הוד קדושתו, הקרמפה. הטכנולוגיה של הלב

טיילר דיואר: מה שאני מרגיש כעת, הוא שכל הנואמים האחרים אמרו בדיוק את מה שאני התכוונתי לומר. (צחוק) ונראה שהדבר היחיד שנותר לי לומר הוא תודה רבה על אדיבותכם.

ט.ד.: אבל אולי ברוח ההערכה שלי לאדיבות שלכם, אוכל לשתף אתכם בסיפור קטן אודותי.

ט.ד: כבר מאז שאני הייתי מאוד צעיר, אני קיבלתי הרבה אחריות בנוגע להרבה דברים שונים וכשהייתי צעיר, תמיד נראה לי שהכול היה ערוך לפני. שכל התוכניות שלי כבר היו מוכנות. נתנו לי את הבגדים שאני הייתי צריך ללבוש אמרו לי איפה אני צריך להיות, אני קיבלתי את הגלימה המאוד קדושה ויפה הזאת עם ההבנה שמדובר במשהו קדוש או חשוב.

ט.ד: אבל לפני שסגנון החיים הרשמי הזה התחיל בשבילי, חייתי במזרח טיבט עם המשפחה שלי. וכשהייתי בן שבע, פתאום, משלחת חיפוש הגיעה לבית שלי. הם חיפוש את הקרמפה הבא, ושמתי לב שהם מדברים עם ההורים שלי, ואז הגיעו אליי החדשות שהם סיפרו לי שאני הייתי הקרמפה. כיום, אנשים שואלים אותי הרבה, איך הרגשתי. "איך הרגשת כשהם באו ולקחו אותך, וכל סיגנון החיים שלך השתנה?" ובדרך כלל מה שאני אומר להם זה, שבאותו הזמן, הרעיון מאוד עניין אותי. אני חשבתי שכל העניין הולך להיות מאוד כיף ושיהיו לי יותר דברים לשחק איתם.

(צחוק)

ט.ד: אבל התפקיד לא היה כיף ומשעשע כפי שציפיתי שיהיה. שמו אותי בסביבה שהייתה תחת ביקורת קפדנית מאוד. וכמעט מיד, הרבה אחריות בנוגע לדברים רבים, בנוגע להשכלה שלי וכו', נערמו עליי. אני הופרדתי, במידה רבה, מהמשפחה שלי, כולל אמי ואבי. לא היו לי הרבה חברים קרובים לבלות איתם, ובכל זאת ציפו ממנו למלא את החובות הקבועים האלו. אז התברר שהפנטזיה שלי של חיים מהנים בתור הקרמפה לא עמדה להתגשם. אני הרגשתי יותר שמתייחסים אליי כאל פסל, ושאני הייתי צריך לשבת במקום אחד כפי שפסל היה עושה.

ט.ד: אף על פי כן, הרגשתי שאפילו שהפרידו אותי מאהוביי -- וכמובן, עכשיו אני אפילו יותר מרוחק. כשאני הייתי בן 14, אני נמלטתי מטיבט והתרחקתי עוד יותר מההורים שלי, מקרובי המשפחה שלי, מהחברים שלי ומארץ המולדת שלי. אבל אף על פי כן, לבי אני לא מרגיש שום תחושת הפרדה מבחינת האהבה שאני מרגיש כלפי האנשים. אני עדיין מרגיש קשר חזק מאוד של אהבה כלפי כל האנשים הללו וכלפי הארץ.

ט.ד: ועדיין יוצא לי לשמור על קשר עם ההורים שלי, אף על פי שלעתים רחוקות. אני מתקשר לאמא שלי פעם בירח כחול. והחוויה שלי היא, שכשאני מדבר איתה, בכל שנייה שעוברת בזמן השיחה שלנו, האהבה שקושרת אותנו מקרבת אותנו יותר ויותר.

