ג'אה רים לי: חליפת הקבורה הפטרייתית שלי

אז באתי לכאן כדי להסביר למה אני לובשת את פיג'מת הנינג'ה הזו. וכדי לעשות את זה, הייתי רוצה קודם לדבר על המזהמים הסביבתיים שיש לנו בגוף. חלקכם אולי יודע על כימיקל שנקרא ביספינול A, או BPA. זהו חומר מקשיח ואסטרוגן סינטטי שנמצא בציפוי הפנימי של אוכל משומר וסוגי פלסטיק מסוימים. BPA מחקה את ההורמונים של הגוף וגורם לבעיות נירולוגיות ובעיות רבייה. וזה נמצא בכל מקום. לאחרונה נמצא במחקר כי BPA נמצא ב93% מהאנשים מעל גיל 6. אבל זה רק כימיקל אחד. המרכז לבקרת מחלות בארצות הברית, מדווח כי יש בגוף שלנו 219 מזהמים רעילים, וזה כולל חומרים משמרים, קוטלי מזיקים ומתכות כבדות כמו עופרת וכספית.

בעיני, זה אומר שלושה דברים. ראשית, אל תהפכו לקניבלים. שנית, אנחנו גם נושאים באחריות וגם הופכים לקרבנות של הזיהום של עצמנו. ושלישית, הגוף שלנו משמש כמסנן וכמחסן של רעלנים סביבתיים. אז מה קורה לכל הרעלים האלו כשאנחנו מתים? התשובה הקצרה היא: הם חוזרים לסביבה בדרך זו או אחרת, וממשיכים את גלגל הרעילות. אבל שיטות הקבורה הנוכחיות שלנו מחמירות את המצב מאד. אם גופתך נשרפת, כל הרעלים שציינתי משתחררים לאטמוספרה. וזה כולל 2,267 ק"ג של כספית מהסתימות שיש לנו בשיניים בלבד, כל שנה.

בהלוויה אמריקאית מסורתית, הגופה מכוסה במילויים ובקוסמטיקה שגורמים לה להראות חיה. ואז ממלאים אותה בפורמלדהיד רעיל כדי להאט את ההרקבות- מנהג שגורם לבעיות נשימה ולסרטן בקרב העוסקים במלאכה זו בבתי הלוויות. אז בכך שאנו מנסים לשמר את הגופות המתות שלנו, אנו שוללים את המוות, מרעילים את אלו שחיים וממשיכים לפגוע בסביבה. קבורה ירוקה או טבעית, שאיננה כרוחה בחניטה ובשימור, היא צעד בכיוון הנכון, אבל זה לא פותר את בעיית הרעלים בגוף שלנו. אני חושבת שיש פתרון טוב יותר.

אני אמנית, ואני רוצה להציג הצעה צנועה בהצטלבות שבין אמנות, מדע ותרבות. פרויקט הקבורה אינסוף, אלטרנטיבה למערכת הקבורה שעושה שימוש בפטריות לפרק ולנקות רעלים בגופינו. פרויקט הקבורה אינסוף החל לפני מספר שנים עם חלום ליצור פטריית אינסוף- פטרייה היברידית חדשה שתפרק גופות, תנקה רעלים ותספק הזנה לשורשי צמחים, ותשאיר דשן נקי. אבל למדתי שכמעט בלתי אפשרי ליצור פטרייה היברידית חדשה. במקביל למדתי שכמה מהפטריות הטעימות ביותר שלנו יכולות לנקות רעלים סביבתיים באדמה. אז חשבתי שאולי אוכל לאמן צבא של פטריות מאכל מנקות-רעלים כדי שיאכלו את הגופה שלי.

אז היום, אני אוספת מה שאני משירה או משילה- השיער, העור והציפורניים שלי- ואני מאכילה את אלו לפטריות מאכל. ככל שהפטריות גדלות, אני בוחרת את האוכלות הטובות ביותר שיהפכו לפטריות האינסוף. זה סוג של החתמה ותהליך ריבוי סלקטיבי לחיים שאחרי המוות. כך שכשאני אמות, פטרות האינסוף יזהו את הגופה שלי ויהיו מסוגלות לאכול אותה. או.קיי, אז לחלקכם, זה נשמע ממש, ממש מטורף. (צחוק) רק קצת.

