איתי טלגם: להנהיג כמו המנצחים הדגולים

הרגע הקסום, הרגע הקסום של ניצוח אשר בו אתה עולה על הבמה. התזמורת יושבת. הם כולם, אתם יודעים, מתחממים ועושים דברים. ואני עולה לפודיום. אתם יודעים, זה המשרד הקטן של המנצח. או בעצם, תא עבודה בחלל פתוח, עם הרבה מאד חלל. ולנוכח כל הרעש הזה, אתה עושה מחווה קטנה מאד. משהו כגון זה, לא בולט מדי, לא מאד מתוחכם, כזה. ופתאום, מתוך הכיאוס, סדר. מהרעש מתהווה מוזיקה.

וזה פנטסטי. וזה כל כך מפתה לחשוב שכל זה בעצם בזכותי. (צחוק) כל האנשים הגדולים האלו כאן, וירטואוזים, הם עושים רעש והם זקוקים לי כדי לעשות את זה. לא באמת. אם זה היה המצב, הייתי חוסך מכם את ההרצאה, ומלמד אתכם את המחווה. אז הייתם יכולים לצאת לעולם ולעשות זאת בכל חברה או מה שתרצו, ותקבלו הרמוניה מושלמת. זה לא עובד כך. בואו נצפה בוידאו הראשון. אני מקווה שתחשבו שזו דוגמה טובה להרמוניה. ואז נדבר קצת על כיצד היא נוצרת.

(מוזיקה)

האין זה נחמד? אם כך זה היה סוג של הצלחה. כעת, למי עלינו להודות על ההצלחה? כוונתי, ברור שלתזמורת ולנגנים שנגנו יפה, התזמורת הפילהרמונית של וינה. הם לא מביטים במנצח לעיתים קרובות. ואז יש לכם גם את הקהל המוחא כפיים, כן, ובעצם נוטל חלק בעשיית המוזיקה. אתם יודעים שהקהל הוינאי בדרך כלל לא מתערב במוזיקה. זה הקרוב ביותר למשתה מזרח תיכוני של רקדניות בטן שאפשר להגיע אליו בוינה. (צחוק)

בשונה, למשל מישראל, שם הקהל משתעל כל הזמן. אתם יודעים, ארתור רובינשטיין, הפסנתרן, נהג לומר ש "בכל מקום בעולם, אנשים עם שפעת הולכים לרופא. בתל אביב הם באים לקונצרטים שלי". (צחוק) כך שזו מעין מסורת. אבל קהלים בוינה אינם עושים זאת. כאן הם יצאו מדרכם, רק כדי להיות חלק מזה, להיות חלק מהתזמורת, וזה נפלא. אתם יודעים, קהלים כמוכם, כן, יוצרים את האירוע.

אבל מה בנוגע למנצח? מה אתם יכולים להגיד שהמנצח עשה, בעצם? הממ.. הוא היה שמח. ואני מראה זאת לעיתים קרובות להנהלה בכירה. אנשים מתרגזים. "אתה מגיע לעבודה. איך אתה כל כך שמח?" משהו בטח לא בסדר, כן? אבל הוא מפזר שמחה. ואני חושב שהשמחה, הדבר החשוב הוא שהשמחה הזאת אינה נובעת רק מהסיפור האישי שלו, וההנאה שלו מהמוזיקה. ההנאה היא מהיכולת לאפשר שסיפורם של אנשים אחרים יוכלו להישמע בה בעת.

יש את הסיפור של התזמורת כגוף מקצועי. יש את הסיפור של הקהל כקהילה. כן. יש את הסיפורים של היחידים בתזמורת ובקהל. ויש גם סיפורים נוספים, בלתי נראים. אנשים שבנו את אולם הקונצרטים הנפלא הזה. אנשים שבנו את הסטראדבריוס, האמאטי, את כל הכלים היפהפים האלו. וכל הסיפורים הללו נשמעים בה בעת. זו החוויה האמיתית של קונצרט חי. זו הסיבה לצאת מהבית. כן? ולא כל המנצחים עושים בדיוק את זה. בואו נראה מישהו אחר, מנצח דגול, ריקארדו מוטי, בבקשה.

(מוזיקה)

כן, זה היה קצר מאד. אבל יכולתם לראות שזו דמות שונה לגמרי. נכון? הוא נהדר. הוא סמכותי. כן? כל כך ברור. אולי קצת ברור מדי. אנו יכולים לעשות הדגמה קטנה? התהיו התזמורת שלי לרגע? תוכלו לשיר, בבקשה את התו הראשון בדון ג'ובאני? עליכם לשיר "אהההה", ואני אעצור אתכם. אוקיי? מוכנים?

קהל: ♫ אהההה... ♫

איתי טלגם: בחייכם, יחד איתי. אם תעשו את זה בלעדי ארגיש עוד יותר מיותר ממה שאני כבר מרגיש. אז בבקשה, חכו למנצח. עכשיו הביטו בי "אהההה", ואני אעצור אתכם. קדימה.

קהל: ♫אההה.... ♫ (צחוק)

איתי טלגם: נערוך שיחה קטנה אחר כך (צחוק) אבל.... יש משרה פנויה ל... אבל - (צחוק) - אתם רואים שאפשר לעצור תזמורת עם אצבע. כעת, מה עושה ריקארדו מוטי? הוא עושה ככה... (צחוק) ואז - מעין - (צחוק) כך שלא רק שההוראה ברורה, אלא גם העונש, מה יקרה אם לא תעשה מה שאני אומר. (צחוק) ובכן, האם זה עובד? כן, זה עובד - עד נקודה מסוימת.

כאשר מוטי נשאל "למה אתה מנצח בצורה כזו?" הוא משיב:"אני אחראי". אני אחראי בפניו. לא, הוא אינו באמת מתכוון אליו. הוא מתכוון למוצרט, שנמצא - (צחוק) - בערך בכיסא השלישי מהמרכז. (צחוק) והוא אומר, "אם אני (מחיאות כפיים) "אם אני אחראי בפני מוצרט, זה יהיה הסיפור היחיד שיסופר. זה יהיה מוצרט כפי שאני, ריקארדו מוטי, מבין אותו."

ואתם יודעים מה קרה למוטי? לפני שלוש שנים הוא קיבל מכתב חתום על ידי כל 700 המועסקים של לה סקאלה, מועסקים מוזיקלית, אני מתכוון שמדובר בכל המוזיקאים, שאמרו "אתה מנצח דגול. אנחנו לא רוצים לעבוד אתך. אנא התפטר." (צחוק) "למה? בגלל שאתה לא נותן לנו להתפתח. אתה משתמש בנו כמכשירים לביצוע, לא כשותפים. וההנאה שלנו ממוזיקה, וכו' וכו'..." ולכן הוא היה צריך להתפטר. האין זה נחמד? (צחוק) הוא בחור נחמד. הוא באמת בחור נחמד. ובכן, האם אפשר לעשות את זה עם פחות שליטה, או עם סוג אחר של שליטה? בואו נסתכל על המנצח הבא, ריכארד שטראוס.

(מוזיקה)

אני חושש שתקבלו תחושה שנטפלתי אליו בגלל שהוא זקן. זה לא נכון. כשהוא היה אדם צעיר, בן בערך 30, הוא כתב את מה שכינה "עשרת הדיברות למנצחים". הראשונה הייתה: אם בסוף הקונצרט אתה מזיע זה אומר שבטח עשית משהו לא בסדר. זו הראשונה. את הרביעית תאהבו יותר. היא אומרת: לעולם אל תביט בטרומבונים זה רק מעודד אותם. (צחוק)

כך, כל הרעיון הוא בעצם לאפשר לזה לקרות מעצמו. אל תתערב. אבל כיצד זה קורה? האם ראיתם אותו הופך את דפי התווים? ובכן, או שהוא סנילי, ולא זוכר את המוזיקה שלו עצמו, משום שהוא כתב את המוזיקה. או שהוא בעצם מעביר אליהם מסר חזק מאד, האומר, "קדימה חבר'ה. אתם צריכים לנגן לפי הספר". כך שזה לא הסיפור שלי. זה גם לא הסיפור שלכם. זו רק ההוצאה לפועל של המוזיקה הכתובה, ללא פרשנות. פרשנות היא הסיפור האמיתי של המבצע. ובכן, לא, הוא לא רוצה את זה. זה סוג אחר של שליטה. בואו נראה מנצח-על נוסף. מנצח - על גרמני, הרברט פון קריאן, בבקשה.

(מוזיקה)

מה שונה? ראיתם את העיניים? עצומות. האם ראיתם את הידיים? האם ראיתם את הסוג הזה של תנועה? תנו לי לנצח עליכם. פעמיים. פעם אחת כמו מוטי, ואתם - (מוחא) - מחאו, פעם אחת בלבד. ואז כמו קריאן. נראה מה קורה. או קי ? כמו מוטי. אתם מוכנים? כי מוטי... (צחוק) או קי? מוכנים? בואו נעשה את זה.

קהל: (מוחא)

איתי טלגם: ממממ.. שוב.

קהל: (מוחא) איתי טלגם: טוב. עכשיו כמו קריאן. מכיוון שאתם כבר מאומנים. תנו לי להתרכז, לעצום את עיניי. בואו, בואו.

קהל: (מוחא) (צחוק)

איתי טלגם: למה לא ביחד? (צחוק) כי לא ידעתם מתי לנגן. כעת אני יכול לספר לכם, שגם הפילהרמונית של ברלין לא יודעת מתי לנגן. (צחוק) אבל אני אספר לכם איך הם עושים את זה. בלי ציניות. זו תזמורת גרמנית, כן? הם מביטים בקריאן. ואז הם מביטים זה בזה. (צחוק) "אתה מבין מה הבחור הזה רוצה?" ואחרי שהם עושים את זה הם באמת מביטים זה בזה, והנגנים הראשונים של התזמורת מובילים את כל ההרכב בנגינה יחד.

וכשקריאן נשאל על כך הוא למעשה אומר "כן, הנזק הגדול ביותר שאני יכול לעשות לתזמורת שלי הוא לתת להם הוראה ברורה. מכיוון שזה ימנע מההרכב, להקשיב זה לזה וזה נדרש לתזמורת". כעת, זה נפלא. מה בנוגע לעיניים שלו? מדוע הן עצומות? יש סיפור נפלא על קריאן כשניצח בלונדון. והוא נותן סימן כניסה לחלילן באופן כזה. ולבחור אין שום מושג מה לעשות. (צחוק) "מאסטרו, עם כל הכבוד, מתי אני צריך להתחיל?" מה אתם חושבים הייתה התשובה של קריאן? מתי עלי להתחיל? או כן. הוא אומר, "תתחיל כשלא תוכל לסבול זאת יותר". (צחוק)

הכוונה היא, שאתה יודע שאין לך סמכות לשנות שום דבר. זו המוזיקה שלי. המוזיקה האמיתית היא רק בראש של קריאן. ואתה צריך לנחש את הכוונה שלי. כך שאתה נמצא תחת לחץ עצום. כי אני לא נותן לך הוראה, ובכל זאת, אתה צריך לנחש את הכוונה שלי. כך שזה סוג אחר של שליטה, סוג רוחני מאד, אך עדיין, שליטה חזקה מאד. האם נוכל לעשות זאת בדרך אחרת? כמובן שנוכל. בואו נחזור אחורה אל המנצח הראשון שראינו: שמו, קארלוס קלייבר. הוידאו הבא בבקשה.

(מוזיקה)

(צחוק) כן. ובכן, זה שונה. אבל האין זו שליטה באותה דרך? לא, זה לא. בגלל שהוא אינו אומר להם מה לעשות. כאשר הוא עושה כך, זה לא אומר "קח את הסטראדיבריוס שלך וכמו ג'ימי הנדריקס, תנפץ את זה על הרצפה". זה לא זה. הוא אומר, "זאת התנועה של המוזיקה. אני פותח עבורכם מרחב להניח בו עוד שכבה של פרשנות". זה סיפור אחר.

אבל איך זה בעצם עובד ביחד אם זה לא נותן להם הוראות? זה כמו להיות על רכבת הרים. כן? לא באמת נותנים לכם הוראות אלא שהכוחות של התהליך עצמו שומרים שתישארו במקום. זה מה שהוא עושה. הדבר המעניין הוא כמובן שרכבת ההרים לא באמת קיימת. זה לא משהו פיזי. זה בראש של הנגנים.

וזה מה שעושה אותם לשותפים. יש לך תכנית בראש שלך. אתה יודע מה אתה צריך לעשות, גם אם קלייבר לא מנצח עליך. אלא פה ושם וככה. אתה יודע מה לעשות. ואתה נעשה לשותף הבונה את רכבת ההרים, כן, עם צליל, תוך כדי שאתה בנסיעה. זה מלהיב מאד עבור אותם נגנים. הם אמנם צריכים להתאשפז לשבועיים בבית הבראה, אחר כך. (צחוק) זה מעייף מאד. כן? אבל עשיית המוזיקה היא הכי טובה, באופן הזה.

