ז'קלין נובוגרץ: דרך שלישית לחשוב על סיוע

אין ספק שאנחנו חיים בתקופה של משבר. אפשר לטעון שהשווקים הכלכליים איכזבו אותנו ושמערכת הסיוע מאכזבת אותנו. ובכל זאת אני ניצבת איתנה לצד האופטימיים המאמינים שכנראה מעולם לא היה רגע מלהיב יותר לחיות. בשל חלק מהטכנולוגיות שדיברנו עליהם, בשל המשאבים, המיומנויות, ובוודאי בשל פרץ הכישרון שאנחנו רואים בכל העולם, בשילוב עם דפוס חשיבה המכוון ליצירת שינוי. ויש לנו נשיא שרואה את עצמו כאזרח של העולם, שמכיר בכך שאין יותר מעצמת-על אחת בודדת, ושעלינו להתנהל מול העולם באופן שונה.

ובהגדרה, כל אחד מכם שנמצא כאן באולם בוודאי רואה עצמו נשמה של העולם, אזרח של העולם. אתם עובדים בקו החזית, וראיתם את הטוב ביותר והרע ביותר שבני האדם יכולים לעשות זה למען זה, וזה כנגד זה. ולא משנה באיזו מדינה אתם חיים או עובדים, בהכרח ראיתם את הדברים המדהימים שאנשים בודדים מסוגלים לעשות, אפילו במצבים הרגילים ביותר.

כיום מתנהל דיון סוער בשאלה מהי הדרך הטובה ביותר לחלץ אנשים מהעוני, מה הדרך הטובה ביותר לשחרר את האנרגיה שבהם. מצד אחד, ישנם אנשים שאומרים שמערכת הסיוע כל-כך כושלת שעלינו לזנוח אותה. ומצד שני ישנם אנשים שאומרים שהבעיה היא שאנחנו צריכים להגביר את הסיוע. והדבר שעליו אני רוצה לדבר משתלב עם שתי השיטות. אנחנו קוראים לזה "מימון סבלני".

המבקרים מצביעים על 500 מיליארד הדולר שהושקעו באפריקה מאז 1970 ואומרים - ומה קיבלנו מלבד התדרדרות לשפל סביבתי ורמות עוני בלתי נתפסות, שחיתות פראית? הם משתמשים במובוטו כמטפורה. והמתכון שלהם למדיניות הוא להפוך את השלטון לגורם שנושא באחריות, להתמקד בשווקים הכלכליים, להשקיע, לא לחלק שום דבר בחינם.

ומנגד, כפי שאמרתי, יש מי שאומר שהבעיה היא שצריך יותר כסף. שכשמדובר בעשירים אנחנו נחלצים לעזרתם, ומעניקים הרבה סיוע. אבל כשמדובר באחיינו העניים יותר, אנחנו כמעט ולא רוצים להתעסק בזה. הם מצביעים על ההצלחות שבסיוע: חיסול האבעבועות-השחורות, וההפצה של עשרות מיליוני כילות למיטות נגד מלריה ותרופות נוגדות רטרו וירוסים. שני הצדדים צודקים. והבעיה היא ששני הצדדים לא מקשיבים זה לזה. ואף יותר בעייתי מכך - הם אינם מקשיבים לאנשים העניים עצמם.

אחרי 25 שנה של עבודה בנושאים של עוני וחדשנות, זה נכון שאין ככל הנראה אנשים שהם יותר מוכווני-שוק בכל העולם מאשר אנשים בעלי הכנסה נמוכה. הם נדרשים לנווט את דרכם בשווקים בכל יום, להחליט החלטות קטנות, עשרות רבות כאלו, כדי לפלס את דרכם בחברה. ועם כל זאת, אם מכה בריאותית אחת קשה תיפגע במשפחתם, הם עלולים ליפול חזרה לעוני, לפעמים לדורות. ולכן אנחנו זקוקים לשניהם - גם לשוק ואנחנו זקוקים גם לסיוע.

"מימון סבלני" עובד בין שני אלו, ומנסה להפיק את המיטב משניהם. מדובר בכסף שמושקע ביזמים שמכירים את קהילתם ושמייצרים פתרונות בבריאות, מים, דיור, אנרגיה חלופית, מתוך מחשבה על בעלי ההכנסה הנמוכה לא כמקבלי צדקה פאסיביים, אלא כלקוחות פרטיים, צרכנים, קליינטים, אנשים שרוצים לקבל החלטות בחייהם שלהם.

