ג'יימס גירי, לדבר באופן מטאפורי

מטאפורות מנהלות חיים סודיים בכל מקום סביבנו. אנחנו מבטאים כשש מטאפורות בדקה. חשיבה מטאפורית חיונית לדרך שבה אנו מבינים את עצמנו ואחרים, לדרך שבה אנו מתקשרים, לומדים, מגלים וממציאים. אבל מטאפורה היא דרך מחשבה לפני הכל.

עכשיו, כדי להסביר את זה, גייסתי את עזרתו של אחד מהפילוסופים הגדולים ביותר, המלך השולט של אנשי המטאפורות, אדם שתרומתו לנושא כה אדירה עד שהוא עצמו הפך למטאפורה. אני, כמובן, מתכוון ללא אחר מאשר אלוויס פרסלי. (צחוק)

עכשיו, "אני מנוענע" ("All Shook Up") הוא שיר אהבה גדול. הוא גם דוגמה נפלאה לכך שבכל פעם שאנחנו מתעסקים בדבר מופשט רעיונות, רגשות, תחושות, רעיונות, מחשבות, אנחנו משתמשים באופן בלתי נמנע במטאפורות. ב-"אני מנוענע", נגיעה אינה נגיעה אלא קור. שפתיים אינן שפתיים, אלא הרי געש. היא אינה היא, אלא נורית. ואהבה אינה אהבה, אלא נענוע של הכל.

בכך, אלוויס הולך בעקבות ההגדרה הקלאסית של אריסטו למטאפורה כתהליך של כינוי משהו בשם ששייך למשהו אחר. זוהי המתמטיקה של מטאפורות. ולמזלנו היא מאוד פשוטה. X שווה ל-Y. (צחוק) הנוסחה הזו עובדת בכל מקום שיש מטאפורה.

אלוויס השתמש בזה, כמו גם שייקספיר. בשורה המפורסמת מ"רומיאו ויוליה", יוליה היא השמש. עכשיו, כאן, שייקספיר מכנה משהו, יוליה, בשם ששייך למשהו אחר, השמש. אבל כשאנו נותנים למשהו שם ששייך למשהו אחר, אנחנו נותנים לו גם רשת שלמה של אנלוגיות. אנו מערבבים ומתאימים את מה שאנחנו יודעים על מקור המטאפורה, במקרה זה, השמש, עם מה שאנחנו יודעים על המטרה שלה, יוליה. והמטאפורה מספקת לנו הבנה הרבה יותר טובה של יוליה מאשר אם שייקספיר היה מתאר את מראה באופן מילולי.

אז איך אנחנו מייצרים ומבינים מטאפורות? זה עשוי להראות מוכר. הצעד הראשון הוא זיהוי תבניות. הביטו בתמונה הזו. מה אתם רואים? למעשה יש שלושה פּאקמנים מסובבים ושלושה סוגריים משולשים. מה שאנחנו רואים, לעומת זאת, הוא שני משולשים חופפים. מטאפורה אינה רק זיהוי תבניות, היא יצירת תבניות. צעד שני, סינסתזיה מושגית.

עכשיו, סינסתזיה היא החוויה של גירוי חושי אחד באמצעות חוש אחר, כמו שמיעה בצבעים. אנשים עם שמיעה בצבעים ממש רואים צבעים כשהם שומעים צלילים של מילים או אותיות. לכולנו יש יכולות סינסתטיות. זהו מבחן ה-בואובה/קיקי. מה שאתם צריכים לעשות הוא לזהות איזו מהצורות הללו נקראת בואובה, ואיזו נקראת קיקי. (צחוק)

אם אתם כמו 98 אחוזים מהאנשים, תזהו את הצורה המעוגלת, דמויית האמבה, כבואובה, ואת המחודדת כקיקי. האם נוכל להרים ידיים? האם זה מתאים? OK, אני חושב שזה בערך 99.9. למה אנחנו עושים את זה? כי אנחנו מוצאים באופן אינסטינקטיבי, או יוצרים, תבנית בין הצורה המעוגלת, והצליל המעוגל של בואובה, והצורה המחודדת, והצליל המחודד של קיקי.

ורבות מהמטאפורות שבהן אנו משתמשים הן סינסתטיות. השקט מתוק. העניבה רועשת. אנשים סקסיים הם חמים. אנשים לא סקסיים הם קרים. מטאפורה יוצרת סוג של סינסתזיה מושגית, שבו אנו מבינים מושג אחד בהקשר של אחר.

הצעד השלישי הוא "דיסוננס קוגניטיבי". זהו מבחן סטרוּפּ. מה שאתם צריכים לעשות פה הוא לזהות במהירות האפשרית את צבע הדיו שבה המילים האלה כתובות. אתם יכולים לבחון את עצמכם עכשיו. אם אתם כמו רוב האנשים, תחוו רגע של דיסוננס קוגניטיבי כשהשם של הצבע מודפס בדיו בצבע שונה. המבחן מראה שאיננו יכולים להתעלם מהמשמעות המילולית של המילים אפילו אם המשמעות המילולית נותנת תשובה שגויה.

