ג'יימס קמרון: לפני אווטר... ילד סקרן

גדלתי על דיאטה סדירה של מדע בדיוני. לתיכון הגעתי באמצעות האוטובוס שעה לכל כיוון בכל יום. ותמיד הייתי שקוע בספר, ספר מדע בדיוני, אשר לקח את המחשבות שלי לעולמות אחרים, וסיפק, באופן סיפורי, את יצר הסקרנות הבלתי נלאה שהיה לי.

ואתם יודעים, הסקרנות ההיא נתגלתה גם בעובדה שבכל זמן בו לא הייתי בבית-הספר הייתי ביער, מטייל ולוקח "דגימות", צפרדעים ונחשים וחרקים ומי בריכה, ומביא אותם חזרה, בוחן אותם תחת המיקרוסקופ. אתם יודעים, הייתי ממש חנון מדעים. אבל זה היה במטרה לנסות ולהבין את העולם, להבין את גבולות האפשר.

ונראה היה שהאהבה שלי למדע בדיוני למעשה השתקפה בעולם הסובב אותי, כיוון שמה שהתרחש, זה היה בסוף שנות ה-60, היינו בדרך אל הירח, חקרנו את מעמקי האוקיינוסים. ז'אק קוסטו נכנס לסלון שלנו עם תוכניותיו המדהימות שהראו לנו בעלי-חיים ומקומות ועולם מופלא שלפני כן, לא יכולנו באמת לדמיין. אז, נראה היה שזה הדהד עם כל הפן הבדיוני של זה.

ואני הייתי אמן. יכולתי לשרטט. יכולתי לצייר. ונוכחתי שבגלל שלא היו משחקי מחשב והרוויה הזו של סרטי אנימציה ממוחשבת וכל התמונות בנוף התקשורתי, הייתי חייב ליצור את התמונות האלה בראשי. אתם יודעים, כולנו עשינו זאת, כמו ילדים החייבים לקרוא ספר, ובאמצעות התיאור של הסופר להעלות משהו על מסך הקולנוע שבראשנו. וכך, תגובתי לזה הייתה לצייר, לשרטט ייצורים זרים, עולמות זרים, רובוטים, ספינות-חלל, כל הדברים האלה. נתפסתי אינספור פעמים בשיעור מתמטיקה משרבט מאחורי ספר-הלימוד. כלומר, היצירתיות הייתה חייבת לבוא לידי ביטוי באופן כלשהו.

ודבר מעניין קרה, התוכניות של ז'אק קוסטו ריגשו אותי ממש לגבי העובדה שהיה עולם זר כאן על כדור-הארץ. יכול להיות שאני לא באמת אגיע לעולם זר בספינת חלל, מתישהו בעתיד. זה היה מוטל בספק רב. אבל לעולם ההוא באמת יכולתי להגיע, בדיוק כאן על כדור-הארץ, שהיה עשיר ואקזוטי כמו כל מה שדמיינתי מקריאת ספרים אלה.

אז, החלטתי שאני אהיה צוללן בגיל 15. והבעיה היחידה עם זה הייתה שגרתי ביישוב קטן בקנדה, 600 מייל מהאוקיינוס הקרוב ביותר. אך לא נתתי לזה להרתיע אותי. הצקתי לאבי עד שלבסוף הוא מצא חוג צלילה בבאפלו, ניו-יורק, ממש מעבר לגבול ממקום מגורינו. ולמעשה הוכשרתי בבריכה בימק"א (איגוד צעירי הנוצרים) באמצע החורף בבאפלו, ניו-יורק. ולא ראיתי את האוקיינוס, אוקיינוס אמיתי, במשך שנתיים נוספות, עד שעברנו לקליפורניה.

מאז, בזמן שעברו 40 שנה, ביליתי כ-3,000 שעות מתחת למים, ו-500 שעות מתוכן היו בצוללות. ולמדתי שהסביבה של מעמקי האוקיינוס, ואף האוקיינוסים הרדודים, כל-כך עשירים בצורות-חיים מדהימות שהם באמת מעבר לדמיוננו. דמיונו של הטבע הוא כל-כך חסר גבולות בהשוואה לדמיון האנושי הזעום שלנו. עדיין, עד עצם היום הזה, אני משתאה לנוכח מה שאני רואה כשאני יוצא לצלילות אלה. ורומן האהבים שלי עם האוקיינוס ממשיך, וחזק כפי שהיה תמיד.