"מימון סבלני" מצריך מאיתנו סובלנות גבוהה לסיכון, ראייה לטווח ארוך כדי לאפשר לאותם יזמים את הזמן להתנסות, להשתמש בשוק כמכשיר השמיעה הטוב ביותר שברשותנו, וצפייה לתשואה נמוכה ביחס לשוק, אבל עם השפעה חברתית גדולה פי כמה. השיטה מכירה בקיום מגבלות בשוק. ולכן "מימון סבלני" פועל גם עם סבסוד חכם כדי להרחיב את התועלות שבכלכלה הגלובלית, כך שיקיפו את כל האנשים.

עכשיו יזמים זקוקים למימון סבלני משלוש סיבות. ראשית, הם בדרך-כלל פועלים בשווקים שאנשים משתכרים בהם דולר אחד, שניים או שלושה ליום והם מחליטים את כל ההחלטות שלהם ברמת ההכנסה הזו. שנית, בתחום הגיאוגרפי שבו הם פועלים יש תשתיות נוראיות. אין כבישים ראויים לשמם, החשמל ספורדי, ורמות גבוהות של שחיתות. ושלישית, הם לרוב יוצרים שווקים.

אפילו אם מביאים מים נקיים בפעם הראשונה אל תוך אזורים כפריים, עדיין זה משהו חדש. וכל-כך הרבה אנשים בעלי הכנסה נמוכה ראו כל-כך הרבה הבטחות שאיכזבו, שהופרו, וראו כל-כך הרבה רפואת-אליל ותרופות ספורדיות מוצעות להם, שבניית האמון אורכת הרבה זמן, מצריכה הרבה סבלנות. והיא מחייבת גם להיות מחובר להרבה עזרה ניהולית. לא רק להקים את המערכות, המודלים העסקיים שמאפשרים לנו להשפיע על בעלי ההכנסה הנמוכה באופן בר-קימא, אלא גם לחבר את העסקים האלו, לשווקים אחרים, לממשלות, לתאגידים... שותפות אמיתית אם רוצים להתרחב.

אני רוצה לחלוק סיפור אחד על חידוש שנקרא השקיה בטפטוף. ב- 2002 פגשתי יזם מדהים ששמו Amitabha Sadangi מהודו שעבד אז במשך 20 שנה עם כמה מהחקלאים העניים ביותר בתבל. והוא הביע את תיסכולו על ששוק הסיוע דילג לחלוטין מעל בעלי ההכנסה הנמוכה, על אף העובדה ש- 200 מיליון חקלאים בהודו בלבד משתכרים פחות מדולר ליום. הם יצרו סובסידיות או עבור משקים גדולים, או שהם סיפקו לחקלאים את התשומות שהם חשבו שהחקלאים צריכים, במקום את התשומות שהחקלאים רצו.

באותו תקופה Amitabha היה אובססיבי ביחס לטכנולוגיית ההשקיה בטפטוף שהומצאה בישראל. זו הייתה שיטה להבאת כמויות קטנות של מים ישירות אל הגבעול של הצמח. ויש בכוחה להפוך משטחים של אדמת מדבר לשדות של ירוק עז. אבל גם השוק עקף את החקלאים בעלי ההכנסה נמוכה. בגלל שהמערכות היו גם יקרות מדי, וגם תוכננו עבור שדות גדולים מדי. חקלאי ממוצע בכפר קטן עובד על כ-8 דונם או פחות מזה.

אז Amitabha החליט שהוא ייקח את הכלי החדשני הזה ויתכנן אותו מחדש מתוך נקודת המבט של החקלאים העניים עצמם. כי הוא השקיע כל-כך הרבה שנים בלהקשיב לצרכים שלהם ולא למה שהוא חשב שהם צריכים. והוא השתמש בשלושה עקרונות יסוד.

