איזבל איינדה מספרת סיפורי תשוקה ולהט

תודה רבה לכם. ממש מפחיד להיות כאן, בקרב החכמים שבחכמים. באתי לספר לכם כמה סיפורים על תשוקה. יש פתגם יהודי שאני אוהבת. מה אמיתי יותר מהאמת? תשובה: הסיפור. אני מספרת סיפורים. אני רוצה למסור דבר אמיתי מן האמת על האנושיות המשותפת לכולנו. כל הסיפורים מעניינים אותי, וחלקם רודפים אותי עד שלבסוף אני כותבת אותם. נושאים מסוימים חוזרים ועולים: צדק, נאמנות, אלימות, מוות, סוגיות פוליטיקה וחברה, חופש. אני ערה למסתורין הסובב אותנו, לכן אני כותבת על צירופי-מקרים ועל ראיית-הנולד, על רגשות, חלומות, כוחו של הטבע, קסם.

ב-20 השנים האחרונות פרסמתי כמה ספרים, אך עד פברואר 2006 נותרתי אלמונית, כשנשאתי את הדגל האולימפי באולימפיאדת החורף באיטליה. זה הפכני לידוענית. כעת מכירים אותי במייסי'ס, ונכדי חושבים שאני גזעית. [צחוק] הרשו לי לספר לכם על ארבע דקות התהילה שלי. אחת ממארגני הטקס האולימפי, טקס פתיחת המשחקים, טלפנה אלי ואמרה לי שנבחרתי להיות אחת מנושאות הדגל. עניתי שוודאי נפלה כאן טעות כי מה לי ולאתלטיקה? למען האמת, לא הייתי בטוחה שאוכל להקיף את האצטדיון ללא הליכון. [צחוק] נעניתי שזה איננו נושא לצחוק. זו תהיה הפעם הראשונה שבה ישאו את הדגל האולימפי נשים בלבד. חמש נשים, שתייצגנה את חמשת היבשות, ושלוש זוכות במדליות זהב אולימפיות. באופן טבעי, שאלתי הראשונה היתה, מה אלבש? [צחוק] חליפת מדים, היא אמרה, וביקשה את מידותי. את מידותי. בעיני רוחי ראיתי את עצמי לבושה בדובון, ונראית כמו הבובה של "מישלן". [צחוק]

באמצע פברואר, מצאתי את עצמי בטורינו, והקהל הנלהב שם הריע לכל אחת מ-80 המשלחות האולימפיות שעברו ברחוב. אתלטים אלה הקריבו הכל כדי להשתתף בתחרויות. לכולם הגיע לנצח, אך תמיד קיים גורם המזל. פתות שלג אחד, ס"מ של קרח, עוצמת הרוח יכולים לקבוע את תוצאת המירוץ או התחרות. אך הדבר שקובע - יותר מאימונים או מזל - הוא הלב. רק הלב העשוי ללא-חת והנחוש ישיג את מדליית הזהב. הכל עניין של תשוקה. רחובות טורינו כוסו בכרזות אדומות שהציגו את סיסמת האולימפיאדה.

":כאן ביתה של התשוקה". האין זה תמיד נכון? הלב הוא המניע אותנו וקובע את גורלנו. זה מה שאני זקוקה לו עבור הדמויות בספרי: לב מלא תשוקה ולהט. אני זקוקה לזאבים בודדים, פורשים, הרפתקנים, חריגים ומורדים ששואלים שאלות, מכופפים את החוקים ונוטלים סיכונים. אנשים כמו כל היושבים כאן. נחמדים בעלי שכל ישר אינם מהווים דמויות מעניינות. [צחוק] אלא רק אקסים בני-זוג-לשעבר טובים. [צחוק] [מחיאות כפיים]