אבל, כשבחרתי קריירה, בתור מבוגר, היה זה עשיית סרטים. וזו נראתה הדרך הטובה ביותר ליישב את הדחף שהיה לי לספר סיפורים, עם הדחפים שלי ליצור תמונות. ובתור ילד תמיד ציירתי ספרי קומיקס, וכו'. אז, עשיית סרטים הייתה הדרך לשלב תמונות וסיפורים ביחד. וזה היה הגיוני. וכמובן הסיפורים שבחרתי לספר היו סיפורי מדע בדיוני" "שליחות קטלנית", "הנוסע השמיני", ו-"מצולות". ועם הסרט "מצולות", שילבתי את אהבתי למעמקי הים וצלילה, עם עשיית סרטים. אז, אתם יודעים, מיזוג שתי התשוקות האלו.

משהו מעניין יצא מ-"מצולות", שכדי לפתור בעייה סיפורית ספציפית בסרט ההוא, שהייתה ליצור מין יצור מים נוזלי, ממש אימצנו את האנימציה הממוחשבת. והתוצאה הייתה הדמות רכת-המשטח הראשונה, באנימציה ממוחשבת שאי פעם הייתה בסרט. ואף כי הסרט לא הניב רווחים, בקושי החזיר את ההשקעה, עליי לומר, הייתי עד למשהו מדהים, והוא שהקהל, הקהל הגלובלי, היה מהופנט ע"י הדבר הזה שנראה כמו קסם.

אתם יודעים, זהו החוק של ארתור קלארק שכל טכנולוגיה מתקדמת מספיק לא ניתנת להבחנה מקסם. הם צפו במשהו קסום. וזה ריגש אותי עד מאוד. וחשבתי, "וואו, זה משהו שצריך לאמץ אותו לתוך אמנות הקולנוע". כך, עם "שליחות קטלנית 2", שהיה הסרט הבא שלי, לקחנו את זה הרבה יותר רחוק. בעבודה עם ILM, יצרנו את בחור המתכת הנוזלית בסרט ההוא. ההצלחה הייתה תלויה בהצלחתו של האפקט. וזה עבד. ויצרנו קסם שוב. והייתה לנו אותה התוצאה עם הקהל. למרות שעשינו קצת יותר כסף עם הסרט ההוא.

אז, מתיחת הקו בין שתי נקודות האלו של נסיון, הביאו לכך שזה מתעתד להיות עולם חדש לחלוטין, זה היה עולם חדש לחלוטין של יצירתיות עבור אמני סרטים. אז, הקמתי חברה עם סטן וינסטון, חברי הטוב סטן וינסטון, שהיה מעצב היצורים והאיפור העיקרי בזמנו, וקראו לה (לחברה) "דיגיטל דומיין". והתפישה של החברה הייתה שנזנק מעבר לתהליכים האנלוגיים של מדפסות אופטיות וכו', ונלך היישר לייצור דיגיטלי. וממש עשינו זאת וזה העניק לנו יתרון תחרותי לזמן מה.

אך מצאנו את עצמנו מאחור באמצע שנות ה-90 בתחום העיצוב של יצורים ודמויות שלמעשה למטרה זו הקמנו את החברה. אז, כתבתי יצירה בשם "אווטר", אשר נועדה לפרוץ באופן מוחלט את גבולות של האפקטים הויזואליים, של אפקטים של אנימציה ממוחשבת, מעבר לקיים עם דמויות אנושיות המביעות רגשות באופן מציאותי אשר נוצרות באנימציה ממוחשבת, והדמויות הראשיות יהיו כולן באנימציה ממוחשבת והעולם יהיה באנימציה ממוחשבת והגבולות ייפרצו. ונאמר לי ע"י האנשים בחברה שלי שלא נהיה מסוגלים לעשות זאת למשך זמן מה.