הראשון היה מיזעור. מערכת ההשקיה בטפטוף צריכה להיות קטנה מספיק כדי שחקלאי יצטרך לסכן רק דונם אחד, אפילו אם היו לו 8 דונם, כי זה היה מפחיד מדי, בהתחשב במה שעומד על הכף מבחינתו. שנית, היא צריכה להיות מאוד זולה. במילים אחרות, ההימור על הדונם האחד צריך להחזיר את ההשקעה בקציר אחד. אחרת הם לא ייקחו את הסיכון הזה. ושלישית, היא צריכה להיות כפי ש Amitabha מכנה זאת בעלת יכולת גידול אין סופית. כוונתי היא שמהרווחים מהדונם הראשון החקלאי יוכל לרכוש מערכת שנייה, ושלישית, ורביעית.

נכון להיום, IDE India, הארגון של Amitabha מכר למעל 300 אלף חקלאים את המערכת הזו וראה את התוצרת וההכנסה שלהם מכפילות ומשלשות עצמן, בממוצע. אבל זה לא קרה בן-לילה. למעשה, אם נחזור לנקודת ההתחלה, לא נמצאו אז משקיעים פרטיים שהיו מוכנים לקחת את הסיכון שבבניית טכנולוגיה חדשה עבור נתח שוק שמשתכר פחות מדולר ליום, שידועים כאנשים הכי שונאי-סיכון בעולם, ושעובדים באחד המגזרים הכי מסוכנים - חקלאות.

אז היינו זקוקים למענקים. והוא עשה שימוש במענקים משמעותיים עבור מחקר, עבור ניסויים, וכישלונות, בשביל לחדש ולנסות שוב. וכשהיה לו אב-טיפוס והייתה לו הבנה טובה יותר כיצד לשווק לחקלאים, זה הרגע שה"מימון הסבלני" יכול להיכנס לתמונה. וסייענו לו להקים את החברה, שמטרתה להרוויח, שתתבסס על הידע של IDE, ותתחיל לבחון מכירות וייצוא, ותוכל לנצל סוגים אחרים של הון.

שנית, רצינו לראות אם אנחנו יכולים לייצא את מערכת ההשקיה בטפטוף הזו לעוד מדינות. אז נפגשנו עם ד"ר Sono Khangharani בפקיסטאן. ולמרות שכאמור היה צריך סבלנות כדי להעביר טכנולוגיה שמיועדת לעניים מהודו, אל פקיסטאן, רק כדי להשיג אישורים במשך הזמן הצלחנו להקים חברה יחד עם ד"ר Sono שמנהל ארגון גדול לפיתוח קהילתי במדבר ת'אר, שהוא אחד האזורים המרוחקים והעניים ביותר במדינה. ולמרות שהחברה רק הוקמה, ההנחה שלנו היא שגם שם נראה את ההשפעה שלה על מיליונים.

אבל השקיה בטפטוף היא לא החידוש היחידי. אנחנו מתחילים לראות את ההתרחשויות האלו בכל רחבי העולם. בארושה שבטנזניה, חברת "A to Z" לייצור טקסטיל עבדה בשיתוף איתנו, עם ה-UNICEF, עם הקרן העולמית, כדי ליצור מפעל שכיום מעסיק 7,000 אנשים, רובם נשים. והם מייצרים 20 מיליון כילות מצילות חיים למען אפריקאיים בכל העולם.

בית-החולים לייפספרינג ("מעיין החיים") הוא מיזם משותף של Acumen וממשלת הודו שיועד לספק שירותי בריאות איכותיים וזולים לאימהות מקרב נשים בעלות הכנסה נמוכה. והוא מצליח כל-כך עד שכיום הם בונים בית חולים חדש בכל 35 ימים.

ו- "אמבולנסים 1298" החליטו שהם ימציאו מחדש תעשייה כושלת לגמרי, ויקימו שירות אמבולנסים בבומביי שיעשה שימוש בטכנולוגיה של Google Earth, בשיטת תמחור מדורגת בהתאם ליכולת המשלם כך שיהיה נגיש לכל האנשים, והחלטה מחמירה ופומבית שלא להיות מעורבים בשום סוג של שחיתות. כך שבמתקפת הטרור של נובמבר הם היו הראשונים שהגיבו, ועכשיו מתחילים להתרחב, בזכות השותפות. הם זכו בארבעה חוזים ממשלתיים להקמת 100 אמבולנסים, והם אחת מחברות האמבולנסים הגדולות והיעילות ביותר בהודו.

הרעיון של התרחבות הוא קריטי. בגלל שמתחילים לראות את התאגידים האלו שמגיעים למאות ואלפי אנשים. כל אלו שדיברתי עליהם הגיעו לפחות לרבע מיליון איש. אבל זה כמובן לא מספיק. ופה הרעיון של שותפות הופך לחשוב במיוחד. בין אם בלמצוא את החידושים האלו שיכולים להיכנס לשוק ההון, השלטון עצמו, או שותפות עם תאגידים גדולים, יש הזדמנויות בל-יאומנו לחדשנות.

הנשיא אובמה מבין את זה. לאחרונה הוא אישר את הקמת ה"קרן לחדשנות חברתית" כדי להתמקד במה שעובד במדינה הזו, ולבחון איך אנחנו יכולים להרחיב את זה. ואני טוענת שהגיע הזמן לשקול קרן עולמית לחדשנות שתאתר את אותם יזמים בכל העולם שיש להם באמת המצאות, לא רק עבור מדינתם, אלא כאלו שאנחנו יכולים ליישם גם בכל העולם המתפתח. להשקיע בעזרה כלכלית, אבל גם בעזרה ניהולית. ואז למדוד את הרווחים, הן מנקודת מבט כספית, והן מנקודת מבט של השפעה חברתית.

כשאנחנו חושבים על גישות חדשות לסיוע, בלתי אפשרי שלא לדבר על פקיסטאן. היו לנו יחסים מעורערים עם המדינה הזו, ובכל ההגינות - ארה"ב לא תמיד הייתה שותפה מהימנה. אבל שוב אני רוצה להגיד שזה הרגע שלנו שבו דברים מופלאים יכולים לקרות. ואם ניקח את הרעיון הזה של קרן חדשנות עולמית, אנחנו יכולים לנצל את הזמן הזה כדי להשקיע לא ישירות בשלטון, למרות שכן נקבל את בירכתו של השלטון, ולא במומחים בינלאומיים, אלא ביזמים הרבים הקיימים ובמנהיגי החברה האזרחית שכבר היום בונים כלים חדשניים נהדרים שמגיעים לאנשים בכל רחבי הארץ.

אנשים כמו Rashani Zafar. שהקימה את אחד הבנקים למימון-זעיר הגדולים בארץ, והיא מודל חיקוי אמיתי לנשים במדינה ומחוצה לה. ו- Tasneem Siddiqui שפיתח שיטה שנקראת דיור אינקרמנטאלי, שבאמצעותה העביר 40 אלף שוכני שכונות עוני לדיור קהילתי בטוח וזול. יוזמות חינוכיות כמו DIL ו"קרן האזרחים" שבונים בתי-ספר בכל הארץ. לא מוגזם לומר שהמוסדות האזרחיים-חברתיים האלו והיזמים החברתיים האלו יוצרים אלטרנטיבה אמיתית לטליבאן.

אני משקיעה בפקיסטאן כבר למעלה משבע שנים ואלו מביניכם שגם עבדו שם יכולים להעיד שהפקיסטאנים הם אוכלוסיה חרוצה מאוד. ויש בהם רצון טבעי ועז לנוע קדימה.

הנשיא קנדי אמר שאנשים המונעים את המהפכות השקטות הופכים את המהפכות האלימות לבלתי נמנעות. אני הייתי אומרת שגם ההיפוך נכון. שהמנהיגים החברתיים האלו שבאמת בוחנים את כלי החדשנות ואת ההזדמנויות לגידול עבור 70 אחוזים מהפקיסטאנים שמשתכרים פחות משני דולר ליום, מספקים נתיב אמיתי לתקווה. ובעודנו חושבים על דרכים להספקת סיוע לפקיסטאן, ובמקביל לצורך לחזק את המערכת המשפטית, לחזק את היציבות, אנחנו גם צריכים לחשוב על לרומם את המנהיגים האלו שיכולים לשמש מודל חיקוי לשאר העולם.