בחדר הירוק שבאצטדיון פגשתי את נושאות הדגלים הנוספות: שלוש אתלטיות, והשחקניות סוזן סרנדון וסופיה לורן. ועוד שתי נשים שליבן מלא להט: וואנגארי מאתאי, כלת פרס הנובל הקנייתית, שנטעה 30 מיליון עצים, ובעשותה כן שינתה את האדמה ואת האקלים בכמה מקומות באפריקה, וכמובן גם את המצב הכלכלי בכפרים רבים. ואת סומאלי מאם, פעילה קמבודית שנלחמה בלהט נגד זנות ילדים. כשהיתה בת 14, סבה מכר אותה לבית זונות. היא סיפרה לנו על ילדות שנאנסו ע"י גברים שהאמינו שיחסי-מין עם בתולה צעירה מאד ירפאו אותם מאיידס, ועל בתי זונות שבהם מאלצים ילדים לקבל חמישה, 15 לקוחות מידי יום. ואם הם מתמרדים, מענים אותם במכות חשמל. בחדר הירוק קיבלתי את המדים שלי. זו לא היתה התלבושת שאני רגילה ללבוש, אך זה גם לא דמה לחליפת הבובה של "מישלן" אשר לה ציפיתי. לא רע בכלל, למען האמת. נראיתי כמו מקרר. [צחוק] אך כך נראו רוב נושאות הדגלים, חוץ מסופיה לורן, הסמל האוניברסלי של יופי ותשוקה. סופיה בת יותר מ-70 ונראית נהדר. היא סקסית, רזה וגבוהה ועם שיזוף עמוק. איך אפשר להיות בעלת שיזוף עמוק וללא קמטים? אין לי מושג. כשנשאלה בראיון טלוויזיה איך היא מצליחה להיראות כה טוב, ענתה, "יציבה. גבי ישר תמיד, ואני לא עושה קולות של זקנים." [צחוק] אז הנה לכם עצה חינם מאחת הנשים היפות ביותר בעולם. לא להיאנח, לא להשתעל, לא לחרחר, לא לדבר אל עצמכם, לא להפליץ. [צחוק] טוב, היא לא אמרה בדיוק כך. [צחוק]

בשלב מסוים, בערך בחצות, נקראנו אל אגפי האיצטדיון, הרמקולים הכריזו על הדגל האולימפי, והמוזיקה החלה- אגב, אותה המוסיקה שמושמעת כאן בפתיחה, המארש מ"אאידה". סופיה לורן היתה ממש לפני. היא גבוהה ממני בחצי מטר, לא כולל השיער המנופח. [צחוק] צעדה באלגנטיות כג'ירפה בסוואנה האפריקאית, ונשאה את הדגל על כתפה. אני רצתי מאחוריה- [צחוק] על קצות אצבעותי, מחזיקה את הדגל ביד מושטת, כך שראשי נמצא ממש מתחת לדגל הארור. [צחוק] כל המצלמות כוונו כמובן אל סופיה. מבחינתי זה היה מוצלח, כי ברוב התמונות בעיתונים גם אני מופיעה, אם כי לרוב בין רגליה של סופיה. [צחוק] היכן שרוב הגברים היו מתים להימצא. [צחוק] [מחיאות כפיים]

ארבע הדקות הכי טובות של חיי היו אלה באיצטדיון האולימפי. בעלי נפגע כשאני אומרת זאת- אף שהסברתי לו שמה שאנו עושים ביחידות אורך בדרך כלל פחות מארבע דקות- [צחוק] לכן הוא לא צריך לקחת את זה באופן אישי.... יש לי כל גזירי העיתונים של אותן 4 דקות נהדרות, כי אינני רוצה לשכוח אותן כשהזיקנה תהרוס את תאי המוח שלי.

ברצוני לשאת בליבי לעד את מילת המפתח של האולימיפיאדה: תשוקה. אז הרי לכם סיפור של תשוקה ולהט. השנה היא 1998 והמקום - מחנה כלא עבור פליטי טוטסי, בקונגו. אגב, 80% מכל הפליטים והגולים בעולם הן נשים ונערות. אפשר לקרוא למקום ההוא בקונגו מחנה מוות, כי אלה שלא ייהרגו, ימותו ממחלות או מרעב. גיבורי הסיפור הזה הם נערה צעירה, רוז מאפּנדו, וילדיה. היא הרה ואלמנה. החיילים הכריחו אותה לצפות כיצד מענים והורגים את בעלה. היא הצליחה איכשהו לשמור בחיים את 7 ילדיה, ומספר חודשים אח"כ היא יולדת תאומים טרם זמנם. שני בנים זעירים. היא חותכת במקל את חבל הטבור, ואוספת בו את שיערה. היא קוראת לתאומים על-שמות מפקדי המחנה כדי שאלה ייטו להם חסד, ומאכילה אותם תה שחור כי אין לה די חלב כדי להחזיקם בחיים. כשהחיילים פורצים לתאה כדי לאנוס את אחותה הבכירה, היא נאחזת בה ולא מרפה, גם כשהם מצמידים רובה לראשה. איכשהו, המשפחה מצליחה לשרוד 16 חודשים, ואז, הודות למזל יוצא-דופן ולב מלא להט של צעיר אמריקאי, סשה חנוף, שמצליח להעלותה על מטוס הצלה אמריקאי, רוז מאפנדו ו-9 ילדיה מגיעים לפניקס, אריזונה, שם הם חיים ומשגשגים היום.