אז, דחפתי את זה למגירה, ועשיתי איזה סרט אחר על ספינה גדולה ששוקעת. ( צחוק ) אתם יודעים, הלכתי ומכרתי את זה לאולפנים כ-"רומיאו ויוליה על ספינה". זה הולך להיות רומן אפי, סרט מלא בתשוקה. בלבי, מה שרציתי לעשות זה לצלול להריסות האמיתיות של "טיטאניק". וזו הסיבה שעשיתי את הסרט. ( מחיאות כפיים ) וזאת האמת. עכשיו, האולפנים לא ידעו את זה. אך אני שכנעתי אותם. אמרתי, "אנחנו הולכים לצלול להריסות. אנחנו הולכים לצלם אותם במציאות. נשתמש בזה בפתיחה של הסרט. זה יהיה ממש חשוב. זה יהיה חומר שיווקי מעולה". ושכנעתי אותם לממן משלחת. ( צחוק )

נשמע מטורף. אבל זה חוזר לנושא של איך הדמיון שלנו יוצר מציאות. כי ממש יצרנו מציאות בה שישה חודשים מאוחר יותר מצאתי את עצמי בצוללת רוסית שני מיילים וחצי בעומק האוקיינוס האטלנטי הצפוני, צופה בטיטאניק האמיתית דרך אשנב צפייה, לא סרט, לא אייץ'-די, אלא באמת. ( מחיאות כפיים )

עכשיו, זה הדהים אותי. וזה הצריך הכנה רבה, היינו חייבים לבנות מצלמות ופנסים וכל מיני דברים. אך, עלה בדעתי כמה שהצלילה הזאת, צלילות העומק האלו היו כמו משימה בחלל. אתם יודעים, היכן שזה היה מאוד טכני, וזה צרך כמות עצומה של תכנון. אתה נכנס לכזה תא, אתה יורד לסביבה כזאת חשוכה ועויינת היכן שאין תקווה להצלה אם אינך יכול לחזור בכוחות עצמך. וכזה חשבתי, "וואו. אני כאילו חי בסרט מדע בדיוני. זה ממש מגניב".

וכך, ממש נדבקתי בחיידק המחקר במעמקי האוקיינוס. כמובן, הסקרנות, המרכיב המדעי שבזה. זה היה הכל. זו הייתה הרפתקאה, זו הייתה סקרנות. זה היה דמיון. וזה היה נסיון שהוליווד לא יכלה לתת לי. כי, אתם יודעים, יכולתי לדמיין יצור ויכולנו ליצור אפקט ויזואלי עבורו. אך לא יכולתי לדמיין את מה שראיתי דרך החלון ההוא. בזמן שיצאנו לכמה מהמסעות הבאים שלנו ראיתי יצורים בנקבים הידרותרמיים ולפעמים דברים שמעולם לא ראיתי, לפעמים דברים שאיש לא ראה מעולם, שלמעשה לא תוארו ע"י המדע באותה עת בה ראינו ושיקפנו אותם.

אז, לגמרי נדהמתי מזה, והייתי חייב לעשות יותר. וכך, הגעתי למעשה להחלטה מתוך סקרנות. לאחר ההצלחה של "טיטאניק", אמרתי, "בסדר, אני הולך להשהות את העבודה הסדירה שלי כבמאי הוליוודי, ואני הולך להיות חוקר במשרה מלאה לזמן מה". וכך, התחלנו לתכנן את המסעות האלה. ומצאנו את עצמנו בביסמארק, חוקרים אותה עם רכבים רובוטיים. חזרנו להריסות הטיטאניק. לקחנו רובוטים קטנים שיצרנו אשר כרכו סיב אופטי. והרעיון היה להיכנס פנימה ולעשות סקירה פנימית של הספינה ההיא, מה שמעולם לא נעשה. איש מעולם לא הסתכל בתוך ההריסות. לא היה לאיש את האמצעים לכך. אז יצרנו טכנולוגיה לעשות זאת.

