היידן פארי: להנדס מחדש יתושים כדי להילחם במחלות

ברצוני להתחיל בכך שאתמקד בחיה הכי מסוכנת בעולם.

כשמדברים על חיות מסוכנות, רוב האנשים חושבים על אריות, נמרים או כרישים. אך ברור שהחיה הכי מסוכנת בעולם היא היתוש. היתוש הרג יותר בני-אדם מכל יצור אחר בדברי-ימי האנושות. למעשה, אם עושים את הסיכום, היתוש הרג יותר בני-אדם. היתוש גם הרג יותר בני-אדם מאשר המלחמות והמגפות.

הייתם ודאי חושבים, שעם כל המדע שלנו, עם כל ההישגים החברתיים שלנו, עם הערים והציוויליזציות המתקדמות, תנאי התברואה המשופרים, עם העושר שלנו, שהשתפרנו גם בריסון היתושים, ובכך צמצמנו את המחלה הזו. אבל זה לא כך. אילו זה היה כך, לא היו לנו בין 200 ל-300 מיליון מקרי מלריה מידי שנה, לא היו לנו מיליון וחצי מתים ממלריה, וגם לא היתה לנו מחלה שלפני 50 שנה היתה יחסית לא-מוכרת ולפתע הפכה להיות לאיום הנגיפי המועבר ע"י יתושים הגדול ביותר כיום, והקרוי "קדחת דנגי".

אז לפני 50 שנה, איש כמעט לא שמע עליה, ודאי שלא בסביבה האירופית. אבל היום קדחת דנגי, לפי ארגון הבריאות העולמי, מדביקה בין 50 ל-100 מיליון איש מידי שנה, וזה בדיוק כמו שכל האוכלוסיה של בריטניה תידבק מידי שנה. הערכות אחרות מדברות על שיעור הדבקות כפול בערך. כמו כן, קדחת דנגי גדלה בקצב מהיר להדהים. ב-50 השנה האחרונות, מקרי המחלה התרבו פי שלושה.

כעת הבה ואספר מעט מהי קדחת דנגי, למי שאינו יודע. נניח שאתם יוצאים לחופשה. נניח שאתם נוסעים לאיים הקריביים, או למקסיקו, או לאמריקה הלטינית, לאסיה, לאפריקה, למקום כלשהו בסעודיה. אולי להודו, למזרח הרחוק. לא משנה לאן. מדובר באותו יתוש ובאותה מחלה. אתם חשופים לסיכון. ונניח שעקץ אתכם יתוש שנושא את הנגיף הזה. אתם תפתחו תסמינים דמויי שפעת. הם עשויים להיות חלשים למדי. אולי תחושו בחילות, כאב ראש, תחושו ששריריכם מכווצים, ותחושו ממש כאילו שעצמותיכם נשברות. זה הכינוי שהוצמד למחלה הזו. "קדחת שוברת עצמות", כי כך תרגישו.

מה שחריג הוא, שמרגע שנעקצתם ע"י היתוש הזה, וחטפתם את המחלה הזו, הגוף שלכם מפתח נוגדנים, כך שאם תיעקצו שוב, ע"י יתוש עם אותו הנגיף, זה לא ישפיע עליכם. אבל לא מדובר בנגיף בודד. מדובר בארבעה נגיפים, ואותה ההגנה שמעניקה לכם את הנוגדנים ומגינה עליכם מפני אותו נגיף שהיה לכם בעבר, בעצם עושה אתכם רגישים יותר ליתר השלושה. אז בפעם הבאה שתחלו בקדחת דנגי, והנגיף יהיה שונה, תהיו יותר רגישים, והתסמינים שלכם צפויים להיות חמורים יותר, ואתם צפויים לחטוף צורות חמורות יותר של המחלה, קדחת עם דימומים או תסמונת הלם. אז ברור שלא הייתם רוצים להידבק בדנגי בפעם הראשונה, וודאי שלא שוב.

מדוע היא מתפשטת כה מהר? התשובה היא הדבר הזה. זהו "אאדס אגיפטי". זהו יתוש שמוצאו, כפי שמרמז השם, בצפון-אפריקה, והוא התפשט בכל העולם. ולמען האמת, יתוש אחד עובר רק מרחק של כ-180 מטר בכל חייו. לא מרחקים גדולים. אבל היתושים טובים מאד בתפיסת טרמפים, במיוחד הביצים שלהם. הם מטילים את ביציהם במים מתוקים, בכל בריכה, בכל שלולית, בכל אמבט-ציפורים, בכל אגרטל, בכל מקום עם מים מתוקים, הם יטילו ביצים, ואם המים המתוקים קרובים לאיזה משלוח, ליד נמל, בקרבת אמצעי תובלה כלשהו, הביצים הללו יועברו לכל העולם. וזה מה שקרה. המין האנושי העביר את הביצים האלה ופיזר אותן בכל העולם, והחרקים האלה פלשו ליותר מ-100 ארצות, והיום 2.5 מיליארד בני-אדם חיים בארצות שבהן שוכן היתוש הזה.

רק לתת לכם כמה דוגמאות כמה מהר זה קרה, באמצע שנות ה-70 ברזיל הצהירה, "אין אצלנו 'אאדס אגיפטי'," והיום הם מוציאים כמיליארד דולר מידי שנה בנסיונות להיפטר ממנו ולרסן אותו, וזה רק מין אחד של יתושים. לפני יומיים, או אתמול, אני לא זוכר בדיוק מתי, ראיתי כתבה של "רויטרס" שאמרה שבמדירה נתגלו מקרי הדנגי הראשונים, כ-52 מקרים, ובפועל יש כנראה 400 מקרים. לפני יומיים. מעניין שהחרק הזה הגיע לראשונה למדירה ב-2005, והנה, שנים ספורות אחר כך, הופיעו מקרי הדנגי הראשונים. אז קודם כל רואים שלאן שהיתוש הזה מגיע, מגיעה גם קדחת הדנגי. מעת שהיתוש הזה הגיע לאזור שלכם, כל מי שמגיע לאזור עם דנגי, היתוש יעקוץ אותו, יעקוץ עוד מישהו, עוד מישהו ועוד מישהו, ויש לכם מגפה.

לכן עלינו להיות טובים בהריגת יתושים. הרי זה לא אמור להיות קשה כל-כך. יש שתי דרכים עיקריות. הראשונה היא להשתמש בחומרים קוטלי-זחלים. מכניסים כימיקלים למים שבהם הם מתרבים. אבל בסביבה עירונית זה קשה ביותר. צריך לשים כימיקלים לכל שלולית, לכל אמבט-ציפורים, לכל גזע-עץ. זה פשוט לא מעשי. הדרך השניה היא לנסות להרוג את החרקים כשהם מתעופפים. זהו צילום של עירפול. מה שעושים כאן הוא ערבוב של כימיקל בעשן ופיזורו בכל הסביבה. אפשר לעשות זאת ע"י ריסוס של מרחב סגור זהו חומר מאד לא נעים, ואם הוא היה שווה משהו, לא היתה לנו עליה כזו בכמות היתושים, ולא עליה כזו במספר החולים בקדחת הדנגי. כך שזה לא מאד יעיל, אבל זה אולי הדבר הכי טוב שיש לנו בינתיים. ועם זאת, ההגנה הכי טובה שלכם וההגנה הכי טובה שלי היא חולצה עם שרוולים ארוכים וקצת חומר דוחה-חרקים.

אז בואו נתחיל מחדש. הבה נתכנן מוצר מרגע הישמע הגונג, ונחליט מה אנו מחפשים. אז ברור שאנו זקוקים למשהו יעיל שיצמצם את אוכלוסיית היתושים. ואין טעם להרוג יתוש פה ויתוש שם. אנו רוצים משהו שיוריד בחדות את אוכלוסיית היתושים כדי שהם לא יוכלו להעביר את המחלה. ברור שהמוצר צריך להיות בטוח לבני-אדם. הרי נשתמש בו על בני-אדם ובסביבתם. הוא צריך להיות בטוח. אנו לא מעוניינים בהשפעה שיורית על הסביבה. אנו לא רוצים שום דבר שאין ממנו דרך חזרה. אולי יופיע מוצר טוב יותר בעוד 20-30 שנה. יופי. אנו לא מעוניינים בהשפעה סביבתית ממושכת. אנו רוצים משהו זול יחסית, כי מעורבות בכך המון מדינות, וחלקן הן שווקים מתעוררים, חלקן הן ארצות מתפתחות, עם הכנסה נמוכה. ולבסוף, אנו מעוניינים במשהו ספציפי למין היתוש, להיפטר מהיתוש המסוים שמפיץ את קדחת הדנגי, מבלי לפגוע בכל החרקים האחרים. יש חרקים מועילים למדי. חלקם חשובים למערכת האקולוגית. לא המין הזה. זהו מין פולש. אבל אנו לא רוצים לפגוע בכל יתר החרקים. אלא רק בחרק המסוים הזה. ורוב הזמן תמצאו שהחרק הזה חי אצלכם בבית ומסביבו, לכן-- כל מה שנעשה חייב להגיע אל החרק הזה. וזה אומר להיכנס לבתיהם של אנשים, לחדרי השינה, למטבחים.