מאפנדו, בסוואהילית, פירושו "אהבה גדולה". גיבורות ספרַי הן נשים חזקות ומלאות להט כמו רוז מאפנדו. אני לא ממציאה אותן. אין צורך בכך. אני מביטה סביב ורואה אותן בכל מקום. כל חיי עבדתי עם נשים ולמענן. אני מכירה אותן היטב. נולדתי בזמנים קדומים, בסוף העולם, למשפחה פטריארכלית, קתולית ושמרנית. אין פלא שבגיל חמש כבר הייתי פמיניסטית זועמת אף שמונח זה טרם הגיע אז לצ'ילה, כך שאיש לא ידע מה לעזאזל לא בסדר איתי. [צחוק] עמדתי למצוא שיש מחיר כבד לחירותי, ולכך שהטלתי ספק בסדר הפטריארכלי. אך שמחתי לשלם אותו, כי כנגד כל מכה שספגתי, הצלחתי להשיב שתיים. [צחוק] פעם, כשאחותי פאולה היתה בשנות העשרים שלה, היא אמרה לי שהפמיניזם מיושן ושעלי להמשיך הלאה. היה לנו ריב בלתי-נשכח. הפמיניזם מיושן? כן, עבור נשים ברות-מזל כאחותי וכמו כולנו כאן, אך לא עבור מרבית אחיותנו בשאר העולם שעדיין כופים עליהן נישואין טרם-זמנן, זנות, עבודת-כפייה...יש להן ילדים שאינן רוצות בהם או שאינן יכולות להאכילם. אין להן שליטה על גופן או על חייהן. אין להן לא חינוך ולא חופש. הן נאנסות, מוכות ולעתים נרצחות על לא עוול בכפן, עבור מרבית הצעירות המערביות של ימינו, זהו עלבון להיקרא "פמיניסטית". הפמיניזם מעולם לא היה סקסי, אך אני מבטיחה לכם שזה מעולם לא מנע ממני לפלרטט, ולעתים רחוקות היה לי מחסור בגברים. [צחוק] הפמיניזם לא מת. בהחלט לא. הוא התפתח. אם אינכם אוהבים את המונח הזה, שנו אותו, בשם אלוהימה- קיראו לו אפרודיטה, ונוס או בימבו, מה שלא יהיה, השם לא משנה, כל עוד אנו מבינים במה מדובר ותומכים בכך.

אז הנה סיפור תשוקה נוסף, והפעם - סיפור עצוב. המקום הוא מרפאת-נשים קטנה בכפר בבנגלה-דש. השנה היא 2005. ג'ני היא שיננית אמריקאית צעירה שהגיעה למרפאה כמתנדבת ב-3 השבועות של חופשתה. היא מוכנה לנקות שיניים, אך בהגיעה היא מגלה שאין רופאים או רופאי שיניים, והמרפאה היא סתם צריף מלא זבובים. בחוץ משתרך תור של נשים שמחכות כבר כמה שעות לטיפול. החולה הראשונה מתייסרת בכאבים כי אחדות משיניה הטוחנות רקובות. ג'ני מבינה שהפתרון היחיד הוא עקירת השיניים. היא אינה מוסמכת לכך ומעולם לא עשתה זאת. היא לוקחת סיכון, והיא מלאת אימה. אין לה אפילו הציוד המתאים, אך למרבה המזל הביאה עימה מעט נובוקאין. לג'ני יש לב אמיץ ומלא להט. היא ממלמלת תפילה ומתחילה בניתוח. בתום הניתוח, החולה שכאביה פגו מנשקת את ידיה. באותו יום עקרה השיננית עוד הרבה שיניים. למחרת בבוקר, בשובה למקום ההוא הקרוי מרפאה, החולה הראשונה שלה מאתמול ממתינה לה עם בעלה. פני האישה נראים כמו אבטיח. הן כה נפוחות, שאי-אפשר לראות את עיניה. הבעל מאיים בזעם להרוג את האמריקאית. ג'ני נבהלת ממה שעשתה, אך אז מסביר המתרגם שאין קשר בין מצבה של החולה לבין הניתוח. בעלה היכה אותה אתמול כי לא היתה בבית בזמן כדי להכין לו אוכל.

מיליוני נשים חיות כך כיום. הן העניות שבעניים. אף שנשים מבצעות שני שלישים מהעבודה בעולם, יש בבעלותן פחות מאחוז אחד מנכסי העולם. עבור אותה עבודה, משלמים להן פחות מאשר לגברים אם בכלל משלמים להן, והן נותרות פגיעות כי אין להן עצמאות כלכלית, והן חיות תמיד תחת פחד הניצול, האלימות וההשפלה. עובדה היא שלהעניק לנשים חינוך ועבודה, את היכולת לשלוט בהכנסותיהן, לרשת ולהחזיק בנכסים, מועיל לחברה. אם האישה מועצמת, ילדיה ומשפחתה ייצאו נשכרים מכך. אם המשפחות משגשגות, משגשג הכפר, ובסופו של דבר - הארץ כולה.

וואנגארי מאתאי הולכת לכפר בקניה, משוחחת עם הנשים ומסבירה שהאדמה לא פוריה כי כרתו ומכרו את כל העצים. היא מארגת את הנשים לנטוע עצים ולהשקותם טיפה אחר טיפה. תוך חמש או שש שנים יש להן יער, הקרקע מועשרת והכפר ניצל. החברות העניות והמפגרות ביותר הן תמיד אלה שמדכאות את הנשים. אך אמת ברורה זו זוכה להתעלמות מצד הממשלות, ומצד נותני-החסות. מול כל דולר שמוענק לתכנית לתמיכה בנשים, ניתנים 20 דולרים לתכניות למען גברים. הנשים מהוות 51 אחוז מהמין האנושי. העצמתן תשנה את הכל- יותר מטכנולוגיה, מעיצוב ומבידור. אני מבטיחה לכם שנשים שפועלות יחד- מקושרות, זוכות למידע ומשכילות- בכוחן להביא שלום לכוכב הלכת השכוח הזה. בכל המלחמות היום, רוב האבדות הן אזרחיות, ובעיקר של נשים וילדים: הם נזק משני. הגברים מנהלים את העולם, וראו איזה בלגן יש.

איזה מין עולם אנו רוצים? זו שאלה יסודית שמרביתנו שואלים. האם הגיוני לקחת חלק בסדר העולמי הקיים? אנו רוצים עולם שבו החיים נשמרים, ושאיכות החיים בו מועשרת עבור כל אחד, לא רק עבור בעלי זכויות-יתר. ראיתי בינואר תערוכה של ציורי פרננדו בוטרו בספריית אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. שום מוזיאון או גלריה בארה"ב, פרט לגלריה הניו-יורקית שמציגה את עבודתו, לא העזו להציג את הציורים, בגלל שהנושא הוא כלא אבו-גרייב. אלו ציורים ענקיים של עינויים ושימוש לרעה בכוח, בסגנונו השופע של בוטרו. אינני מסוגלת להוציא תמונות אלה מראשי או מתוך ליבי. הדבר ממנו אני הכי חוששת הוא כוח פטור-מעונש. אני חוששת משימוש-לרעה בכוח, ומהכוח להשפיל. במין האנושי, זכרי האלפא מגדירים את המציאות, וכופים על יתר חברי הלהקה לקבל מציאות זו ולציית לחוקים. החוקים משתנים כל הזמן, אך תמיד לטובתם, ובמקרה זה, אפקט החלחול כלפי מטה, שלא עובד בכלכלה, עובד היטב. השימוש-לרעה מחלחל מטה מראש הסולם ועד תחתיתו. הנשים והילדים, בפרט העניים שבהם, נמצאים בתחתית. גם לעלובים שבגברים יש מישהו שבכוחם להשפיל- אישה או ילד. נמאס לי מהכוח שהמעטים יכולים להפעיל על הרבים דרך מגדר, הכנסה, גזע ומעמד.

לדעתי הבשילה השעה לשינויים יסודיים בתרבות שלנו. אך בשביל שינוי אמיתי, אנו זקוקים לאנרגיה נשית בניהול העולם. אנו זקוקים למסה קריטית של נשים בעמדות כוח, ולטיפוח האנרגיה הנשית אצל הגברים. אני מדברת כמובן על גברים עם מוחות צעירים. הבחורים הזקנים חסרי-תקווה. עלינו לחכות שימותו. [צחוק] כן, הייתי מתה שיהיו לי רגליה הארוכות של סופיה לורן ושדיה האגדיות. אך אילו יכולתי לבחור, הייתי מעדיפה את הלב הלוחם של וונגארי מאתאי, סומאלי מאם, ג'ני ורוז מאפנדו. אני רוצה לעשות את העולם הזה לטוב. לא טוב יותר, אלא טוב. מדוע לא? זה אפשרי. הביטו סביבכם באולם- כל הידע, האנרגיה, הכשרון והטכנולוגיה האלה. בואו נרים ישבנים, נפשיל שרוולים וניגש לעבודה, בתשוקה ולהט, כדי ליצור עולם כמעט-מושלם. תודה רבה.