אני מבינה שזה לא סוג מערכת היחסים שאנחנו בדר"כ שואפים לפתח עם המזון שלנו. אנחנו רוצים לאכול, לא להיאכל, על ידי המזון שלנו. אבל ככל שאני צופה בפטריות אלו גדלות ומעכלות את הגוף שלי, אני מדמיינת את פטריית האינסוף כסמל לצורת חשיבה חדשה על המוות ועל מערכת היחסים בין הגוף שלי לבין הסביבה. תבינו, בשבילי, לטפח את פטריית האינסוף זה יותר מניסוי מדעי בלבד או גינון, או גידול חיית מחמד, זהו צעד לקראת ההשלמה עם העובדה שיום יבוא ואני אמות ואתכלה. וזהו גם צעד לקראת לקיחת אחריות על הנטל שאני מטילה על כדור הארץ.

לגדל פטרייה זה גם חלק מתרבות רחבה יותר של טיפוח אורגניזמים מפרקים שנקרא דיקומפיקאלצ'ר רעיון שהגה האנטמולוג (חוק החרקים), טימותי מיילס. פטריית האינסוף היא תת קבוצה של דיקומפיקאלצ'ר שאני קוראת לה פירוק גוף ותיקון רעלים- הטיפוח של אורגניזמים שמפרקים ומנקים רעלים בגופות.

ועכשיו לפיג'מת הנינג'ה. ברגע שזה יושלם, אני מתכננת לשלב את פטריית האינסוף לתוך מספר אובייקטים. ראשית, חליפת קבורה ששזורים בה נבגים של פטריות, חליפת המוות הפטרייתית. (צחוק) אני לובשת את האבטיפוס השני של חליפת הקבורה הזו. היא מכוסה ברשת סרוגה שמוטבעים בה נבגים של פטרייה. הדפוס המסתעף שאתם רואים מחקה את רשת הצמיחה של הפטרייה (תפטיר), אשר מקביל לשורשים של צמח.

אני גם מכינה ערכת דיקופיקאלצ'ר, תערובת של כמוסות שמכילות נבגים של פטריית אינסוף ומרכיבים אחרים שמאיצים פירוק ותיקון רעלים. הכמוסות האלו מוטבעות בג'ל עתיר- תזונה, מעין עור שני, שנמס במהירות והופך לאוכל מזין לפטריות הצומחות. אני מתכננת לסיים את הפטרייה ואת ערכת הדיקומפיקאלצ'ר בשנה- שנתיים הקרובות, ואז הייתי רוצה להתחיל ולנסות אותם, בהתחלה על בשר שפג תוקפו מהשוק, ואחר-כך עם נסיינים אנושיים. תאמינו או לא, כמה אנשים הציעו לתרום את הגופות שלהם לפרויקט והם יאכלו על ידי פטריות.

(צחוק)

מה שלמדתי משיחה עם האנשים האלו הוא שיש לנו את הרצון המשותף להבין ולהשלים עם המוות ולהקטין למינימום את ההשפעה של המוות שלנו על הסביבה. אני רוצה לטפח את הגישה הזו, בדיוק כמו את הפטריות, אז הקמתי את אגודת הדיקומפיקאלצ'ר, קבוצה של אנשים שנקראים דיקומפונאוטים שחוקרים באופן אקטיבי את האפשרויות שלאחר מותם, מחפשים קבלה של מוות ומטפחים אורגניזמים מפרקים כמו פטריית האינסוף. אגודת הדיקומפיקאלצ'ר שותפה לחזון של שינוי תרבותי, מהמצב הנוכחי של תרבות הכחשת המוות ושימור הגוף, לכזו של דיקופיקאלצ'ר, קבלה רדיקלית של מוות והתפרקות.

קבלת המוות פירושו קבלה של היותנו יצורים פיזיים, הקשורים באופן קרוב לסביבה, כפי שהמחקר על רעלים סביבתיים מאשר. ויש אמרה לפיה אנו באים מעפר ולעפר נשוב. וברגע שנבין שאנחנו קשורים לסביבה, נראה שהישרדות המין שלנו תלויה בהישרדות של כדור הארץ. אני מאמינה שזוהי ההתחלה של אחריות סביבתית אמיתית.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים)