קופסת המיסתורין של ג'יי ג'יי אברמס

אני רוצה להתחיל היום -- הנה הזה שלי. רגע. אני מתחיל. היי, אני רוצה להתחיל היום -- בלדבר על המבנה של פוליפפטיד (צחוק) המון אנשים שואלים אותי, בהקשר ל"אבודים", אתם יודעים "מה זה האי הזה לעזאזל?" ובדרך כלל מיד אחרי כן "לא, ברצינות, מה זה האי הזה לעזאזל?" (צחוק)

למה כל כך הרבה תעלומות? מה יש במיסתורין שנראה שמושך אותי? וחשבתי על זה, על מה לדבר ב-TED כשדיברתי עם הנציג הנחמד מ-TED, ואמרתי "שמע, תגיד, על מה כדאי לי לדבר?" הוא אמר "אל תדאג, רק תהיה מעמיק" (צחוק) וזה ניחם אותי מאוד אז תודה רבה, אם אתם כאן.

ניסיתי לחשוב, על מה לדבר? זו שאלה טובה. למה אני עושה כל כך הרבה דברים שכרוכים במיסתורין? והתחלתי לנסות להבין את זה והתחלתי לחשוב למה אני עושה כל מה שאני עושה, והתחלתי לחשוב על סבא שלי. אהבתי את סבא שלי. הארי קלווין היה שמו אבא של אמא שלי. הוא נפטר ב-1986. הוא היה איש מדהים. ואחת הסיבות לכך היא שאחרי מלחה"ע השנייה הוא הקים חברת אלקטרוניקה והתחיל למכור חלקי חילוף, ערכות לבתי ספר וכדומה אז היתה לו סקרנות שלא תאמן. כילד ראיתי אותו בא אלי עם מכשירי רדיו וטלפונים וכל מיני דברים והוא היה פותח אותם, פותח את הברגים, וחושף את הקרביים שלהם -- שרבים מאיתנו, אני בטוח, לוקחים כמובנים מאליהם. אבל זו מתנה מדהימה לתת לילד לפתוח דבר כזה ולהראות איך זה עובד ולמה זה עובד ומה זה בעצם. הוא היה המפרק האולטימטיבי, מהרבה בחינות. וסבא שלי לא היה סתם אחד שמפרק דברים אלא הוא גרם לי להתעניין בכל מיני דברים ועיסוקים שונים כמו למשל דפוס. אני משוגע על דפוס. אני מת על הדפסת משי וכריכת ספרים ובניית קופסאות. כשהייתי ילד, הייתי תמיד, כאילו, מפרק קופסאות וכאלה דברים.

ואתמול במלון פירקתי את את קופסת הטישו. פשוט בחנתי אותה. ואני אומר לכם, יש -- אני -- זה דבר יפהפה אני נשבע לכם. אני מתכוון, כשבוחנים את הקופסה, ומבינים בערך איך היא עובדת רייבס נמצא כאן, ופגשתי אותו לפני מספר שנים ביריד ספרים; הוא עושה ספרים תלת-מימדיים ואני מטורף על, כאילו, הנדסת נייר זאת אומרת, החריצים שבו, ההדפסה שלו, איפה מדביקים אותו אתם יודעים, הסימונים בשביל הדיו. אני פשוט אוהב קופסאות סבא שלי היה מסוג האנשים, אתם מבינים, שהכניס אותי לכל הקטעים האלה. הוא גם היה מספק לי כלים. הוא היה מדרבן מעולה -- סוג של פטרון לבניית דברים והוא נתן לי מצלמת סופר-8 כשהייתי בן עשר ב 1976 זה היה די חריג להיות ילד בן עשר עם גישה למצלמה. ואתם יודעים, הוא היה כל כך נדיב; לא יכולתי להאמין. הוא לא עשה את זה לגמרי בלי מניפולציה מצדי, זאת אומרת, הייתי מתקשר אליו, והייתי אומר "שמע, סבא, אני ממש צריך את המצלמה הזו. אתה לא מבין, זה, כאילו, אתה יודע, אני רוצה לעשות סרטים. יזמינו אותי ל-TED יום אחד. זה כמו -- " (צחוק)

