ישראל ואיראן: סיפור אהבה?

ב-14 במרץ, השנה העליתי את הפוסטר הזה לפייסבוק זו תמונה שלי ושל בתי נושאים דגל ישראל אני אנסה לסביר לכם את ההקשר מדוע ומתי העליתי את זה.

לפני מספר ימים , ישבתי וחיכיתי בתור במרכול, ובעל המרכול ואחד הלקוחות שוחחו זה עם זה, ובעל החנות הסביר ללקוח שאנחנו עומדים לחטוף 10000 טילים על ישראל. והלקוח אמר, לא, זה 10,000 ביום. (צחוק)

("10.000 טילים") זה ההקשר. זה המקום שבו אנו מצויים כעת בישראל. יש לנו את המלחמה הזו עם איראן כבר מזה 10 שנים כעת, ויש אצלנו אנשים, אתם יודעים, שמפחדים. זה כאילו בכל שנה זהו הרגע האחרון שאנו יכולים לעשות משהו בנוגע למלחמה הזו עם איראן. זה כאילו, שאם לא נפעל עכשיו, זה יהיה מאוחר מדי לתמיד, כבר במשך 10 שנים כעת.

אז בנקודה מסוימת זה נהיה, אתם יודעים, בשבילי, אני מעצב גרפי, אז עיצבתי כרזות בנושא והעליתי את זו שהראיתי לכם קודם לכן. רוב הזמן, אני מעצב כרזות, ומעלה אותן לפייסבוק. החברים שלי אוהבים אותם, או שלא, רוב הזמן הם לא אוהבים אותן, לא משתפים אותן לא עושים כלום. ועוד יום עובר. אז הלכתי לישון, ובזה נגמר הסיפור בשבילי. ומאוחר יותר בלילה, התעוררתי כי אני תמיד מתעורר בלילה, ועברתי ליד המחשב וראיתי את כל אותן נקודות אדומות, אתם יודעים, בפייסבוק, שמעולם לא ראיתי לפני כן. (צחוק) ותהיתי, "מה הולך כאן?" אז ניגשתי למחשב והתחלתי להסתכל, ולפתע אני רואה הרבה אנשים מדברים אלי, שאת רובם אני לא מכיר, אחדים מהם מאיראן, שזה -- מה? מפני שאתם חייבים להבין, בישראל איננו מדברים עם אנשים מאיראן. אנחנו לא מכירים אנשים מאיראן. זה כמו, בפייסבוק, יש לך חברים רק מ -- כמו, השכנים שלך הם החברים שלך בפייסבוק. וכעת אנשים מאיראן מדברים אלי.

אז אני מתחיל לענות לבחורה הזו, והיא מספרת לי שהיא ראתה את הכרזה וביקשה ממשפחתה לבוא, כי אין להם מחשב, היא ביקשה ממשפחתה לבוא לראות את הכרזה, וכולם יושבים בסלון ובוכים.

אז אני כזה, הואה. אני מבקש מאשתי לבוא, ואומר לה, את חייבת לראות את זה. אנשים בוכים, והיא באה, היא קראה את הטקסט, והתחילה לבכות. וכולם בוכים כעת. (צחוק)

אז אני לא יודע מה לעשות, והדחף הראשון שלי, כמעצב גרפי, היא, אתם יודעים, להראות לכולם מה שזה עתה ראיתי, ואנשים התחילו לראות אותם ולשתף אותם, וכך הכל התחיל. ביום שלאחר מכן, כאשר באמת היו כבר הרבה דיבורים על זה אמרתי לעצמי, ואשתי אמרה לי גם אני רוצה כרזה, אז זו היא (צחוק) מפני שזה עובד, שים אותי בכרזה כעת.

אבל יותר ברצינות, הייתי כמו, טוב, אלה עובדים, אבל זה לא רק עלי, זה על אנשים מישראל שרוצים לומר משהו. אז אני הולך לצלם את כל האנשים שאני מכיר, אם הם רוצים, ואני הולך להציב אותם בכרזה, ואני הולך לשתף אותם.

אז הלכתי לשכנים שלי ולחברים ולסטודנטים ופשוט ביקשתי מהם, תנו לי תמונה, ואני אעשה לכם כרזה. וככה זה התחיל. וכך, באמת, זה התפרץ, משום שלפתע אנשים מהפייסבוק, חברים ואחרים, פשוט מבינים שהם יכולים להיות חלק מזה. זה לא רק אחד שעושה כרזה אחת, זה -- אנחנו יכולים להיות חלק מזה, אז הם התחילו לשלוח לי תמונות ולבקש ממני, "עשה לי כרזה. תפרסם אותה. ספר לאירנים שאנחנו בישראל גם כן אוהבים אתכם." זה נעשה, אתם יודעים, בנקודה מסוימת, זה נהיה באמת, באמת אינטנסיבי. אני מתכוון, כל כך הרבה תמונות, אז ביקשתי מחברים לבוא, מעצבים גרפיים ברובם, ולעצב כרזות אתי, משום שלא היה לי די זמן. זו היתה כמות אדירה של תמונות. אז, במשך כמה ימים, כך היה נראה הסלון שלי.

וקיבלנו כרזות ישראליות, תמונות ישראליות, אבל גם הרבה תגובות, הרבה הודעות מאיראן. ולקחנו את ההודעות האלו ועיצבנו מהן כרזות. מפני שאני מכיר אנשים: הם לא קוראים, הם מסתכלים בתמונות. אם זו תמונה, הם עשויים לקרוא זאת.

אז הנה אחדות מהן.

("אתה החבר הישראלי הראשון שלי. אני מקווה ששנינו ניפטר מהפוליטיקאים האידיוטים

("אני אוהב את הכחול הזה. אני אוהב את הכוכב. אני אוהב את הדגל הזה.") זה ממש מרגש אותי כי זה הסיפור של נערה שגדלה באיראן לדרוך על דגל ישראלי כדי להיכנס לבית סיפרה בכל בוקר, וכעת שהיא רואה את הכרזות שאנחנו שולחים, היא מתחילה, היא אומרת שהיא שינתה את דעתה, וכעת היא אוהבת את הכחול הזה, היא אוהבת את הכוכב, והיא אוהבת את הדגל הזה, מדברת על הדגל הישראלי, והיא הביעה תקווה שניפגש ונבוא לבקר זה את זו, ורק כמה ימים לאחר ששלחתי את הכרזה הראשונה,

ביום שלמחרת, איראנים החלו להגיב עם הכרזות שלהם. יש להם מעצבים גרפיים. מה? (צחוק) מטורף, מטורף. אז אתם יכולים לראות שהם עדיין נבוכים, הם אינם מעונינים להראות את פניהם, אבל הם רוצים להפיץ את המסר. הם רוצים להגיב. הם רוצים לומר את אותו דבר. כך, וכעת זו תקשורת. זה סיפור דו-כיווני. זה ישראלים ואירנים שולחים את אותו מסר, אלה לאלה.

("חברי הישראלים. אינני שונא אתכם. אינני רוצה במלחמה.")

זה מעולם לא קרה לפני כן, ואלה הם שני אנשים שאמורים להיות אויבים, אנחנו על סף מלחמה, ולפתע אנשים בפייסבוק מתחילים לומר, "האיש הזה מוצא חן בעיני, אני אוהב את האנשים האלה." וזה נעשה באמת גדול בנקודה מסוימת.

ואז זה נהיה לחדשות. משום שכאשר אתם רואים את המזרח התיכון, אתם רואים רק את החדשות הרעות. ופתאום, יש משהו שקורה שהוא חדשות טובות. אז האנשים בחדשות, אומרים, "טוב, בואו נדבר על זה." והם פשוט הגיעו, וזה היה כל כך הרבה,

אני זוכר יום אחד, מיכל היא שוחחה עם עיתונאי, ושאלה אותו, "מי עומד לצפות בתכנית?" והוא אמר, "כולם."

אז היא אמרה. "כולם בפלשתין, או כאן?" מי זה כולם? "כולם."

הם אמרו, "סוריה?" "סוריה."

"לבנון?" "לבנון." בנקודה מסוימת, הוא פשוט אמר, "40 מיליון אנשים הולכים לראות אותך היום. זה כולם." הסינים. והיינו רק בתחילתו של הסיפור.

משהו מטורף גם קרה. בכל פעם שמדינה החלה לדבר על זה, כמו גרמניה, אמריקה, איפוא שלא יהיה, דף בפייסבוק צץ עם אותו לוגו עם אותם סיפורים, אז בהתחלה היה לנו "איראן-אוהבת- את ישראל," שזה איראני שיושב בטהרן, אומר, "טוב, ישראל אוהבת את אירן? אני נותן לכם איראן אוהבת את ישראל." יש לכם פלשתין-אוהבת-את ישראל. יש לכם לבנון, שרק - מלפני כמה ימים. וכל רשימת הדפים הזו בפייסבוק מוקדשת לאותו מסר, לאנשים ששולחים את אהבתם, זה לזה.

הרגע שבו באמת הבנתי שמשהו קורה, חבר שלי אמר לי, "חפש בגוגל את המילה "ישראל." ואלו היו התמונות הראשונות באותם הימים שצצו מהחיפוש בגוגל כאשר הקלדתם את "ישראל" או "איראן." אנחנו באמת שינינו את האופן שבו אנשים רואים את המזרח התיכון. משום שאתם לא נמצאים במזרח התיכון אתם נמצאים אי שם, ואז אתם רוצים לראות את המזרח התיכון, אז אם תלכו ותקישו בגוגל את המילה "ישראל," ויתנו לכם את הדברים הרעים ובמשך כמה ימים קיבלתם את התמונות האלו. היום את הדף של ישראל-אוהבת-את אירן זהו מספר, 80,831, ו-שני מיליון אנשים בשבוע שעבר שהלכו אל הדף ושיתפו אותו, עשו לו לייק, או הגיבו לאחת התמונות.

אז מזה 5 חודשים כעת, זה מה שאנחנו עושים, אני, מיכל, אחדים מחברי, פשוט יוצרים תמונות. אנחנו מראים מציאות חדשה או פשוט יוצרים תמונות משום שכך העולם תופס אותנו. הם רואים תמונות שלנו, והם רואים תמונות רעות. אז אנחנו עובדים על לעשות תמונות טובות. סוף סיפור.

הביטו בזה. זהו הדף של -איראן-אוהבת-את ישראל. זה לא ישראל-אוהבת- את- איראן. זה לא הדף שלי זה מישהו בטהרן ביום הזיכרון לחללי צה"ל שם תמונה של חייל ישראלי על הדף שלו. זה האויב, מה?

("אנו שולחים תנחומים מכל הלב למשפחות שאיבדו את יקיריהן בפיגוע הטרור בבולגריה")

וזה הולך לשני הכיוונים. זה כאילו, אנו מכבדים אחד את השני. ואנחנו מבינים, ואתם מפגינים חמלה. ואתם נעשים חברים. ובנקודה מסוימת, אתם נעשים חברים בפייסבוק, ואתם נעשים חברים בחיים. אתם יכולם לצאת ולנסוע ולפגוש אנשים. והייתי במינכן לפני כמה שבועות הגעתי לשם כדי לפתוח תערוכה על איראן ונפגשתי שם עם אנשים מהדף שאמרו לי, "טוב, אתה הולך להיות באירופה, אני בא, אני בא מצרפת, מהולנד, מגרמניה, "כמובן, שאנשים באו מישראל, ופשוט נפגשנו שם בפעם הראשונה בחיים האמיתיים. נפגשתי עם אנשים שאמורים להיות האויבים שלי בפעם הראשונה. ופשוט לחצנו ידיים, שתינו קפה, והיה לנו דיון נעים, ושוחחנו על אוכל ועל כדורסל. וזה היה סופו של הענין. אתם זוכרים את התמונה מההתחלה? בנקודה מסוימת נפגשנו בחיים האמיתיים, ונעשינו חברים.

וזה הולך גם ההיפך. בחורה אחת שפגשנו בפייסבוק מעולם לא היתה בישראל, נולדה וגדלה באיראן, חיה בגרמניה, פוחדת מישראלים בגלל מה שהיא יודעת עלינו. מחליטה לאחר כמה חודשים של שיחות באינטרנט עם כמה ישראלים, לבוא לישראל, עולה על מטוס ומגיעה לבן-גוריון ואומרת, "או קיי, לא כזה ביג דיל."

אז, לפני כמה שבועות, הלחץ עולה, אז אנחנו מתחילים את הקמפיין החדש הזה שנקרא "לא מוכנים למות במלחמה שלכם." אני מתכוון, זו פחות או יותר אותה הודעה אבל רצינו באמת להוסיף לה תקיפות כלשהי. ושוב, משהו מדהים קרה. משהו שלא היה לנו בגל הראשון של הקמפיין. כעת אנשים מאיראן, אלה שנרתעו בקמפיין הראשון ופשוט שלחו, אתם יודעים, רגל וחצי פנים שלהם, כעת החלו לשלוח את פניהם, והם אומרים. "טוב, אין בעיה, אנחנו בפנים. אנחנו אתך." רק קראו מהיכן האנשים האלה. ועל כל מישהו מישראל, מקבלים מישהו מאיראן. פשוט אנשים שולחים את התמונות שלהם. מטורף, נכון?

אז -- (מחיאות כפיים)

אז אתם יכולים לשאול את עצמכם, מי זה הטיפוס הזה?

שמי רוני אדרי, ואני בן 41, אני ישראלי, אני אב לשניים, אני בעל, ואני מעצב גרפי. אני מלמד עיצוב גרפי. ואני לא כל כך נאיבי, משום שלעיתים קרובות נשאלתי, הרבה פעמים שאלו אותי, "טוב, זה באמת נאיבי, לשלוח פרחים, אני מתכוון -"

שירתתי בצבא, בצנחנים במשך 3 שנים, ואני יודע איך זה נראה מהשטח. אני יודע שזה יכול להיראות רע ממש. אז עבורי, זה הדבר האמיץ שיש לעשות, לנסות להגיע לצד השני לפני שזה יהיה מאוחר מדי, כי כשזה הולך להיות מאוחר מדי, זה יהיה מאוחר מדי. ולפעמים מלחמה היא בלתי נמנעת, לפעמים, אבל אולי במאמץ אנו יכולים למנוע אותה. אולי כאנשים, משום שבמיוחד בישראל, אנחנו חיים בדמוקרטיה. יש לנו את חופש הדיבור, ואולי, דבר קטן זה יכול לשנות משהו. ובאמת אנו יכולים להיות השגרירים של עצמנו. אנו יכולים פשוט לשלוח מסר ולקוות לטוב ביותר.

אז אני רוצה לבקש ממיכל, אשתי, לעלות אתי לבמה רק כדי ליצור אתכם תמונה אחת, מפני שכל זה הוא בענין של תמונות. ואולי תמונה זו תעזור לנו לשנות משהו. רק תרימו את זה, בדיוק. ואני פשוט הולך לצלם את זה, ואני אעלה אותה לפייסבוק עם משהו כמו "ישראלים למען השלום" או משהו.

או אלוהים. אל תבכו.

תודה לכם חברים. (מחיאות כפיים)