האנה ברנצ'ר: מכתבי-אהבה לזרים

הייתי מהילדים הבודדים בקולג' שהיתה להם סיבה ללכת לתא הדואר שלהם בסוף היום, בעיקר כי אמי מעולם לא האמינה בדוא"ל, ב"פייסבוק", במסרונים או בכלל בטלפונים ניידים. אז בעוד יתר הילדים התכתבו במכשירי ה"בלקברי" שלהם עם ההורים, אני ממש חיכיתי ליד תא הדואר למכתב מהבית, כדי לשמוע איך עבר סוף השבוע, מה שהיה קצת מתסכל כשסבתא היתה בבית החולים, אבל אני חיכיתי רק לאיזה שרבוט קצר, לכמה שורות מבולגנות שכתבה אימי.

אז כשעברתי לעיר ניו-יורק אחרי הקולג' וחטפתי בבת-אחת דכאון, עשיתי את הדבר היחיד שעלה אז בדעתי. כתבתי מכתבים כמו אלה שאימי כתבה לי, לזרים גמורים, ותקעתי אותם בכל העיר, עשרות רבות מהם. השארתי אותם בכל מקום. בבתי קפה, בספריות, בבניין האו"ם. בכל מקום כתבתי בבלוג שלי על אותם מכתבים ועל התקופה בה הם היו נחוצים, ופרסמתי ברשת הבטחה מטורפת: מי שיבקש ממני מכתב בכתב-יד, אכתוב לו כזה, בלי לשאול שאלות. בין-לילה הפכה תיבת הדוא"ל הנכנס שלי למפלט לשבורי-הלב - אם חד-הורית מסקרמנטו, נערה שהתעללו בה מקנזס הכפרית, כולן ביקשו ממני, ילדה בת 22, שבקושי יודעת איזה קפה להזמין, לכתוב להן מכתב-אהבה ולספק להן סיבה להמתין ליד תא הדואר.

אז היום אני מפעילה ארגון עולמי שהמניע שלו הם אותם טיולים לתא הדואר, והדרכים בהן אנו יכולים לרתום את המדיה החברתית יותר מאי-פעם, לכתיבה ולמשלוח של מכתבים לזרים גמורים כשהם הכי זקוקים להם, אך מעל לכל, המניע שלו הוא ארגזי מכתבים, כמו זה, ארגז המכתבים הנאמן שלי, המלא בכתבי היד של אנשים רגילים, זרים שכתבו מכתבים לזרים אחרים, ולא משום שהם אי-פעם ייפגשו ויצחקו יחד על כוס קפה, אלא משום שמצאו אלה את אלה באמצעות כתיבת מכתבים.

אבל מה שהכי תופס אותי במכתבים האלה, הוא שמרביתם נכתבו בידי אנשים שמעולם לא זכו לביטויי אהבה כתובים. הם לא יכולים לספר על הדיו שבמכתבי האהבה שקיבלו. אנשים מהדור שלי, אלה מבינינו שגדלו בעולם שבו הכל נטול-נייר, ושבו כמה משיחותינו הטובות ביותר התנהלו מעל גבי מסכים. למדנו לתעד את כאבינו ב"פייסבוק", ואנו מדברים בזריזות, ב-150 תווים או פחות.

אבל מה אם הפעם העניין איננו יעילות? אתמול נסעתי בתחתית עם ארגז המכתבים הזה, מעורר-שיחות יעיל ביותר, האמינו לי. אם אי-פעם תזדקקו לכך, פשוט קחו איתכם ארגז כזה. [צחוק] ואיש אחד הביט בי ואמר, "למה את לא משתמשת באינטרנט?" ואני חשבתי לעצמי, "אדוני, אני לא איסטרטגית ולא מומחית, אלא סתם מספרת סיפורים." ויכולתי לספר לכם על אשה אחת שבעלה חזר זה עתה מאפגניסטן, והיא מתקשה מאד לעורר את הדבר הזה, "שיחה", לכן היא תוקעת מכתבי אהבה בכל הבית כמעין דרך לבקש, "חזור אלי. מצא אותי, כשתוכל." או הילדה שהחליטה להשאיר מכתבי אהבה בכל הקמפוס שלה בדובוק שבאוהיו, ולתדהמתה גילתה שמאמציה היכו גלים, כשלמחרת יצאה החוצה מהמגורים, וגילתה מכתבי אהבה תלויים על העצים ותחובים בשיחים ובספסלים. או על האיש שהחליט ליטול את חייו, השתמש ב"פייסבוק" כדי להיפרד מחבריו וממשפחתו. והלילה הוא ישן בשלווה כשערימת מכתבים כזו בדיוק תחובה מתחת לכריתו, ושנכתבו בידי זרים שנחלצו לעזרתו.

אלה הסיפורים ששכנעו אותי שכתיבת המכתבים כבר לא תיאלץ להתנצל ולדבר על יעילות, כי מעתה זו צורת אמנות, כל חלקיה: החתימה, כתב היד, המשלוח בדואר, הקשקושים בשוליים. עצם העובדה שמישהו פשוט מתיישב, שולף דף נייר וחושב על מישהו כל משך הכתיבה, בהתכוונות שכל-כך קשה לעורר כשהדפדפן על המסך וה"אייפון" מצפצף ויש לנו 6 שיחות בו-זמנית, זו צורת אמנות שאינה מידרדרת לטירוף של "יותר מהר", ולא משנה לכמה רשתות חברתיות אנו מצטרפים. אנו נמשיך לשמור מכתבים אלה קרוב לליבנו, וניצמד למלים שקולן הוא הרם ביותר, כשאנו הופכים את דף הנייר ללוח-צבעים כדי לומר את הדברים שחשנו צורך לומר, את המלים שחשנו צורך לכתוב, לאחיות, אחים ואף לזרים, מזה זמן רב מדי. תודה רבה [מחיאות כפיים] [מחיאות כפיים]