ואתם יודעים, סבתא שלי היתה הגדולה מכולם. כי היא היתה, כן -- היתה מרימה טלפון. והיתה אומרת "הארי, זה עדיף על הסמים, הוא צריך לעשות --" היא היתה מדהימה. (צחוק) אז מצאתי את עצמי מקבל את כל הדברים האלה הודות לעזרה שלה, ולפתע, אתם מבינים, היה לי סינתיסייזר בגיל 14 -- דברים כגון אלה. וזה איפשר לי לעשות דברים, שבשבילי, היו סוג של חלום. הוא גם הזין את האובססיה שלי לדברים אחרים, כמו קסמים. היינו הולכים לחנות קסמים אחת בניו יורק בשם "הקסמים של לו טאנן". זו היתה חנות קסמים מעולה. זה היה בניין מעפן כזה במרכז העיר אבל היית במעלית, המעלית היתה נפתחת -- ומולך היתה חנות קטנה של קסמים. היית מגיע לחנות הקסמים וזה היה, פשוט היה מקום קסום. אז קיבלתי כל מיני תעלולי קסמים. או, הנה, אראה לכם זה מסוג הדברים האלה, וזה היה כאילו, אתם יודעים, נכון? שזה טוב, אבל עכשיו אני לא יכול לזוז עכשיו אני צריך לעשות ככה, במשך כל הזה, ככה. ואז אני אומר "או, וואו, תראו את המחשב שלי שם!" (צחוק)

בכל מקרה, אחד מהדברים שקניתי בחנות הקסמים היה זה: קופסת הקסמים המיסתורית של טאנן העיקרון מאחורי קופסת הקסמים המיסתורית היה כזה: 15 דולר עבור 50 דולר של קסמים. שזה חסכון. (צחוק) עכשיו, קניתי את זה לפני המון שנים ואני לא צוחק אם תסתכלו על זה תראו שזה מעולם לא נפתח אבל יש לי את זה ש-נ-י-ם. הסתכלתי על זה, כשהייתי במשרד שלי, כי זה תמיד על המדף שם וחשבתי, למה לא פתחתי את זה? ולמה שמרתי את זה? אני לא מאלה שאוגרים דברים. אני לא שומר כל דבר. אבל משום מה לא פתחתי את הקופסה הזו. והרגשתי שיש משהו חשוב, איכשהו, בלדבר ב-TED על משהו שמעולם לא דיברתי עליו ושיעמם אנשים בהזדמנויות אחרות. אז חשבתי, אולי יש בזה משהו. התחלתי לחשוב על זה. ויש כאן סימן שאלה ענק. אני אוהב את העיצוב, לכל הפחות, של הדבר הזה. והתחלתי לחשוב, למה לא פתחתי את זה?

והבנתי שלא פתחתי את זה כי זה מייצג משהו חשוב -- עבורי. זה מייצג את סבא שלי. מותר לי לבכות ב-TED? כי -- לא, אני לא עומד לבכות. אבל -- (צחוק) -- העניין הוא, שזה מייצג אפשרויות בלתי מוגבלות זה מייצג תקווה. זה מייצג פוטנציאל. ומה שאני אוהב בקופסה הזו ומה שהבנתי הוא שבכל דבר שאני עושה אני מוצא את עצמי נמשך לאפשרויות בלתי מוגבלות, לתחושה הזו של פוטנציאל. והגעתי למסקנה שמיסתורין הוא הזרז לדמיון. עכשיו, זה לא רעיון כזה פורץ-דרך, אבל כשהתחלתי לחשוב שאולי לפעמים מיסתורין יותר חשוב מידע, זה התחיל לעניין אותי יותר,

והתחלתי לחשוב על "אבודים" והדברים שאנחנו עושים, והגעתי למסקנה שאלוהים אדירים, קופסאות מיסתורין נמצאות בכל דבר שאני עושה! באיך -- כשיצרנו את "אבודים", דיימון לינדלוף ואני שיצר איתי את התכנית, המטלה שלנו היתה ליצור את הסדרה הזו במעט מאוד זמן. היו לנו אחד עשר שבועות וחצי לכתוב, ללהק, לאייש, לצלם, לערוך ולהגיש פיילוט של שעתיים. אז לא היה הרבה זמן. ותחושת האפשרות הזו -- מה זה יכול להיות? לא היה זמן לפתח את זה. אני בטוח שכולם מכירים את האנשים האלה שאומרים לכם מה אסור ומה צריך לשנות ולא היה זמן לזה, שזה די מדהים. וכך עשינו את התכנית הזו, ובשביל אלה מכם שלא ראו אותה או לא מכירים אותה, אני יכול להראות לכם סרטון קצר מהפיילוט רק כדי להראות לכם חלק ממה שעשינו.

קלייר: הצילו! בבקשה תעזרו לי! הצילו! הצילו!

ג'ק: תוציאו אותו משם! תרחיקו אותו מהמנוע! תוציאו אותו משם!

קלייר: יש לי צירים!

ג'ק: באיזה חודש את?

קלייר: אני רק בחודש שמיני

ג'ק: ומה המרווח בין הצירים?

קלייר: אני לא יודעת, אני חושבת שזה קרה רק עכשיו

מישהו: היי! היי! היי, תתרחק מה --

אברמס: עכשיו, לפני עשר שנים, אם היינו רוצים לעשות את זה, היינו צריכים להרוג פעלולן. היינו ממש -- (צחוק) -- זה היה קשה יותר, זה היה לוקח -- טייק 2 היה מבאס. אז הדבר המדהים היה, שיכולנו לעשות את זה. וחלק מזה היה הזמינות המדהימה של טכנולוגיה, לדעת שאנחנו יכולים לעשות הכל. כלומר, לא היינו יכולים לעשות את זה. אולי לכתוב, אבל לא להמחיש את זה כמו שעשינו. וחלק ממה שמדהים הוא התהליך היצירתי. טכנולוגיה היא, כאילו, השראה מטורפת בשבילי. הגעתי למסקנה שהדף הריק הזה הוא קופסת קסמים, אתם מבינים? הוא צריך להתמלא במשהו פנטסטי.

היה לי את התסריט של "אנשים פשוטים" שהייתי מדפדף בו. הרומנטיקה של התסריט היתה מדהימה בעיני; היא היתה נותנת לי השראה. רציתי לנסות למלא דפים באותו סוג של אווירה ומחשבה ורגש כמו שהתסריט הזה יצר. אז זה -- אתם יודעים, אני אוהב מחשבי אפל. אני אובססיבי. אז מחשבי אפל -- כמו אלה – הפאואר-בוק -- המחשב הזה -- כאילו מאתגר אותי. הוא אומר לי, כאילו, מה אתה עומד לכתוב שראוי לי? (צחוק) אני מניח שאני מרגיש כך -- אני מחוייב ולעתים קרובות אני, כאילו, בן אדם, היום אני מחוק. אין לי כלום, אתם יודעים? (צחוק)

אז זהו. מבחינת התוכן, מסתכלים בסיפורים, וחושבים, טוב, מהם סיפורים אם לא קופסאות מיסתורין? יש שאלה בסיסית -- בטלוויזיה, המערכה הראשונה נקראת הטיזר. זה ממש הטיזר. זו השאלה הגדולה. ואתם נמשכים לזה. ואז כמובן יש עוד שאלה. וזה ממשיך עוד ועוד תסתכלו, למשל, ב"מלחמת הכוכבים". יש דרואידים; הם פוגשים אשה מיסתורית מי היא? אנחנו לא יודעים. קופסת מיסתורין! אתם יודעים? ואז פוגשים את לוק סקייווקר. הוא מקבל את הדרואיד, רואים את התמונה ההולוגרפית ומבינים, או, זו הודעה, כן. היא רוצה, כידוע, למצוא את אובי וואן קנובי. הוא התקווה היחידה שלה. אבל מי זה לעזאזל אובי וואן קנובי? קופסת מיסתורין! ואז הולכים והוא פוגש את בן קנובי. בן קנובי הוא אובי וואן קנובי -- הולי שיט! אתם מבינים -- אז זה מחזיק אותנו (צחוק) -- לא ראיתם את זה? -- (צחוק) זה ענק! בכל מקרה,

אז יש עניין כזה עם קופסאות מיסתורין שהתחלתי להרגיש, כאילו, מחויב אליו ואז יש את העניין של, כאילו, מיסתורין במובן של דמיון -- הסתרת מידע, אתם מבינים, לעשות את זה בכוונה זה הרבה יותר מושך בין אם זה כמו הכריש ב"מלתעות" -- אם הכריש המכני של שפילברג, ברוס, היה עובד הוא לא היה כזה מפחיד; הייתם רואים אותו יותר מדי. ב"הנוסע השמיני", מעולם לא הראו את החייזר: מפחיד! אפילו בסרט כמו קומדיה רומנטית, "הבוגר" יש להם דייט, זוכרים? והם במכונית, ויש רעש, אז הם סוגרים את הגג הם שם -- אתם לא שומעים שום דבר שהם אומרים! אי אפשר לשמוע מילה! אבל זה הדייט הכי רומנטי שיש. ואתם אוהבים את זה כי אתם לא שומעים כלום. אז בשבילי, זה כך.

ואז, לסיום, יש את הרעיון -- אם נמתח קצת את הפרדיגמה -- של קופסת המיסתורין. הכוונה היא, מה שאתם חושבים שאתם מקבלים, ואז מה שבאמת מקבלים. וזה נכון בכל כך הרבה סרטים וסיפורים. וכשמסתכלים על "אי-טי", לדוגמה, "אי-טי" הוא, אתם יודעים סרט שלא יאמן על מה? על חייזר שפוגש ילד. נכון? אז זהו שלא. "אי-טי" הוא על גירושין. "אי-טי" הוא על משפחה שבורת לב מפורקת מגירושין, ולבסוף, ילד שלא מצליח למצוא את דרכו. "מת לחיות", נכון? סרט פעולה מטורף, ענק, כיפי בתוך בניין. זה על בחור שנמצא על סף גירושין. הוא מגיע ללוס אנג'לס, עם הזנב בין הרגליים. יש סצנות גדולות -- אולי לא הכי דרמטיות ומדהימות בהיסטורייה של הזמן, אבל סצנות גדולות. יש חצי שעה של השקעה בדמות לפני שמגיעים לקטע שאתם, כאילו, מצפים לו.

כשרואים סרט כמו "מלתעות" הסצנה שכולכם, שאתם מחכים לה -- יש לנו את המסך? אלה מסוג הסצנות, כן, סצנות שאתם זוכרים ומצפים מ"מלתעות". והיא נטרפת; ויש כריש. העניין של "מלתעות" הוא שהסרט הוא בעצם על איש שמנסה להתמודד עם מקומו בעולם -- עם הגבריות שלו, עם המשפחה שלו, איך הוא יצליח להסתדר בעיר החדשה הזו. זו אחת הסצנות האהובות עלי ביותר, וזו סצנה שלא בהכרח חושבים עליה כשחושבים על "מלתעות". אבל זו סצנה מדהימה.

אבא: בוא'נה, תביא נשיקה

בן: למה?

אבא: כי אני צריך את זה.

אברמס: נו באמת..."למה? כי אני צריך את זה?" הסצנה הכי טובה בעולם, נכון? אז כשאתם חושבים על "מלתעות" זה בדיוק העניין הזה, כאילו, של השקעה בדמות, שזה בעצם מה שנמצא בתוך הקופסה, אתם מבינים? וזו הסיבה שכשאנשים עושים סרטי המשך, או הז'אנר של העתקות מסרטים, הם מעתיקים את הדבר הלא נכון. לא אמורים להעתיק את הכריש או את המפלצת. צריך להעתיק -- אתם מבינים, אם אתם מעתיקים -- תעתיקו את הדמות. תעתיקו את החלק שמשנה משהו. אני מתכוון, תתבוננו פנימה ותבדקו מה יש בתוככם. כי בסופו של דבר, קופסת המיסתורין היא כולנו. אז יש את זה.

וגם ההפצה. איזו קופסת מיסתורין גדולה יותר מאולם קולנוע? נכון? אתם הולכים לאולם, אתם פשוט מתרגשים לראות משהו. הרגע שבו כבים האורות הוא הרבה פעמים החלק הכי טוב, נכון? ואתם מלאים בתחושה -- התחושה המדהימה של ציפייה בהתרגשות. והרבה פעמים, הסרט, כאילו, מוקרן, ואז קורה משהו ואתם אומרים "אוו--" ואז משהו אחר ואתם אומרים "הממ". עכשיו, כשזה סרט מעולה אתם מצטרפים לנסיעה כי אתם מוכנים להתמסר לו.

אז בשבילי, בין אם זה זה, בין אם זו טלוויזיה, אייפוד, מחשב, סלולרי. זה מצחיק, אני -- כמו שאמרתי, מעריץ של אפל -- ויום אחד, בערך לפני שנה נרשמתי אונליין בבוקר לראות את הרצאת הפתיחה של סטיב ג'ובס כי ככה אני רגיל. והוא הופיע, הוא הציג את האייפוד וידאו ומה היה על האייפוד הענק שמאחוריו? "אבודים"! הופתעתי לגמרי! והבנתי, הולי שיט, השלמתי מעגל. זאת אומרת, ההשראה שאני מקבל מהטכנולוגיה שעכשיו משתמשת במה שעשיתי ומקבלת השראה ממנו כדי למכור טכנולוגיה. אני אומר לכם, זה שגעון! (צחוק)

רציתי להראות לכם עוד כמה דברים אבל אני אוותר עליהם. אני רק רוצה להראות לכם עוד דבר אחד שלא קשור לכלום. זה ברשת; לא יודע אם ראיתם את זה בעבר. עשו את זה לפני שש שנים. זה משהו באינטרנט שהחבר'ה האלה שיש להם קצת ניסיון באפקטים חזותיים עשו. אבל הנקודה היא שהם עשו דברים שהשתמשו בקופסאות מיסתורין שהיו להם -- שלכולם יש עכשיו. הבנתי שמה שסבא שלי עשה בשבילי כשהייתי ילד, לכולם יש עכשיו גישה אליו. אתם לא צריכים את סבא שלי, למרות שהייתם מתים שהיה לכם. אבל אני חייב לומר לכם -- האיש הזה עושה דברים על מחשב קואדרה 950 -- הרזולוציה קצת נמוכה -- ומשתמש בתוכנת "אינפיניטי" שהפסיקו לייצר לפני 15 שנה הוא עושה דברים שנראים מדהימים כמו מה שיוצא מהוליווד.

הסוג המדהים ביותר של מיסתורין, אני חושב, הוא השאלה של מה יבוא בהמשך. כי זה עכשיו דמוקרטי. עכשיו יצירה של מדיה -- נמצאת בכל מקום. הדברים שהיה לי מזל והתחננתי לקבל כשהייתי ילד היום מובנים מאליהם. וכך, יש תחושה מדהימה של הזדמנות שם בחוץ. וכשאני חושב על עושי הסרטים שנמצאים שם עכשיו שהיו מושתקים -- שבעבר היו מושתקים -- זה דבר מרגש מאוד.