ט.ד: אילו היו רק מספר הערות בנוגע לרקע שלי ודברים אחרים שאני רוצה לחלוק איתכם, כמו רעיונות, אני חושב שזה נהדר כשיש לנו סיטואציות כאלו, כשכל כך הרבה אנשים מרקעים ומקומות שונים יכולים להתכנס ביחד, להחליף רעיונות וליצור מערכות יחסים וחברויות. ואני חושב שזה מסמל את מה שאנחנו רואים בעולם בכלליות, שהעולם נהיה מקום קטן יותר, ושאנשים מכל העולם מקבלים יותר הזדמנויות ליצור קשרים עם אנשים אחרים. זה באמת נהדר, אבל אנחנו צריכים לזכור שאנחנו צריכים לעבור תהליך דומה מאוד בתוכינו. יחד עם פיתוח חיצוני ועלייה של הזדמנויות, צריך שתיהיה התפתחות פנימית והעמקה של הקשרים של הלב שלנו כמו החיבורים החיצוניים שלנו. אנחנו דיברנו ושמענו הרבה על הנושא של עיצוב השבוע. אני חושב שחשוב שנזכור שאנחנו צריכים להמשיך להתקדם במאמץ שלנו שהוא העיצוב של הלב. אנחנו שמענו הרבה על טכנולוגיה השבוע, ומאוד חשוב שנזכור להשקיע הרבה מהאנרגיה שלנו בפיתוח הטכנולוגיה של הלב.

ט.ד: אז, למרות שאני מאוד שמח בנוגע להתפתחויות המדהימות שקורות בכל העולם, אני עדיין מרגיש תחושה של מכשול, כשמדובר ביכולת שלנו להתחבר עם אנשים אחרים לב-אל-לב, או נפש-אל-נפש אני מרגיש שיש דברים מסויימים שעומדים בדרך שלנו.

ט.ד: מערכת היחסים שלי למושג הזה של קשר לב-אל-לב, או נפש-אל-נפש, היא מאוד מעניינת, בגלל, שבתור מנהיג רוחני, אני תמיד מנסה לפתוח את הלב שלי לאחרים ולהציע את עצמי עבור קשרי לב-אל-לב או נפש-אל-נפש בצורה כנה עם אנשים אחרים אבל באותו הזמן, תמיד ייעצו לי שאני צריך להדגיש חכמה מעל קשרי לב-אל-לב, בגלל שאם אדם בעמדה שלי, מסתמך בעיקר על חכמה, אז משהו מסוכן יקרה לי. אז יש פה פרדוקס מאוד מעניין. אבל הייתה לי פעם חוויה מאוד מרשימה, כשקבוצה מאפגניסטן באו לבקר אותי הייתה לנו שיחה מאוד מעניינת.

ט.ד: אנחנו דיברנו, בין השאר, על הבודהות בבמייאן, שהם, כפי שאתם יודעים, נהרסו לפני מספר שנים באפגניסטן. אבל הבסיס של השיחה שלנו היה הגישות השונות לרוחניות בין הגישות של האיסלאם והגישות של הבודהיסטים. כמובן, באיסלאם, בגלל כל מה שמלמדים על עבודת אלילים, קשה למצוא הרבה יצוגים פיזיים של אלוהות או של חירות רוחנית לא בכמות שמוצאים בבודהיזם, איפה שיש, כמובן, הרבה פסלים של הבודהא והם נערצים מאוד. אז, אנחנו דיברנו על ההבדלים בין המסורות ושאנשים רבים ראו טרגדיה, בהרס הבודהות בבמיאן, אבל אני הצעתי את הרעיון שאולי אנחנו יכולים להסתכל על זה בצורה חיובית. מה שאנחנו ראינו בהרס של הבודהות בבמיאן היה היעלמות של חומר, איזה חומר מוצק שפשוט נפל והתפורר. אולי אנחנו יכולים להסתכל על זה כמו הנפילה של חומת ברלין, היכן שחציצה שהפרידה בין שתי קבוצות של אנשים קרסה ופתחה מעבר עבור תקשורת. כך, שאני חושב, שבדרך הזאת, תמיד אפשרי בשבילנו להפיק משהו חיובי שיכול לעזור לנו להבין אחד את השני יותר טוב.

ט.ד: אז לגבי ההתפתחות שדיברנו עלייה כאן בכנס הזה, אני באמת מרגיש שההפתחות שאנחנו עושים לא צריכה ליצור נטל נוסף בשבילנו כבני אדם, אלא יש להשתמש בה כדי לשפר את סגנון החיים שלנו שבו אנו חיים בעולם הזה.

ט.ד: כמובן שאני מאוד שמח כשאני רואה את כל ההתפתחות, הצמיחה והעלייה של הארץ האצילה והאדירה שהיא הודו, אבל באותו הזמן, אני חושב, שכמו שחלקנו הבחנו, אנחנו צריכים להיות מודעים לכך שחלק מההיבטים של העלייה הזאת באים במחיר האדמה שעלייה אנחנו עומדים. אז, בעודנו מתפסים על העץ, חלק מהדברים שאנחנו עושים בכדי לטפס על אותו העץ בעצם מערערים את השורש של העץ. וכך, לפי דעתי, זה מסתכם בשאלה של לא רק שיהיה לנו מידע בקשר למה שקורה סביבנו, אלא גם להיות מודעים להבחנה הזאת ולהרשות לה לשנות את המוטיבציה שלנו להיות יותר כנים וחיוביים. אנחנו שמענו, השבוע על הסבל הנורא של, לדוגמא שכל כך הרבה נשים ברחבי העולם חוות ביום יום. יש לנו את המידע הזה, אבל מה שקורה לנו בדרך כלל זה שאנחנו לא בוחרים לשים לב לזה. אנחנו לא בוחרים להרשות לזה ליצור שינוי בלב שלנו. אז, אני חושב שהדרך של העולם להתקדם -- אחת שתביא את הפיתוח החיצוני להיות בהרמוניה עם השורש האמיתי של אושר -- היא להרשות למידע שיש לנו לעשות שינוי אמיתי בלב שלנו.

ט.ד: אני חושב שמוטיבציה כנה היא דבר מאוד חשוב עבור הרווחה שלנו בעתיד, או תחושה עמוקה של שיגשוג כבני אדם, ואני חושב שזה אומר להתמקד במה שאתם עושים ברגע זה ממש. בכל עבודה שאתם מנסים לעשות כדי לשפר את העולם, תתמקדו בזה, קחו טעימה מלאה של זה.

ט.ד: מאז שהיינו פה השבוע, אנחנו לקחנו מיליוני נשימות, ביחד, ואולי אנחנו לא חווינו שנויי מסלול בחיים שלנו, אבל רוב הזמן אנחנו מפספסים את השינוי העדין. ואני חושב שלפעמים אנחנו מפתחים מושגים מפוארים של איך נראית שמחה בעבורנו, אבל, אם אנחנו נשים לב, אנחנו יכולים לראות שיש סמלים קטנים של שמחה בכל נשימה שאנחנו לוקחים.

ט.ד: אז, כל אחד מכם שבא לפה כל כך כישרוני, ויש לכם כל כך הרבה להציע לעולם, אני חושב שנקודה טובה לסיים בה פשוט לעצור לרגע ולהעריך כמה שאנחנו ברי מזל שבאנו ביחד בדרך הזאת והחלפנו רעיונות וליצור שאיפה חזקה ואנרגיה בתוך עצמנו שתיקח את הטוב שהגיע מהכנס הזה, את המומנטום ואת החיוביות, ונפזר את זה ונשתול את זה בכל פינות העולם.

הוד קדושתו הקרמאפה: מחר הוא השיחה שלי.

ט.ד: לאקשמי עבדה מאוד קשה אפילו בכך שהזמינה אותי, וכמו כן כל שאר הדברים שהיא עשתה כדי שהאירוע הזה יקרה, ואני די התנגדתי חלק מהזמן, וגם הייתי מאוד לחוץ בשבוע האחרון. לא הרגשתי טוב, ומסוחרר וכשאנשים שואלים אותי למה אני עונה להם: "בגלל שאני הולך לדבר מחר." אז, לאקשמי היתה חייבת לסבול אותי בכל הזמן הזה, אבל אני מאוד מעריך את ההזדמנות שהיא נתנה לי להיות פה. ולכולכם, תודה רבה לכם.

(מחיאות כפיים)

הוד קדושתו: תודה רבה לכולכם.

(מחיאות כפיים)