ג'ייק ווד: משימה חדשה לחיילים משוחררים - עזרה במצבי אסון

לפני שנתיים, אחרי שירות בן 4 שנים בחיל הנחתים של ארצות הברית ותעסוקה הן בעירק והן באפגניסטן, מצאתי את עצמי בפורט-או-פרינס מפקד על צוות של יוצאי-צבא ואנשי-רפואה באחד מהאזורים הכי פגועים של העיר, שלושה ימים אחרי רעידת האדמה. היינו במקומות שאיש לא היה מוכן ללכת אליהם, ושאיש שלא היה מסוגל להגיע אליהם, ואחרי שלושה שבועות, הבנו משהו. יוצאי הצבא יודעים יפה מאד לטפל במצבי אסון. כששבנו הביתה, שותפי ואני, בדקנו את הנושא וקבענו שיש שתי בעיות. הראשונה היא שקיימת תגובה לא נאותה למצבי אסון. היא איטית ומיושנת. היא לא נעזרת במיטב הטכנולוגיה, ולא במיטב האנשים. הבעיה השניה שנעשינו מודעים לה, היא שילובם-מחדש הבעייתי של יוצאי-צבא בקהילה, וזה נושא בכותרות בימים אלה כשהחיילים המשוחררים שבים מעירק ומאפגניסטן, ונאבקים להשתלב מחדש בחיים האזרחיים. ישבנו כאן ובחנו את שתי הבעיות האלה, ובסופו של דבר הבנו משהו. אלה לא בעיות. אלה הם פתרונות. למה כוונתי?

אנו יכולים להתייחס לתגובה למצבי אסון כאל הזדמנות לשירות עבור חיילים משוחררים. הסקרים האחרונים מראים ש-92 אחוז מיוצאי הצבא רוצים להמשיך את שירותם כשהם פושטים את המדים. ואנו יכולים להשתמש ביוצאי-צבא כדי לשפר את המענה במצבי אסון. בשטח זה הגיוני מאד, וב-2010 סיפקנו מענה לצונאמי בצ'ילה לשטפונות בפקיסטן, שלחנו צוותי הכשרה לגבול תאילנד-בורמה. אבל רק בתחילת שנה זו אחד מחברים המקוריים בארגון גרם לנו לשנות את המיקוד.

זהו קליי הנט. קליי שירת לצידי כנחת. שירתנו יחד בעירק ובאפגניסטן. קליי היה איתי בפורט-או-פרינס. הוא היה איתנו גם בצ'ילה. בתחילת השנה, במרץ, קליי התאבד. זו היתה טרגדיה. אבל זה אילץ אותנו להתמקד מחדש במטרות שלנו. כי קליי לא הרג את עצמו בגלל מה שקרה בעירק ובאפגניסטן. קליי הרג את עצמו בגלל מה שאיבד כשחזר הביתה. הוא איבד את המטרה בחיים. הוא איבד את הקהילה שלו. ומה שאולי הכי עצוב: הוא איבד את תחושת הערך העצמי שלו.

אז כשעשינו הערכה מחדש ואחרי שהאבק שקע אחרי הטרגדיה הזו, הבנו שמבין שתי הבעיות האלה -- בהגדרה הראשונית של הארגון שלנו, היינו ארגון למענה במצבי אסון שנעזר ביוצאי-צבא. זכינו להצלחה רבה, ואכן חשנו שאנו משנים את כל התפיסה של מענה למצבי אסון. אבל אחרי קליי השתנה אצלנו המיקוד, ולפתע עלינו מדרגה, ואנו רואים את עצמנו כארגון בשירות יוצאי-צבא שנעזר במענה למצבי אסון. כי אנחנו חושבים שאנו יכולים להחזיר את הייעוד, את הקהילה ואת תחושת הערך העצמי ליוצאי-הצבא. וסופות הטורנדו בטוסקלוזה ובג'ופלין, ומאוחר יותר ההוריקן "איירין" סיפקו לנו הזדמנות להיווכח בזה.

לכעת תארו לעצמכם נער בן 18 בוגר בי"ס תיכון בקנזס סיטי שבמיסורי. הוא מתגייס. הצבא נותן לו רובה. ושולח אותו לעירק. הוא יוצא מידי יום למשימה. המשימה היא לשמור על החופש של המשפחה שעזב בבית. לשמור על חיי האנשים שסביבו. לשמור על השקט בכפר בו הוא משרת. יש לו ייעוד. אבל בשובו הביתה לקנזס סיטי שבמיסורי, הוא אולי הולך לקולג' או משיג עבודה, אבל אין לו אותה תחושת ייעוד. אם נותנים לו מסור-שרשרת ושולחים אותו לג'ופלין שבמיסורי אחרי סופת טורנדו, והוא יזכה לחוש זאת שוב.

אם נחזור לאותו נער בן 18, בוגר התיכון בקנזס סיטי שבמיסורי, שמתגייס לצבא, הצבא נותן לו רובה, שולח אותו לעירק. בכל יום הוא מביט באותן העיניים של האנשים מסביבו. הוא יוצא למשימה והוא יודע שהאנשים האלה מחפים עליו. הם ישנו על אותו החול. הם חיו ביחד. הם אכלו ביחד. הם הקיזו דם ביחד. הוא חוזר הביתה, לקנזס סיטי שבמיסורי. משתחרר מהצבא, פושט את המדים. כבר אין לו הקהילה הזו. אך אם מנחיתים 25 יוצאי-צבא כאלה בג'ופלין שבמיסורי, הם יחושו שוב את אותה תחושת קהילה.

שוב, אותו בחור בן 18 שמסיים את התיכון בקנזס סיטי. הוא מתגייס, הצבא נותן לו רובה. ושולח אותו לעירק. הם מצמידים לחזהו עיטור. הוא שב הביתה בתהלוכת נצחון. הוא פושט את המדים. הוא כבר איננו הסמל ג'ונס של הקהילה שלו. כעת הוא דייב מקנזס סיטי. אין לו אותה תחושת ערך עצמי. אך אם שולחים אותו לג'ופלין אחרי סופת טורנדו, ומישהו שוב ייגש אליו, ילחץ את ידו ויודה לו על שירותו, הוא יחוש שוב את תחושת הערך העצמי שלו.

לדעתי זה חשוב מאד, כי ממש עכשיו מישהו צריך לתת כתף, ולדור הזה של יוצאי-צבא יש הזדמנות לעשות זאת, אם רק יאפשרו להם. תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים]