איאן האצ'יסון: הצלת פנים

הפנים שלנו, נורא חשובות כי הן החלק הויזואלי החיצוני שכל האחרים רואים. בואו לא נשכח את התפקוד הפונקציונלי שלהן. יש לנו עצמות גולגולת חזקות שמגינות על האיבר החשוב ביותר בגופנו: המוח. שם ממוקמים כל חושנו, החושים המיוחדים שלנו - הראיה, הדיבור השמיעה, הריח והטעם. והעצם הזאת זרועה, כפי שאתם יכולים לראות, באמצעות האור שמאיר דרך הגולגולת בחורים, הסינוסים שמחממים ומוסיפים לחות לאויר שאנו נושמים. אך גם, דמיינו, אם הם היו מלאים בעצם קשיחה הראש שלנו היה כמשקולת כבדה, לא היינו מסוגלים להחזיק בו זקוף, ולהביט בעולם סביבנו. --- לתשומת לבכם: הרצאה זאת מכילה תמונות של פנים מעוותים ופצועים קשות--- האישה הזו, אט אט מתה בגלל שגידולים שפירים בעצמות הפנים שלה מחקו לחלוטין את הפה והאף שלה, כך שהיא לא יכולה לנשום ולאכול.

אל עצמות הפנים, מחוברים שרירים, שמגדירים את מבנה הפנים שלנו ונושאים את הבעות הפנים שלנו את שפת הביטוי האוניברסלית שלנו, מערכת הסימנים החברתית שלנו. ומעל זה, נמצא כיסוי העור שהוא מורכב מאוד מבנה תלת - מימדי - שמתעקל בזוויות חדות פה ושם, בעל שטחים דקים כמו העפעפיים שטחים עבים כמו הלחיים, צבעים שונים, וגם, יש לנו את הגורם החושי שבפנים. איפה אנחנו אוהבים לנשק אנשים? על השפתיים. לנגוס באוזניים אולי. אלה הפנים אליהן אנו נמשכים עם אלה.

אך בואו לא נשכח את השיער. אתם מסתכלים על תמונה - בצד השמאלי שלכם- זה הבן שלי עם הגבות שלו. תראו כמה משונה הוא נראה ללא הגבות. יש הבדל מוחלט. ודמיינו לו היו צומחות לו שיערות מאמצע האף, הוא היה נראה אפילו יותר מוזר.

דיסמורפופוביה היא גרסא קיצונית של העובדה שאנו לא רואים את עצמנו כפי שאחרים רואים אותנו. זוהי אמת מזעזעת שאנו רואים רק תמונות ראי של עצמנו, ואנו רק רואים את עצמנו בתמונות קפואות שתופסות רק שבריר מהזמן שאנו חיים. דיסמורפופוביה היא סטייה של זה בה אנשים שיכולים להראות טוב מאוד מחשיבים את עצמם כמכוערים נורא וכל הזמן מחפשים ניתוחים לתקן את מראה הפנים שלהם הם לא זקוקים לכך, הם זקוקים לעזרה פסיכיאטרית. מקס, בנדיבותו, תרם לי את התמונה שלו לו אין דיסמורפופוביה, אבל אני משתמש בתמונה זו כדי להדגים שהוא נראה בדיוק כמו אדם עם דיסמורפופוביה. במילים אחרות, הוא נראה לגמרי נורמלי.

