אינגה מיסמאהל מעניקה שלווה לנפשות אנשי אפגניסטן

ברצוני לספר לכם סיפור, סיפור מעודד, העוסק בחוסר תקווה, דיכאון וייאוש באפגניסטן. מה למדנו מהם, איך ניתן לסייע לאנשים להתגבר על מאורעות טראומטיים, ואיך לסייע להם לרכוש מחדש ביטחון בעתיד ולחזור לתפקוד יומיומי. אני פסיכואנלסיטית יונגיאנית והגעתי, במקרה, לאפגניסטן בינואר 2004 במשימה עבור מדיקה מונדיאל. יונג באפגניסטן -- תארו לעצמכם... אפגניסטן היא אחת המדינות העניות ביותר בעולם. 70 אחוז מהאוכלוסיה אנאלפבתית. מלחמות ותת-תזונה הורגות את האנשים ואת התקווה. אולי שמעתם על כך באמצעי התקשורת. אבל כנראה לא שמעתם שהגיל הממוצע באפגניסטן הוא 17. ומשמעות הדבר היא שהם גדלים בסביבה -- ואני חוזרת -- של 30 שנות לחימה.

פירושו של דבר הוא אלימות מתמשכת, אינטרסים זרים, שוחד, סמים, עימותים אתניים, בריאות לקוייה, אשמה, פחד, והתנסויות טראומטיות מצטברות. כוחות צבא מקומיים וזרים אמורים להשכין שלום ביחד עם התורמים ועם הארגונים הממשלתיים והלא-ממשלתיים. כן. לאנשים היתה תקווה עד שהבינו שמצבם נעשה גרוע יותר מיום ליום -- או שהורגים אותם, או שאיכשהו, היום הם יותר עניים מאשר היו לפני 8 שנים. נתון אחד שמדגים זאת: 54 אחוז מהילדים מתחת לגיל 5 סובלים מתת-תזונה.

ובכל זאת, יש תקווה. איש אחד אמר לי, "העתיד שלי לא נראה מזהיר, אבל אני רוצה שהעתיד של הבן שלי יהיה מזהיר." זאת תמונה שצילמתי ב-2005, בטיול בימי שישי בגבעות קאבול. זוהי תמונה שמסמלת עבורי את העתיד הפתוח בפני הדור הצעיר.

הרופאים נותנים מרשמים לתרופות. התורמים אמורים להשכין שלום ע"י בניית בתי ספר וכבישים, הצבא אוסף כלי נשק, אבל אף אחד לא מתייחס לדכאון. למה? מכיוון שלאנשים אין כלים להתמודד איתו, להתגבר עליו. וכך, מייד לאחר שהגעתי, אימתתי את הידע שהיה ברשותי. אמנם הכלים מגיעים מלב ליבה של אירופה המודרנית, אבל, הדברים שפוצעים אותנו, והתגובות שלנו לפצעים האלה -- הם אוניברסליים. והאתגר הגדול היה להבין את משמעות הסימפטומים בהקשר התרבותי המסויים הזה. עם סיומה של פגישת ייעוץ, אשה אמרה לי, "בגלל שאת הרגשת אותי, אני יכולה שוב להרגיש את עצמי, ואני רוצה לחזור להיות שותפה בחיי המשפחה שלי." זה היה חשוב מאוד, מכיוון שהמשפחה מרכזית במערכת החברתית של אפגניסטן.

אף אחד לא יכול לשרוד לבד. ואם אנשים מרגישים מנוצלים, חסרי ערך ומלאי בושה, לאחר שמשהו נורא קרה להם, הם מסתגרים ומגיעים לבידוד חברתי והם לא מעיזים לספר על הרוע הזה לאנשים אחרים או לאהוביהם, מכיוון שהם לא רוצים להעמיס עליהם. ולעיתים קרובות הם מתמודדים דרך אלימות. אנשים שעברו טראומות מאבדים שליטה בקלות -- הסימפטומים הם עוררות יתר ופלאשבקים -- וכך אנשים חיים בפחד מתמיד שהתחושות הנוראיות של האירוע הטראומטי עלולות לחזור באופן בלתי צפוי, בפתאומיות, ללא כל שליטה עליהם. כדי לפצות על אובדן השליטה הפנימית, הם מנסים לשלוט בעולם החיצוני, בעיקר במשפחה. ולרוע המזל, התנהגות זו מתאימה מאוד לצד המסורתי, לצד הרגרסיבי, לצד המדכא, לצד המגביל של ההקשר התרבותי. וכך, בעלים מתחילים להכות את נשותיהם, אמהות ואבות מכים את ילדיהם, ולאחר מכן, הם מרגישים נורא. הם לא רצו לעשות זאת. זה פשוט קרה. הם איבדו שליטה. הם מנסים נואשות לשקם את הסדר ואת הנורמליות, ואם לא נצליח לעצור את מעגל האלימות הזה, הוא יעבור ללא צל של ספק לדור הבא. והדבר כבר התחיל להתרחש.

