית שלנו. ועדיין, יש מאות רבות של ילדים בעולם המפותח שלעולם אינם רואים טבע, מפני שהם גדלים בתוך בטון וכל מה שהם מכירים הוא מציאות מדומה, ללא הזדמנות ללכת ולשכב בשמש, או ביער, בין כתמי שמש מנומרים היורדים למטה מהחופה שלמעלה. כשהייתי מטיילת מסביב לעולם, אתם יודעים, הייתי צריכה לעזוב את היער -- זה המקום שבו אני אוהבת להיות. הייתי צריכה לעזוב את השימפנזים המקסימים כדי שהתלמידים שלי וצוותי השטח ימשיכו ללמוד מפני, שמסתבר שהאוכלוסייה שלהם הידלדלה מכשני מיליון לפני 100 שנה, לכ 150,000 כעת. ידעתי שהייתי צריכה לעזוב את היער כדי לעשות כמיטב יכולתי על מנת להעלות את המודעות ברחבי העולם. וככל שדיברתי על צרותיהם של השימפנזים, כך התבהרה לי יותר העובדה שהכל מתחבר. והבעיות של העולם המתפתח לעתים כה קרובות נובעות מתאוות הבצע של העולם המפותח, והכל היה מתחבר ביחד, ויוצר -- לא הגיון התקווה קיימת בהגיון, אמרת -- זה יוצר חוסר הגיון. איך אנחנו יכולים לעשות זאת? מישהו אמר זאת אתמול, ובזמן שהייתי מטיילת, הקפדתי לפגוש אנשים צעירים שאיבדו תקווה. הם חשו יאוש. הם הרגישו, "טוב, זה לא משנה מה נעשה, נאכל, נשתה ונשתכר, מחר נמות. הכל חסר תקווה -- תמיד מספרים לנו על זה בתקשורת." ואז פגשתי כמה שהיו כעוסים ואותו הכעס יכול להפוך לאלימות, ואנחנו כולנו מכירים את זה. ויש לי שלושה נכדים קטנים, וכאשר כמה מאותם תלמידים יאמרו לי בתיכון או באוניברסיטה, הם יאמרו, "אנחנו כועסים," או "אנחנו מלאים ביאוש מפני שאנחנו מרגישים שאתם התפשרתם על העתיד שלנו, ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בקשר לכך." ואני הסתכלתי בעיני הנכדים הקטנים שלי, וחשבתי כמה הזקנו לפלנטה הזאת מאז הייתי בגילם. אני מרגישה את הבושה העמוקה הזאת, וזאת הסיבה שב 1991 בטנזניה, פתחתי בפרוייקט שנקרא Roots and Shoots ("שורשים ונבטים") ויש חוברות קטנות בכל מקום בחוץ, ואם למישהו מכם יש קשר עם ילדים ואכפת לו מעתידם, אני מתחננת בפניכם שתקחו את החוברת הזאת. ושורשים ונבטים הוא פרוייקט למען התקוה. השורשים נותנים יסודות מוצקים. הנבטים נראים קטנים, אבל כדי להגיע לשמש הם יכולים לפרוץ דרך חומות לבנים. ראו את חומות הלבנים בתור כל הבעיות שגרמנו לפלנטה הזאת. ואז, תראו, זהו מסר של תקוה. מאות ואלפים של צעירים ברחבי העולם יכולים לפרוץ דרך, ויכולים לעשות את העולם הזה טוב יותר. והמסר הכי חשוב של נבטים ושורשים הוא שכל אחד גורם לשינוי. לכל אחד יש תפקיד למלא. כל אחד מאיתנו משפיע על העולם שסביבנו בכל יום, ואתם המדענים יודעים שאי אפשר בפועל -- אפילו אם תשאר במיטה כל היום, אתה שואף חמצן ופולט פחמן דו חמצני, ואתה כנראה גם הולך לשירותים, ודברים כאלה. אתה יוצר שינוי בעולם. אז, תוכנית שורשים ונבטים מערבת צעירים בשלושה סוגי פרוייקטים, למען הפיכת העולם שסביבם למקום טוב יותר. פרוייקט אחד להראות דאגה ואכפתיות כלפי הקהילה שלך. אחד למען בעלי חיים, כולל בעלי חיים ביתיים -- ואני צריכה לציין, כל מה שלמדתי על התנהגות בעלי חיים עוד לפני שהגעתי לגומבה והשימפנזים - מהכלב שלי, ראסטי, שהיה חבר הילדות שלי. וסוג הפרוייקט השלישי, משהו עבור הסביבה המקומית. אז מה שהילדים עושים, לפני הכל, תלוי בגיל שלהם -- ואנחנו מתחילים מגיל הגן עד האוניברסיטה. זה יהיה תלוי האם הם עירוניים או כפריים. זה יהיה תלוי האם הם חיים ברווחה או בחוסר כל. זה יהיה תלוי באיזה אזור, נאמר, של אמריקה הם חיים. אנחנו נמצאים בכל מדינה עכשיו, והבעיות בפלורידה שונות מהבעיות בניו יורק. זה יהיה תלוי באיזו מדינה הם נמצאים -- ואנחנו כבר בלמעלה מ60 מדינות, עם כ5,000 קבוצות פעילות -- ויש קבוצות בכל מקום ועל חלקם לא שמעתי, מפני שהילדים לוקחים את התוכנית ומפיצים אותה בעצמם. מדוע? מפני שהם מזדהים איתה, והם אלו שמחליטים מה הם יעשו. זה לא משהו שההורים שלהם אומרים להם לעשות, או שהמורים שלהם אומרים להם לעשות. זה משפיע, אבל אם הם מחליטים בעצמם, "אנחנו רוצים לנקות את הנהר הזה ולהחזיר את הדגים שהיו חיים שם פעם. אנחנו רוצים לפנות את הפסולת הרעילה מהאזור הזה ולהקים גן אורגני. אנחנו רוצים ללכת ולהשקיע זמן עם האנשים הזקנים ולשמוע את הסיפורים שלהם ולהקליט את ההיסטוריה שיספרו בעל פה. אנחנו רוצים ללכת ולעבוד במקלט לכלבים. אנחנו רוצים ללמוד על חיות. אנחנו רוצים..." אתם יודעים, זה נמשך ונמשך, וזה ממלא אותי בתקווה. אני, שמטיילת בעולם 300 ימים בשנה, בכל מקום יש קבוצות של שורשים ונבטים של גילאים שונים. בכל מקום יש ילדים עם ברק בעיניים שאומרות, "תראו את השינוי שעשינו." ועכשיו באה הטכנולוגיה לתוך זה, מפני שעם הדרך החדשה של תקשורת אלקטרונית הילדים יכולים לתקשר זה עם זה ברחבי העולם. ואם מישהו מעוניין לעזור לנו, יש לנו כל כך הרבה רעיונות אבל אנחנו זקוקים לעזרה -- אנחנו זקוקים לעזרה ביצירת הסוג הנכון של מערכת שתעזור לאנשים הצעירים האלה להעביר הלאה את ההתרגשות שלהם. אבל גם -- וזה כל כך חשוב -- להעביר הלאה את הייאוש שלהם, לומר, "ניסינו וזה לא עובד, מה עוד אפשר לעשות?" ואז, הביטו וראו, יש עוד קבוצה שעונה לילדים האלה שהם באמריקה או שזו קבוצה בישראל, שאומרים "כן, עשיתם את זה בצורה קצת מוטעית. כך צריכים לעשות זאת." הפילוסופיה הזאת מאוד פשוטה. אנחנו לא מאמינים באלימות. לא אלימות, לא פצצות, לא רובים. זו לא הדרך לפתור בעיות. אלימות מובילה לאלימות, לפחות לפי ראות עיניי. אז איך אנחנו פותרים? הכלים לפתרון בעיות הם הידע וההבנה. לדעת את העובדות, אבל לראות איך הן מתאימות לתמונה הגדולה. עבודה קשה והתמדה -- לא לוותר -- ואהבה וחמלה מובילים לכבוד כלפי כל חי. כמה דקות נשארו לי? שתים? אחת? כריס אנדרסון: אחד -- אחת עד שתים. ג'יין גודול: שתים, שתים. אני הולכת לקחת שתים. (צחוק) אתם הולכים לבוא ולגרור אותי? (צחוק) בכל אופן -- באופן כל כך בסיסי, שורשים ונבטים מתחיל לשנות את חייהם של אנשים צעירים. זה מה שאני מקדישה אליו את רוב הכח שלי. ואני מאמינה שקבוצה כמו זאת יכולה להיות ברת השפעה משמעותית מאוד, לא רק מפני שאתם יכולים לחלוק איתנו טכנולוגיה, אלא מפני שלכל כך הרבה מכם יש ילדים. ואם אתם לוקחים את התוכנית הזאת החוצה, ומביאים אותה לילדים שלכם, יש להם הזדמנות טובה כל כך לצאת ולעשות טוב, מפני שהם קיבלו הורים כמותכם. וזה כל כך ברור עד כמה אכפת לכם לנסות להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר. זה מאוד מעודד. אבל הילדים כן שואלים אותי -- וזה לא יקח יותר משתי דקות, אני מבטיחה -- הילדים אומרים, "ד"ר ג'יין, האם יש לך באמת תקווה לגבי העתיד? את נוסעת, את רואה את הדברים הנוראים שקורים." ראשית, המח האנושי -- אני לא צריכה לומר שום דבר לגבי זה. עכשיו כשאנחנו יודעים מהן הבעיות ברחבי העולם, מוחות אנושיים כשלכם מעלים רעיונות לפתור את אותן בעיות. ודיברנו הרבה על כך. שנית, יכולתו של הטבע לתקן את עצמו. אנחנו יכולים להרוס נהר, ואנחנו יכולים להחזירו לחיים. אנחנו יכולים לראות אזור שלם שומם, והוא יכול להיות מוחזר לפרוח שוב, עם זמן או מעט עזרה. ושלישית, הדובר האחרון דיבר על -- או הדובר לפני האחרון, דיבר על עצמתה של הרוח האנושית. אנחנו מוקפים באנשים הכי מדהימים שעושים דברים שנראים לחלוטין בלתי אפשריים. נלסון מנדלה -- אני לוקחת חתיכת אבן גיר קטנה מכלא האי רובן, שם הוא נכלא למשך 27 שנה, ויצא משם עם כל כך מעט מרירות, הוא היה מסוגל להנהיג את עמו, מזוועות מדיניות האפרטהייד ללא שפיכות דמים. אפילו אחרי ה11 בספטמבר -- ואני הייתי בניו יורק והרגשתי את הפחד -- אף על פי כן, היה כל כך הרבה אומץ לב אנושי, כל כך הרבה אהבה וכל כך הרבה חמלה. ואז כשהלכתי ברחבי המדינה אחרי שהרגשתי את הפחד -- הפחד שהוביל את האנשים אל התחושה שהם לא יוכלו לדאוג יותר לגבי הסביבה, למקרה שיראה שהם לא פטריוטים -- ואני הייתי מנסה לעודד אותם, מישהו העלה ציטוט קטן של מהטמה גנדי, "אם תסתכלו לאחור על ההיסטוריה האנושית, תראו שכל שלטון רשע הוכרע על ידי טוב." וקצת אחרי כן, אישה הביאה לי את הפעמון הקטן הזה, ואני רוצה לסיים בנקודה הזאת. היא אמרה, "אם את מדברת על תקווה ושלום, צלצלי בזה. הפעמון הזה עשוי ממתכת ממוקש יבשתי שנוטרל, משדות הקטל של פול פוט -- אחד מהמשטרים היותר נפשעים בהיסטוריה האנושית -- המקום שבו אנשים מתחילים לבנות את חייהם מחדש ביחד אחרי שהמשטר הופל. אז, כן, יש תקווה, ואיפה היא התקווה? האם היא שם עם הפוליטיקאים? היא בידינו. היא בידיכם ובידיי ובאלו של ילדינו. זה באמת תלוי בנו. אנחנו אלו שיכולים לגרום לשינוי. אם נחיה כך שנשאיר אחרינו את טביעת הרגל האקולוגית הקלה ביותר, אם נקנה דברים שהם אתיים מבחינתנו לקנותם, ולא נקנה דברים שהם לא, אנחנו נוכל לשנות את העולם בן לילה. תודה לכם.