גיל הוא עוד דבר בו הגישה שלנו כלפי המראה שלנו משתנה. כך שילדים שופטים את עצמם, לומדים לשפוט את עצמם, על פי ההתנהגות של המבוגרים הסובבים אותם. הנה דוגמא קלאסית: לרבקה יש גידול שפיר בכלי דם שגודל מחוץ לגולגולת שלה, ומחק לה את האף, והיא מתקשה לראות. כפי שאתם יכולים לראות, הוא חוסם את הראיה שלה. היא גם בסכנה, שכאשר היא תפגע בו היא תדמם באופן ניכר. המחקר שלנו הראה שהורים ואהובים של הילדים האלה מתים עליהם. הם התרגלו לפרצופים שלהם. הם חושבים שהם מיוחדים. למעשה, לפעמים ההורה מתווכח אם צריך להוריד לילדים את הנגעים האלו. ולפעמים הם סובלים מתגובות אבל חמורות בגלל שהילד שהם למדו לאהוב השתנה באופן כה דרמטי שהם כבר לא מזהים אותו. אבל מבוגרים אחרים אומרים דברים נורא מכאיבים. הם אומרים, "איך אתה מעז להוציא את הילד הזה מהבית ולהפחיד אנשים אחרים. אתה לא אמור לעשות משהו לגבי זה? למה לא הסרת את זה?" וילדים אחרים מגיעים ונוגעים בנגע בסקרנות, בגלל - סקרנות טבעית. וזה כמובן, מסמן עבור הילד את הטבע הלא רגיל שלו. אחרי ניתוח, הכל מתנרמל. המבוגרים מתנהגים יותר בטבעיות, והילדים משחקים בקלות יותר עם ילדים אחרים.

בתור בני נוער - רק חישבו על שנות הנערות שלכם - אנו עוברים שינוי דרמטי ולעיתים לא פרופורציונלי במראה הפנים שלנו. אנו מנסים להאבק למצוא את הזהות שלנו. אנו חושקים באישור בני קבוצת הגיל שלנו. לכן, מראה הפנים שלנו חיוני עבורנו כשאנו מנסים להציג את עצמנו בפני העולם. רק הזכרו באותו חצ'קון ששיתק אתכם למספר ימים. כמה זמן ביליתם בהתבוננות בעצמכם בכל יום במראה, והתאמנתם על המראה הציני שלכם, והמראה הרציני שלכם, וניסיתם להראות כמו שון קונרי, כמו שאני ניסיתי, וניסיתם להרים גבה אחת. זה זמן משתק.

בחרתי להראות לכם את תמונת הפרופיל הזו של סו, בגלל מה שהיא מראה, זה את הלסת התחתונה שלה בולטת קדימה והשפה התחתונה שלה בולטת קדימה הייתי רוצה שכולכם בקהל כעת תדחפו את הלסת שלכם קדימה פנו אל האדם שלצידכם, דחפו את הלסתות התחתונות שלכם קדימה, פנו אל האדם שלצידכם והסתכלו עליהם - הם נראים אומללים. זה בדיוק מה שאנשים נהגו להגיד לסו. היא לא הייתה אומללה בכלל. אבל אנשים נהגו להגיד לה, "למה את כל כך אומללה?" אנשים הניחו הנחות שגויות כל הזמן לגבי מצב הרוח שלה. מורים ובני כיתתה לא העריכו אותה מספיק, צחקו עליה בבית הספר. לכן היא בחרה לעבור ניתוח פנים. לאחר ניתוח הפנים, היא אמרה, "כעת הפנים שלי משקפות את האישיות שלי. אנשים יודעים עכשיו שאני נלהבת, שאני אדם שמח". וזה השינוי שניתן להשיג עבור מתבגרים.

האם השינוי הזה הוא שינוי אמיתי, או שמא הוא יציר הדימיון של המטופלים עצמם. ובכן, אנחנו חקרנו גישות של מתבגרים לתמונות של מטופלים שעברו את ניתוח הפנים המתקן הזה. ומה שמצאנו היה - עירבבנו את התמונות כך שהם לא יוכלו לזהות את הלפני והאחרי -- מה שמצאנו היה שהתייחסו למטופלים כאל יותר מושכים לאחר הניתוח. טוב זה לא מפתיע, אבל גם ביקשנו מהם לדרג אותם לגבי כנות, אינטיליגנציה, ידידותיות, אלימות והם כולם נתפסו כפחות נורמליים בכל התכונות האלה - יותר אלימים וכו' - לפני הניתוח. לאחר הניתוח, הם נתפסו כיותר אינטיליגנטיים, יותר ידידותיים, יותר כנים, פחות אלימים - וזאת למרות שלא ניתחנו את האינטלקט שלהם או את האישיות שלהם.