נהגתי לומר בשיעורים ובהרצאות וכדומה למישהו שרוצה לכתוב, "קדימה! תכתוב! לך על זה". זה בחינם, לא צריך רשות כדי לכתוב. אבל עכשיו אני יכול לומר "לך תעשה את הסרט שלך!" אין שום דבר שמונע ממך ללכת ולהשיג את הטכנולוגיה. אפשר לחכור, לשכור, לקנות דברים מהמדף שהם טובים כמו, או כמעט טובים כמו מה שהיו משתמשים בו, במרכאות, "האנשים שבעסק" אף חברה לא מרוויחה כאשר רק לאליטה יש שליטה. ואני מרגיש שזו הזדמנות מדהימה לראות מה יש שם בחוץ.

כשעשיתי את "משימה בלתי אפשרית 3" היו לנו אפקטים חזותיים מדהימים מהחברה של ג'ורג' לוקאס. זה היה מדהים. והחלום שלי היה להיות מעורב. ויש כמה קטעים בסרט כמו כמה מהרגעים שאראה לכם. הנה זה.

אוקיי, מן הסתם יש לי אובססיה לפיצוצים גדולים ומטורפים. אז האפקט החזותי האהוב עלי ביותר בסרט הוא זה שאני עומד להראות לכם. וזו סצנה שבה הדמות של טום מתעוררת. הוא ישנוני. הוא משוגע, לא מאופס. והאיש מעיר אותו והוא דוחף לו אקדח לאף ויורה קפסולה לתוך המוח שלו שאיתה יהרוג אותו, כמו שרשעים עושים בדרך כלל.

איש רע: בוקר טוב.

אברמס: עכשיו, כשצילמנו את הסצנה הזו, השחקן עם האקדח, שחקן אנגלי, אדי מרסאן -- נחמד, בחור טוב, כל הזמן שם את האקדח בתוך האף של טום, והכאיב לו -- ודבר שלמדתי מוקדם מאד בקריירה שלי: לא להכאיב לאף של טום. (צחוק) יש דברים שאתה לא רוצה לעשות. הדבר השני: אל תכאיב לאף של טום. אז לאדי יש את האקדח -- והוא ממש בחור טוב -- הוא אומר, הבחור האנגלי הנחמד הזה, הוא אומר "סליחה, אני לא רוצה להכאיב לך". ואני עושה לו, "אתה חייב -- זה צריך להיראות טוב". והבנתי שצריך לעשות משהו כי זה פשוט לא עבד בצורה הזו. וממש, כאילו, חשבתי אחורה על מה שהייתי עושה אם זו היתה מצלמת הסופר-8 שסבא שלי נתן לי בחדר ההוא והגעתי למסקנה שהיד לא חייבת להיות של אדי מרסאן. היא יכולה להיות של טום, וטום יידע בדיוק כמה חזק לדחוף את האקדח. הוא לא יכאיב לעצמו.

אז לקחנו את היד שלו וצבענו אותה שתיראה יותר כמו של אדי, שמנו אותה בשרוול של אדי, והיד שאתם רואים -- אראה לכם שוב, היא של טום. אז טום משחק שני תפקידים. (צחוק) והוא לא ביקש עוד כסף. אז הנה, הנה, תראו את זה שוב. הנה הוא, הוא מתעורר. הוא ישנוני, עבר הרבה. היד של טום. היד של טום. היד של טום (צחוק) בכל מקרה, אז, תודה. אז לא צריכים את שיא הטכנולוגיה כדי שדברים יעבדו בסרטים. וקופסת המיסתורין, לזכר סבא שלי, נשארת סגורה. תודה רבה. (מחיאות כפיים)