אז, אתם יודעים, הנה אני כאן עכשיו, על סיפון הטיטאניק, יושב בצוללת, ורואה בחוץ קרשים שנראים מאוד כמו זה, היכן שידעתי שניגנה הלהקה. ואני מנחה רכב רובוטי קטן דרך מסדרון הספינה. כשאני אומר, אני מתפעל אותו, אך מוחי נמצא בתוך הרכב. הרגשתי כמו הייתי נוכח פיזית בתוך הריסות הטיטאניק. וזה היה נסיון הדה ז'ה וו הסוריאליסטי ביותר שהיה לי אי פעם, כיוון שידעתי לפני שביצעתי פנייה מה יהיה שם לפני שאורות הרכב חשפו את זה, כיוון שהלכתי בסט במשך חודשים בזמן שעשינו את הסרט. והסט היה מבוסס כהעתק מדויק של תוכנית הספינה.

אז, זו הייתה כזו חוויה בלתי נשכחת לחלוטין. וזה ממש גרם לי להבין שחווית ההימצאות במרחק שיכולים להיות לך ממש כאלה אווטרים רובוטיים, ואז המודעות שלך מוזרקת לתוך הרכב, לתוך צורת הקיום האחרת. זה היה ממש ממש עמוק. ואולי הצצה קטנה למה שיכול לקרות כמה עשורים בעתיד כשיהיו לנו גופים סייבורגיים לצורכי מחקר או למטרות אחרות בכל-מיני עתידים פוסט-אנושיים שאני יכול לדמיין, כאוהד מדע-בדיוני.

אז, לאחר שעשיתי את המסעות האלה, והתחלתי ממש להעריך את מה שיש שם למטה, כמו נקבי האוקיינוס העמוקים היכן שהיו בעלי-חיים ממש מדהימים. הם בעקרון חייזרים ממש פה על כדור הארץ. הם חיים בסביבה של כימוסינתזה. הם לא שורדים בעזרת מערכת המתבססת על אור השמש, כמונו. וכך, אתה רואה בעלי-חיים שחיים ליד זרמי מים בטמפרטורה של 500 מעלות צלזיוס. אתה חושב שלא יכול להיות שהם קיימים.

באותה עת התעניינתי מאוד גם במדעי החלל, שוב, זו ההשפעה של מדע-בדיוני, כילד. ומצאתי את עצמי מעורב בקהילת החלל, ממש מעורב עם נאס"א, יושב בועדת הייעוץ של נאס"א, מתכנן משימות חלל אמיתיות, הולך לרוסיה, הולך לפרוטוקולים הביורפואיים של הקוסמונאוטים, וכל מיני דברים כאלה, ממש לטוס לתחנת החלל הבינלאומית עם מערכות הצילום התלת-מימדיות שלנו. וזה היה מרתק. אבל מה שעשיתי בסופו של דבר היה להביא את מדעני החלל איתנו למעמקים. ולקחת אותם למטה כך שתהיה להם גישה אסטרוביולוגים, מדעני כדור-הארץ, אנשים שהתעניינו בסביבות הקיצוניות האלה, לקחת אותם למטה לנקבים, ולתת להם לראות, ולקחת דגימות ולבדוק מכשירים, וכן הלאה.

אז, הנה עסקנו בעשיית סרטים תיעודיים, אך למעשה עסקנו במדע, ולמעשה עסקנו במדע החלל. סגרתי לגמרי את המעגל בין להיות אוהד מדע-בדיוני, אתם יודעים, בתור ילד, ולעשות את הדברים האלו במציאות. ואתם יודעים, לאורך הדרך במסע הזה של גילוי, למדתי הרבה מאוד. למדתי רבות על מדע. אך, למדתי רבות גם על מנהיגות. עכשיו אתם חושבים שבמאי חייב להיות מנהיג, מנהיג של, קברניט הספינה, וכל הדברים האלה.