כשאנשים מתבגרים, הם לא בהכרח בוחרים לעבור כזה סוג של ניתוח. ההימצאות שלהם בחדר הייעוץ היא תוצאה של קליעים וחצים של ביש מזל. מה שקורה להם זה שהם סבלו מסרטן או מטראומה. אז זאת תמונה של הנרי שבועיים לאחר שהסירו לו גידול ממאיר מהחלק השמאלי של הפרצוף שלו - מעצם הלחי, הלסת העליונה, שקע העין. הוא נראה די טוב בשלב הזה. אך במהלך 15 השנים הבאות, הוא עבר עוד 14 ניתוחים, כאשר המחלה עשתה שמות בפנים שלו והרסה את השיקום שלי על דרך קבע למדתי המון מהנרי. הנרי לימד אותי שאתה יכול להמשיך לעבוד. הוא עובד כעורך דין. הוא המשיך לשחק קריקט. הוא נהנה מהחיים עד הקצה. וזה כנראה היה בגלל שהייתה לו עבודה מצליחה שמילאה אותו ומשפחה אוהבת והוא היה בעל קשרים חברתיים. הוא שמר על שאננות רגועה. אני לא אומר שהוא התגבר על זה. הוא לא התגבר על זה. זה היה יותר מזה. הוא התעלם מכך. הוא התעלם מהעיוות שהתרחש בחיים שלו והמשיך כעיוור אליו. וזה מה שהאנשים האלה יכולים לעשות.

הנריאפי גם מדגים את התופעה הזאת. זהו אדם בשנות ה-20 לחייו שיציאתו הראשונה מחוץ לניגריה הייתה עם הגידול הממאיר הזה כשהוא הגיע לבריטניה כדי להסירו. זה היה הניתוח הארוך ביותר שלי. הוא לקח 23 שעות. עשיתי אותו עם הנוירוכירורג שלי. הסרנו את כל העצמות מהצד הימני של הפרצוף שלו - את העין שלו, האף שלו, עצמות הגולגולת, את עור הפנים - ושחזרנו אותו עם רקמות מהגב שלו. הוא המשיך לעבוד כאח פסיכיאטרי. הוא התחתן. נולד לו בן בשם ג'רמיה. ושוב, הוא אמר, "הציור הזה שלי עם הבן שלי ג'רמיה מראה אותי בתור האדם המצליח שאני מרגיש שאני." העיוות בפנים שלו לא השפיע עליו בגלל שהייתה לו את תמיכת המשפחה שלו. הייתה לו עבודה מצליחה שמילאה אותו.

אז ראינו שאנו יכולים לשנות פרצופים של אנשים. אבל כשאנחנו משנים פרצופים של אנשים, אנו משנים את הזהות שלהם, לטובה או לרעה? למשל, יש שני סוגים שונים של ניתוחי פנים. אפשר לחלק אותם כך. אפשר לומר שיש מטופלים שבוחרים לעבור את ניתוח הפנים שלהם - כמו סו. כשהם עוברים ניתוח פנים, הם מרגישים שחייהם השתנו, בגלל שאנשים אחרים תופסים אותם כאנשים טובים יותר. הם לא מרגישים שונים. הם מרגישים שהם למעשה הרוויחו את מה שלעולם לא היה להם, שהפנים שלהם כעת משקפות את האישיות שלהם. ולמעשה זה כנראה ההבדל היחיד בין ניתוח קוסמטי וסוג כזה של ניתוח. בגלל שאתם יכולים להגיד, "טוב, סוג כזה של ניתוח יכול להחשב קוסמטי." אם אתה עושה ניתוח קוסמטי, פעמים רבות המטופלים פחות מרוצים. הם מנסים להשיג שינוי בחיים שלהם. סו לא ניסתה להשיג שינוי בחיים שלה, היא ניסתה לקבל את הפנים שהתאימו לאישיות שלה.

אבל יש לנו גם אנשים אחרים שלא בוחרים לעבור ניתוח פנים. הם אנשים שירו בפנים שלהם. אני אזיז את זה, ותהיה לנו שקופית ריקה עבור מי מבינכם שקשה לו לצפות. זה נכפה עליהם. ושוב, כפי שאמרתי לכם, אם יש להם משפחה תומכת וחיי עבודה טובים, אז הם יכולים לנהל חיים טובים ומספקים. האישיות שלהם לא משתנה.

האם העניין הזה של מראה חיצוני והתעסקות בו הוא תופעה מערבית? המשפחה של מוזטה מדגימה את השקר שבזה זוהי ילדה בנגלדשית קטנה ממזרח לונדון שיש לה גידול ממאיר עצום על הצד הימני של הפנים שלה, שכבר עיוור אותה, שגדל במהירות ועומד להרוג אותה בקרוב. אחרי שהיא עברה ניתוח להסרת הגידול, ההורים שלה הלבישו אותה בשמלת הקטיפה הירוקה היפייפיה הזו סרט ורוד בשערה, והם רצו שהציור שלה יופיע בכל העולם, למרות העובדה שהם מוסלמים אורתודוכסיים והאמא לובשת בורקה שלמה. אז זאת לא רק תופעה מערבית.

אנו שופטים על פי פרצופם של אנשים כל הזמן. זה נמשך מאז שאנחנו יכולים לחשוב על לומברוסו והדרך שבה הוא הגדיר פרצופים קרימינליים. הוא אמר שניתן לראות פרצוף של פושע כששופטים אותם רק על סמך תמונות שהוראו. אנשים שנראים טוב תמיד נשפטים כיותר ידידותיים. אנו מסתכלים על או.ג'יי - הוא בחור שנראה טוב. אנחנו רוצים לבלות זמן איתו. הוא נראה ידידותי. עכשיו אנחנו יודעים שהוא הורשע בהכאת אישתו, ולמעשה הוא לא בחור טוב. ויופי הוא לא שווה ערך לטיב, ובהחלט לא שווה ערך לשביעות רצון.

אז דיברנו על הפנים הסטטיים ועל שפיטת הפנים הסטטיים, אך למעשה, יותר נוח לנו עם שפיטת פנים זזות. אנו חושבים שאנו יכולים לשפוט אנשים לפי הבעות הפנים שלהם. שופטים בריטיים במערכת הצדק הבריטית אוהבים לראות עדות חיה לראות האם אם יכולים לגלות את הסימנים המגלים של שקרים - המצמוץ, ההיסוס. ולכן הם רוצים לראות עדות חיה. טודורוב מספר לנו, שבעשירית השניה, אנו יכולים לשפוט פנים של מישהו. האם לא נוח לנו עם התמונה הזאת? כן, לא נוח לנו. האם נהיה שמחים, אם הפרצוף של הרופא שלנו, העורך דין שלנו היועץ הכלכלי שלנו, היה מכוסה? היינו חשים די לא בנוח. אבל האם אנחנו טובים בשפיטה על סמך מראה פנים ותנועה? האמת היא שיש כלל של 5 דקות - לא עשירית השניה כמו אצל טודורוב, אבל כלל 5 דקות. אם העברת 5 דקות עם מישהו, אתה מתחיל לראות מעבר להבעות הפנים שלהם, והאנשים אליהם אתה נמשך בתחילה יכולים להראות משעממים ואתה מאבד בהם עניין, והאנשים שלא חיפשת באופן מיידי, בגלל שלא חשבת שהם מושכים במיוחד, הופכים להיות אנשים מושכים בגלל האישיות שלהם.

אז דיברנו הרבה על מראה הפנים. אני כעת רוצה לחלוק קצת לגבי הניתוחים שאנחנו עושים - איפה אנו נמצאים ולאן אנו הולכים. זוהי תמונה של אן שהסירו לה את הלסת התחתונה הימנית ואת בסיס הגולגולת. ואתם יכולים לראות בתמונות שלאחר מכן, שהצלחנו לשחזר אותה בהצלחה. אבל זה לא טוב מספיק. זה מה שאן רוצה. היא רוצה להיות בחוץ ולשוט בקיאק, היא רוצה להיות בחוץ ולטפס על הרים. וזה מה שהיא השיגה, ולשם אנו חייבים להגיע.

זוהי תמונה נוראית, אז אני ארים את היד שלי עכשיו. זוהי תמונה של עדי, מנהל בנק ניגרי, שירו בפנים שלו בשוד מזוין. והוא איבד את החלק התחתון של הלסת שלו, את השפתיים שלו, את הסנטר שלו ואת החלק העליון של הלסת והשיניים. זהו הרף שהוא הציב עבורנו. "אני רוצה להראות כך. כך נראתי קודם". אז עם טכנולוגיה מודרנית, השתמשנו במחשבים על מנת ליצור מודלים. יצרנו מודל עבור הלסת שלנו, ללא עצם בתוכה. ואז עיקמנו פלטה בשביל זה. הכנסנו אותה למקום כך שידענו שהיא במיקום הנכון. אחר כך שמנו עצם ורקמה מהגב. כאן אתם יכולים לראות את הפלטה המחזיקה את זה, ואתם יכולים לראות את השתלים כששמים אותם - אז כל זה בניתוח אחד אנו השגנו את זה ואת זה. אז חיי המטופל הוחזרו לו. אלה הן החדשות הטובות. לעומת זאת, עור הסנטר שלו לא נראה כפי שהוא נראה בעבר. זה עור מהגב שלו. הוא עבה יותר, כהה יותר, גס יותר, אין לו את קווי המתאר. ושם אנו נכשלים. ושם אנו נזקקים להשתלת הפנים.

להשתלת הפנים יש תפקיד בטח במטופלי כוויות להחלפת עורם. אנו יכולים להחליף את המבנה השלדי התחתון, אך אנחנו עדיין לא מספיק טובים בהחלפת עור הפנים. לכן זה בעל ערך ניכר להיות בעלי הכלי הזה בארסנל שלנו. אך על המטופלים יהיה לקחת תרופות לדיכוי מערכת החיסון שלהם למשך שארית חייהם. מה זה אומר? יש להם סיכון מוגבר לזיהום, סיכון מוגבר לגידולים. זוהי לא השתלה מצילת חיים - כמו השתלת לב, כבד או ריאות - זוהי השתלה של איכות חיים, וכתוצאה, האם המטופלים עומדים להגיד, אם הם יחלו בסרטן ממאיר בעוד 5 או 10 שנים בהמשך הדרך, "הלוואי והייתי עושה ניתוח שחזור מסורתי ולא את זה, בגלל שעכשיו אני גוסס מסרטן ממאיר?" אנחנו לא יודעים עדיין. אנחנו גם לא יודעים איך הם מרגישים לגבי זיהוי וזהות. ברנרד דבושל וסילבי טסטלין שעשו את הניתוח הראשון חוקרים זאת. יהיו מעט מאוד תורמים, כי כמה אנשים רוצים שהפרצוף של אהוביהם יוסר ברגע המוות? אז עומדות להיות בעיות עם השתלות פנים.

אז החדשות הטובות יותר הן שהעתיד כבר כמעט כאן - והעתיד הוא הנדסת רקמות. רק דמיינו, אני יכול להכין תבנית מתכלה ביולוגית אני יכול להניח אותה איפה שהיא אמורה להיות. אני יכול להשפריץ כמה תאים, תאי גזע מהמותן של אותו מטופל, קצת חלבון מהונדס גנטית, והביטו וראו, להניח את זה ל-4 חודשים והפנים גדלו. זה קצת כמו מתכון של ג'וליה צ'יילד.

אבל עדיין יש לנו בעיות. אנו צריכים לפתור את בעית סרטן הפה. אנחנו עדיין לא מרפאים מספיק מטופלים - זה הסרטן הכי מעוות. אנחנו עדיין לא משחזרים אותם מספיק טוב. בבריטניה יש לנו מגיפה של פציעות בפנים בקרב אנשים צעירים. אנחנו עדיין לא יכולים להיפטר מצלקות. אנחנו צריכים לעשות מחקר. והחדשות הכי טובות הן שמנתחים יודעים שאנחנו צריכים לעשות מחקר. והקמנו עמותות צדקה שיעזרו לנו לממן את המחקר הקליני על מנת לקבוע מה הדרך הטיפולית הכי טובה כרגע וטיפול טוב יותר בעתיד, אז אנחנו לא רק נחים על זרי הדפנה ואומרים, "אוקיי, אנחנו בסדר. בוא נשאיר את זה כמו שזה."

תודה רבה לכם באמת.

(מחיאות כפיים)