באחד מביקורי האחרונים בפקיסטאן ביקשתי מד"ר Sono לקחת אותי לראות חלק ממערכות ההשקיה בטפטוף שבמדבר ת'אר. ויצאנו מקאראצ'י בוקר אחד לפני הזריחה. היה בערך 46 מעלות. ונסענו במשך 8 שעות לאורך נוף שומם עם מעט מאוד צבע, הרבה חום, מעט מאוד דיבורים כי היינו מותשים.

ולבסוף בסוף המסע יכולתי לראות מעין קו צהוב דק באופק. וכשהתקרבנו התברר לי פישרו. ששם במדבר היה שדה חמניות צומחות לגובה של 2 מטר. כי לאחד החקלאים העניים בעולם הייתה אפשרות להגיע לטכנולוגיה שאפשרה לו לשנות את חייו. שמו היה Raja. והיו לו עיניים בוהקות בצבע אלסר, וידיים חמות ומלאות הבעה שהזכירו לי את אבי.

והוא אמר שזו העונה היבשה הראשונה בכל חייו שהוא לא לקח את 12 ילדיו ואת 50 נכדיו במסע בן יומיים לאורך המדבר כדי לעבוד כפועלי יום בחווה מסחרית תמורת 50 סנט ליום. בגלל שהוא מגדל את היבולים האלו. ובכסף שהרוויח הוא יכול להישאר השנה. ובפעם הראשונה מזה שלושה דורות, ילדיו ילכו לבית-הספר.

שאלנו אותו אם ישלח גם את בנותיו יחד עם בניו. והוא אמר "בוודאי שכן". "כי אני לא רוצה שהן יופלו לרעה יותר." כשאנחנו חושבים על פתרונות לעוני אי אפשר לשלול מהפרטים את הכבוד העצמי הבסיסי שלהם. כי בסופו של יום הכבוד העצמי חשוב יותר לרוח האדם מאשר העושר. ומה שמרגש זה לראות כל-כך הרבה יזמים בכל הסקטורים שעובדים על חדשנות שמכירה בכך שמה שאנשים רוצים זה חופש ובחירה והזדמנות. כי שם באמת מתחיל הכבוד העצמי.

מרטין לותר קינג אמר ש - אהבה בלי כוח היא אנמית, ורגשנית וכוח ללא אהבה הוא פזיז ופוגעני. הדור שלנו ראה את שתי הגישות מיושמות, ולרוב נכשלות. אבל אני חושבת שהדור שלנו עשוי גם להיות הראשון שיהיה לו האומץ לאמץ גם את האהבה וגם את הכוח. כי זה מה שנצטרך בעודנו צועדים קדימה לחלום ולדמיין מה באמת נדרש כדי לבנות כלכלה גלובלית שכוללת את כולנו. וכדי סוף סוף להחיל את הרעיון הבסיסי הזה - שכל בני האדם נולדו שווים - על כל בני האדם בתבל.

הגיעה העת להתחיל לחדש ולחפש פתרונות חדשים, בכל הסקטורים. אני יכולה לדבר רק מניסיוני האישי. אבל ב- 8 השנים של ניהול קרן Acumen, ראיתי את כוחו של ה"מימון הסבלני". לא רק בעידוד חדשנות ולקיחת סיכון, אלא ממש בלבנות מערכות שיצרו מעל 29 אלף מקומות עבודה וסיפקו עשרות מיליוני שירותים ומוצרים לכמה מהאוכלוסיות העניות ביותר בעולם. אני יודעת שזה עובד. אבל אני יודעת שצורות אחרות של חדשנות עובדות אף הן.

ועל כן אני מפצירה בכם, לא משנה באיזה סקטור אתם עובדים, באיזו עבודה שלא תהיה, להתחיל לחשוב על איך אנחנו יכולים לבנות פתרונות שיוצאים מנקודת הראות של אלו שלהם אנחנו מנסים לעזור. במקום ממה שאנחנו חושבים שהם בטח צריכים. בשביל זה צריך לחבק את העולם בשתי ידיים. וצריך לחיות עם רוח של נדיבות ואחריות, עם תחושה של יושרה והתמדה אבל אלו בדיוק הן התכונות שבזכותן גברים ונשים כובדו לאורך הדורות. ואנחנו יכולים לעשות כל-כך הרבה דברים טובים. רק חישבו על כל החמניות האלו במדבר. תודה. (מחיאות כפיים)