לא באמת למדתי על מנהיגות עד שעשיתי את המסעות האלה. כיוון שהייתי חייב, בנקודה מסוימת, לומר, "מה אני עושה כאן בחוץ? מדוע אני עושה את זה? מה יוצא לי מזה?" אנחנו לא עושים כסף בסרטים הארורים האלה. אנחנו בקושי מחזירים את ההשקעה. אין בזה תהילה. אנחנו חושבים שנעלמתי בין "טיטאניק" ו-"אווטר" ושהברקתי את ציפורניי במקום כלשהו, יושב על החוף. עשיתי את כל הסרטים האלה, כל הסרטים התיעודיים האלה עבור קהל מאוד מצומצם.

ללא תהילה, ללא זוהר, ללא כסף. מה אתה עושה? אתה עושה זאת למען המשימה עצמה, למען האתגר -- והאוקיינוס הוא הסביבה המאתגרת ביותר שיש, עבור הריגוש שבגילוי, ועבור הקשר המוזר שנוצר כשקבוצה קטנה של אנשים יוצרת צוות מלוכד. כיוון שעשינו את הדברים האלה עם 10-12 אנשים שעבדו שנים בכל פעם. לפעמים 2-3 חודשים רצופים בים.

ובקשר הזה, אתה מבין שהדבר החשוב ביותר הוא הכבוד שאתה רוחש להם ושהם רוחשים לך, שביצעת משימה שאינך יכול להסביר למישהו אחר. כשאתה חוזר לחוף ואומר, "היינו חייבים לעשות כך, והסיב האופטי, והכוונון, והזה וההוא, כל הטכנולוגיה של זה, והקושי, היבט הביצוע האנושי של עבודה בים, אתה לא יכול להסביר זאת לאנשים. זה הדבר הזה שאולי יש לשוטרים, או אנשים בקרב שחוו משהו יחד והם יודעים שהם לעולם לא יוכלו להסביר את זה. זה יוצר קשר, קשר של כבוד.

אז, כשחזרתי לעשות את הסרט הבא שלי, שהיה "אווטר", ניסיתי ליישם את אותו העקרון של מנהיגות שאתה מכבד את הצוות שלך, ואתה מרוויח את הכבוד שלהם בתמורה. וזה ממש שינה את הדינמיקה. אז, הנה שוב הייתי עם צוות קטן, בארץ לא נודעת עושה את "אווטר", ממציא טכנולוגיה חדשה שלא התקיימה קודם לכן. מרגש באופן מדהים. מאתגר באופן מדהים. והפכנו למשפחה, במהלך תקופה של ארבע שנים וחצי. וזה שינה לחלוטין את הדרך בה אני עושה סרטים. אז, אנשים העירו לגבי איך, טוב, אתם יודעים, הבאת בחזרה את ייצורי האוקיינוס ושמת אותם על כוכב הלכת פנדורה. עבורי זו הייתה יותר דרך בסיסית לעשות עסקים, התהליך עצמו, שהשתנה כתוצאה מכך.

אז, מה אנחנו יכולים להוציא מכל זה? אתם יודעים, מהם השיעורים שנלמדו? טוב, אני חושב שהראשון במעלה הוא סקרנות. זהו הדבר העוצמתי ביותר ברשותך. דמיון הוא כוח שיכול לממש מציאות. והכבוד של הצוות שלך חשוב יותר מכל זרי הדפנה בעולם. ישנם במאים צעירים באים אלי ואומרים, "תן לי עצה כדי לעשות זאת". ואני אומר, "אל תגביל את עצמך. אנשים אחרים יעשו זאת עבורך, אל תעשה זאת לעצמך, אל תהמר כנגד עצמך. וקח סיכונים".

לנאס"א יש משפט שהם אוהבים: "הכשלון אינו אפשרות". אבל הכשלון חייב להיות אפשרות באמנות ובמחקר, כי זו קפיצה מתוך אמונה. ואין מאמץ חשוב שדרש חידוש שנעשה ללא סיכון. אתה חייב להיות מוכן לקחת את הסיכונים האלו. אז, זו המחשבה אשר איתה אני אשאיר אתכם, שבמה שלא תעשו, הכשלון הוא אפשרות, אך לא הפחד. תודה. ( מחיאות כפיים )