כל אחד זקוק לתקווה לעתיד. והתקווה האפגנית לעתיד מנופצת. אבל, אחזור שוב על המילים של האשה: "בגלל שאת הרגשת אותי, אני מרגישה שוב את עצמי." המפתח כאן הוא אמפתיה. מישהו צריך להיות עד למה שקרה לך. מישהו צריך להרגיש איך אתה הרגשת. מישהו צריך לראות אותך ולהקשיב לך. כל אחד צריך לדעת שהדברים שהוא או היא חוו - אכן קרו. וזה אפשרי רק בעזרת אדם נוסף. כל אחד צריך להיות מסוגל להגיד, "זה קרה לי, וזה השפיע עלי, אבל אני יכול לחיות עם זה, להתמודד עם זה, וללמוד מזה. ואני רוצה לעסוק בעתיד המזהיר הצפוי לילדים שלי ולילדים של הילדים שלי. ואני לא אחתן את בתי בגיל 13" -- דבר שכיח מדי באפגניסטן.

אם כך, אפשר לעשות משהו, גם בסביבות קיצוניות כמו אפגניסטן. התחלתי לחשוב על תוכנית ייעוץ. אבל, כמובן, הייתי זקוקה לעזרה ולכספים. וערב אחד, ישבתי ליד אדון מאוד נחמד בקאבול, והוא שאל מה לדעתי יוכל להועיל לאפגניסטן. ומייד הסברתי לו, שהייתי מכשירה יועצים פסיכו-חברתיים, שהייתי פותחת מרכזים, והסברתי לו את הסיבות לכך. בסוף הערב האיש הזה נתן לי כרטיס ביקור ואמר, "אם את רוצה לעשות את זה, תתקשרי אלי." הוא היה בזמנו המנהל של קאריטס גרמניה.

וכך התחלתי פרוייקט של 3 שנים עם קאריטס גרמניה, והכשרנו 30 נשים וגברים אפגניים, ופתחנו 15 מרכזי ייעוץ בקאבול. זה היה הסמל שלנו. הוא מצוייר ביד. היו לנו 45 בכל רחבי קאבול. יותר מ-11,000 אנשים הגיעו. ו-70 אחוז שיקמו את חייהם. אלה היו זמנים מרגשים ביותר - פיתוח הפרוייקט הזה עם הצוות האפגני הנפלא שלי. הם עובדים איתי עד היום. פיתחנו גישה ייעוצית פסיכו-חברתית מותאמת מבחינה תרבותית. וכך, מאז 2008 ועד היום, התחילו שינוי מהותי וצעידה קדימה.

המשלחת של האיחוד האירופאי לקאבול הצטרפה ושכרה אותי לעבוד במשרד הבריאות הציבורית, כדי לקדם את הגישה הזו. אנחנו הצלחנו. שינינו את שירותי בריאות הנפש של מערכות הבריאות העיקריות. הוספנו טיפולים פסיכו-חברתיים ויועצים פסיכו-חברתיים למערכת. כמובן, היינו צריכים להכשיר מחדש את כל הצוות. אבל כבר היו לנו ספרי הדרכה, שאושרו ע"י המשרד. יתר על כן, הגישה הזאת היא עכשיו חלק מהאסטרטגיה לבריאות הנפש באפגניסטן.

עד עתה יישמנו אותה בקליניקות נבחרות ב-3 איזורים, ואתם הראשונים שצופים בתוצאות. רצינו לבדוק את היעילות של מה שבוצע. אתם יכולים לראות כאן, לכל המטופלים היו סימפטומים של דיכאון, בינוני וחריף. הקו האדום הוא הטיפול הרגיל התרופתי. כל הסימפטומים נשארו או הוחמרו. הקו הירוק הוא טיפול ע"י ייעוץ פסיכו-חברתי בלבד ללא תרופות. ניתן לראות שהסימפטומים כמעט נעלמו, והדחק הפסיכו-חברתי ירד בצורה משמעותית. זה מובן מכיוון שלא ניתן להעלים דחק פסיכו-חברתי, אבל ניתן ללמוד לחיות איתו. זה משמח אותנו מאוד, כי יש לנו עכשיו הוכחות לכך שהטיפול שלנו מועיל.

כאן תוכלו לראות, זהו משרד לשירותי בריאות בצפון אפגניסטן, ובכל בוקר הוא נראה כך. לרופאים יש בד"כ 3-6 דקות למטופל. אבל עכשיו זה ישתנה. הם פונים למרפאות, כי הם רוצים לטפל בסימפטומים המיידיים שלהם, והם ימצאו מישהו לדבר איתו ולדון בנושאים האלה ולשוחח על הדברים שמעיקים עליהם ולמצוא פתרונות, לפתח את המשאבים שלהם, ללמוד כלים לפתרון העימותים המשפחתיים ולרכוש ביטחון בעתיד.

אשתף אתכם בסיפור קצר. בן האזאר אמר ליועץ הפשטוני שלו, "אם היינו נפגשים לפני כמה שנים, היינו הורגים זה את זה. ועכשיו אתה עוזר לי לחדש את הביטחון שלי בעתיד." יועץ אחר אמר לי לאחר ההכשרה, "את יודעת? אף פעם לא הבנתי למה שרדתי את הקטל בכפר שלי. אבל עכשיו אני יודע. אני חלק מגרעין של חברה חדשה שוחרת שלום באפגניסטן." אני מאמינה שדברים אלה עודדו אותי להמשיך. וזוהי תרומה מאוד משחררת ופוליטית לשלום ולהתפייסות. בנוסף, אני חושבת שללא טיפול פסיכו-חברתי וללא התייחסות לנושא זה בכל הפרוייקטים ההומניטריים, לא ניתן לבנות חברה תרבותית.

לדעתי זהו רעיון שראוי להפצה, רעיון שחובה ליישם אותו, רעיון שניתן ליישם אותו בכל מקום.

תודה לכם על הקשבתכם.

[מחיאות כפיים]