מבחן סטרוּפּ נעשה גם עם מטאפורות. המשתתפים התבקשו לזהות, מהר ככל האפשר, את המשפטים השגויים. לקח להם יותר זמן לדחות את המטאפורות מאשר את המשפטים השגויים מילולית. למה? כי אנחנו לא יכולים להתעלם גם מהמשמעות המטאפורית של מילים.

אחד המשפטים היה "עבודות מסויימות הן כמו כלא". עכשיו, אלא אם אתה סוהר, המשפט "עבודות מסויימות הן כמו כלא" שגוי מילולית. לצערנו, הוא נכון מטאפורית. ונכונות מטאפורית משבשת את יכולתנו לזהות אותו כשגוי מילולית. מטאפורות חשובות כי הן מסביבנו כל יום, כל הזמן. מטאפורות חשובות כי הן יוצרות ציפיות.

שימו לב בפעם הבאה שאתם קוראים חדשות כלכליות. מטאפורות סוכן מתארות תזוזות מחירים כפעולה מכוונת של יצור חי, כמו "הנאסדק טיפס גבוה יותר". מטאפורות עצם מתארות תזוזות מחירים כחפצים דוממים, כמו "הדאו נפל כמו אבן".

חוקרים ביקשו מקבוצת אנשים לקרוא אוסף פרשנויות על מניות, ואז לחזות את המגמה העתידית. אלו שנחשפו למטאפורות הסוכן ציפו שהכוון הנוכחי יימשך. והם החזיקו בציפיות אלו מפני שמטאפורות הסוכן רומזות על פעולה מכוונת של דבר חי השואף למטרה. אם, לדוגמה, מחירי הבתים מתוארים באופן שגרתי כמטפסים ומטפסים, מעלה ומעלה, אנשים יניחו באופן טבעי שעליה זו אינה ניתנת לעצירה. הם יחושו בטחון, נניח, לקחת משכנתא שאינם יכולים ממש להרשות לעצמם. זוהי כמובן דוגמה היפותטית. אבל זוהי הדרך שבה מטאפורות מטעות.

מטאפורות חשובות גם בגלל שהן משפיעות על החלטות ע"י הפעלת אנלוגיות. לקבוצת סטודנטים נאמר שפלשו למדינה דמוקרטית קטנה והיא מבקשת סיוע מארה"ב. והם היו צריכים להחליט. מה הם צריכים לעשות? להתערב, לפנות לאו"ם או לא לעשות כלום? כל אחד מהם קיבל אחד משלושה תיאורים של המשבר ההיפותטי. כל אחד מהם תוכנן כך שיעורר הקבלה היסטורית שונה: מלחמת העולם השנייה, מלחמת וייטנאם, והשלישי היה ניטראלי מבחינה היסטורית.

אלו שנחשפו לתרחיש מלחמת העולם השנייה המליצו יותר על התערבות מאשר האחרים. כמו שאיננו יכולים להתעלם מהמשמעות המילולית של מילים, איננו יכולים להתעלם מההקבלות שמעוּררות ע"י מטאפורות. מטאפורות חשובות כי הן פותחות פתח לגילוי. בכל פעם שאנחנו פותרים בעיה, או מגלים משהו, אנחנו משווים בין מה שידוע למה שאינו ידוע. והדרך היחידה לגלות את מה שאינו ידוע היא לחקור את הדרכים שבהם הוא עשוי להיות דומה למה שכבר ידוע.

איינשטיין תיאר את שיטתו המדעית כמשחק קומבינטורי. נודע שהשתמש בניסויים מחשבתיים, שהם, למעשה, אנלוגיות משוכללות, כדי להגיע לכמה מהתגליות הגדולות ביותר שלו. ע"י כך שאנו מצרפים את מה שאנו יודעים ואת מה שאיננו יודעים, דרך אנלוגיה, מחשבה מטאפורית יוצרת את הניצוץ שמצית תגלית.

עכשיו, מטאפורות קיימות בכל מקום, אך הן חבויות. אבל אם תביטו על המילים שסביבכם תמצאו אותן. ראלף וואלדו אמרסון תיאר שפה כ"שירה מאובנת". אבל לפני שהיתה שירה מאובנת שפה היתה מטאפורה מאובנת. והמאובנים האלה עדיין נושמים.

קחו את שלוש המילים הכי מפורסמות בכל הפילוסופיה המערבית: "Cogito ergo sum". בד"כ הן מתורגמות כ-"אני חושב משמע אני קיים". אבל קיים תרגום טוב יותר. המילה הלטינית "Cogito" נגזרת מהתחילית "קו" שפרושה "ביחד", והפועל "אגיטר" שפרושו "לנענע", "לזעזע". אז הפרוש המקורי של "Cogito" הוא לנענע ביחד והתרגום הראוי של "Cogito ergo sum" הוא: "אני מזעזע דברים, משמע אני קיים". (צחוק)

מטאפורות מזעזעות דברים, ותוך כדי כך נותנות לנו הכל, משייקספיר ועל תגליות מדעיות. המחשבה היא כמו כיפת שלג מפלסטיק, הכי יפה, הכי מעניינת, והכי עצמה, מתי ש, כמו שאלוויס ניסח את זה, מזעזעים אותה לגמרי. ומטאפורות שומרות על המחשבה מנוערת, חורקת ומתגלגלת, הרבה אחרי שאלוויס עזב את הבניין. תודה רבה לכם. (מחיאות כפיים)