וכמובן זה לא רק עניין של מוטיבציה ולתת להם הרבה אנרגיה פיזית. אתה צריך צריך גם להיות מקצועי מאד. ותסתכלו על זה שוב, קלייבר. האם אפשר במהירות לקבל את הוידאו הבא? תראו מה קורה כאשר יש טעות.

(מוזיקה) שוב אתם רואים את שפת הגוף היפה. (מוזיקה) וכעת יש נגן חצוצרה שעושה משהו שאינו בדיוק בדרך בה זה צריך להיעשות. המשיכו עם הוידאו. ראו. אתם רואים, זו פעם שניה של אותו נגן. (צחוק) וכעת הפעם השלישית של אותו נגן. (צחוק) "חכה לי אחרי הקונצרט יש לי הודעה קצרה לתת לך". אתם יודעים, כשזה נדרש הסמכות שם. זה מאד חשוב. אבל לא די בסמכות כדי לגרום לאנשים להיות שותפים שלך.

בואו נראה את הוידאו הבא בבקשה. תראו מה קורה פה. אתם עשויים להיות מופתעים לאחר שראיתם את קלייבר כבחור כל כך היפראקטיבי. הוא מנצח מוזיקה של מוצרט. (מוזיקה) כל התזמורת מנגנת. (מוזיקה) עכשיו משהו אחר. (מוזיקה) רואים? הוא שם ב 100 אחוז. אבל הוא לא פוקד, הוא לא אומר להם מה לעשות. אלא הוא נהנה מהנגינה של הסולן. (מוזיקה)

ועכשיו נראה מה תיקחו מזה. (מוזיקה) הביטו בעיניים. או קי. רואים את זה? ראשית, זה סוג של מחמאה שכולנו אוהבים לקבל. זה לא משוב. זה "מממ..." כן, זה בא מפה. כך שזה דבר טוב. והדבר השני הוא שזה בעצם להיות בשליטה, אבל בדרך מאד מיוחדת. כאשר קלייבר עושה -- ראיתם את העיניים, הולכות לשם? (שר) אתם יודעים מה קורה? כוח הכבידה נעלם.

קלייבר אינו רק יוצר תהליך, אלא יוצר גם את התנאים בעולם שבו מתקיים תהליך זה. כך שוב, נגן האבוב, לגמרי אוטונומי ולכן שמח וגאה בעבודתו, ויצירתי וכל זה. והמישור שבו קלייבר נמצא בשליטה, הוא במישור אחר. כך שהשליטה היא כבר לא משחק סכום אפס. יש לכם את השליטה הזו. יש לכם את השליטה הזו. וכל מה שאתם שמים יחד, בשותפות, יוצר את המוזיקה הטובה ביותר. כך שקלייבר הוא עניין של תהליך. קלייבר הוא עניין של התנאים בעולם.

אבל אתה צריך תהליך ותוכן כדי ליצור את המשמעות. לני ברנשטיין, המאסטרו האישי שלי, מכיוון שהוא היה מורה דגול, לני ברנשטיין תמיד התחיל עם המשמעות. ראו את זה בבקשה.

(מוזיקה)

אתם זוכרים את הפנים של מוטי, בהתחלה? הייתה לו הבעה נפלאה, אבל רק אחת. (צחוק) ראיתם את הפנים של לני? אתם יודעים מדוע? כי המשמעות של המוזיקה היא כאב. ואתם מנגנים צליל כואב. ואתם מביטים בלני והוא סובל. אבל לא באופן כזה שגורם לך לרצות להפסיק. זה סבל, כמו, הנאה בדרך יהודית, כמו שאומרים. (צחוק) אבל אתם יכולים לראות את המוזיקה על פניו. אתם יכולים לראות שהשרביט עזב את ידו. לא עוד שרביט. כעת העניין הוא אתה, הנגן, המספר את הסיפור. זה עניין מהופך. אתה מספר את הסיפור. ואתה מספר את הסיפור. ואז לרגע קצר, אתה הופך להיות מספר הסיפור שאליו הקהילה, כל הקהילה, מאזינה. וברנשטיין מאפשר את זה. האין זה נפלא?

ובכן, אם אתם עושים את כל מה שדיברנו עליו, הכל יחד, ואולי עוד כמה דברים אחרים, תוכלו להגיע לאותה נקודה נפלאה של עשייה בלי לעשות. ואני חושב שזו פשוט הכותרת המתאימה ביותר לוידאו הבא. חברי פיטר אומר, "אם אתה אוהב משהו, תן אותו". אז, בבקשה.

(מוזיקה)

(מחיאות כפיים)