ובכן, יש שני מאפיינים בביולוגיה של היתוש שעוזרים לנו מאד במיזם הזה: ראשית כל, הזכרים לא עוקצים. למעשה, רק היתושות עוקצות. היתוש הזכר לא יעקוץ אתכם, אין לו את חלקי הפה המתאימים כדי לעקוץ. אלא רק הנקבה. והדבר השני הוא התופעה שהזכרים מצטיינים באיתור נקבות. אם תשחררו יתוש זכר, ויש בסביבה נקבה, הזכר ימצא אותה.

אז בעצם ניצלנו את שני הגורמים האלה. הנה מצב אופייני, הזכר פוגש נקבה, המון צאצאים. יתושה בודדת מטילה בערך עד 100 ביצים בכל פעם, ועד 500 בכל חייה. אך אם היתוש נושא גן מסוים שגורם למות הצאצאים, הם לא ישרדו, ובמקום שיתרוצצו מסביב 500 יתושים, לא יהיה אף אחד. ואם נוכל להכניס עוד כאלה -- אני מכנה אותם "עקרים", הצאצאים למעשה ימותו בשלבים שונים, אך לצורך העניין אכנה אותם "עקרים"-- אם מביאים יותר יתושים עקרים לתוך הסביבה, עולה הסבירות שהיתושות יגיעו לזכר עקר מאשר לזכר פורה, וזה יצמצם את האוכלוסיה. אז הזכרים יצאו לדרך, יחפשו את הנקבות, יזדווגו, ואם ההזדווגות תצליח, לא יהיו צאצאים. אם הם לא ימצאו נקבות הם ימותו ממילא. הם חיים רק ימים ספורים.

וזה בדיוק השלב בו אנו עומדים. אז זו הטכנולוגיה שפותחה באוניברסיטת אוקספורד לפני כמה שנים. החברה עצמה, "אוקסיטק", פועלת כבר 10 שנים, בדומה למסלול ההתפתחות של חברת תרופות. כלומר כ-10 שנים של הערכה פנימית, בדיקות, כדי להגיע עם זה לשלב שבו נראה לנו שזה באמת מוכן. ואז יצאנו לשטח, תמיד בהסכמת הקהילה המקומית, תמיד עם האישורים הנחוצים. עד כה ערכנו ניסויי שדה באיי קיימן, ניסוי קטן אחד במלזיה, ועוד שניים, לאחרונה, בברזיל.

ומה בדבר התוצאות? ובכן, התוצאות טובות מאד. ב-4 חודשי שחרור יתושים, צמצמנו את אוכלוסיית היתושים -- ברוב המקרים מדובר בכפרים של 2,000, 3,000 נפש, זה בערך הגודל, אנו מתחילים בקטן -- צמצמנו את אוכלוסיית היתושים בכ-85 אחוז תוך 4 חודשים. ולמעשה, מכאן והלאה, קשה מאד לספור, כי פשוט לא נשארים יתושים. זה מה שראינו באיי קיימן, וזה מה שראינו בברזיל בניסויים האלה.

וכעת אנו בשלב של עליית מדרגה לעיר בגודל של 50,000 נפש, כדי לראות איך זה עובד בקנה-מידה גדול. יש לנו יחידת ייצור באוקספורד, בעצם דרומית לאוקספורד, שבה אנו מייצרים את היתושים האלה. אנו מסוגלים לייצר אותם במרחב קצת יותר גדול מהשטיח האדום הזה, אני יכול לייצר 20 מיליון בשבוע. אנו יכולים להוביל אותם לכל העולם. זה לא נורא יקר, כי כוס קפה-- משהו בגודל כוס קפה מכיל כ-3 מיליון ביצים. כך שעלויות המטען אינן הבעיה הגדולה שלנו. [צחוק] זה מה שיש לנו. תוכלו לקרוא לזה "מפעל ליתושים". ומבחינת ברזיל, שבה ערכנו כמה ניסויים, ממשלת ברזיל עצמה בנתה כעת מפעל יתושים משלה, גדול בהרבה משלנו, ואנו נשתמש בו כדי לעלות מדרגה בברזיל.

הרי לכם. שלחנו ביצי יתושים. הפרדנו את הזכרים מהנקבות. הזכרים הוכנסו למיכלים קטנים הטנדר נוסע בכביש והם משחררים יתושים זכרים במהלך הנסיעה. למען האמת זה קצת יותר מדויק מהתיאור הזה. המטרה היא לשחרר אותם כך שיתקבל כיסוי טוב של האזור. אז לוקחים מפה של "גוגל", מחלקים אותה, מחשבים לאיזה מרחק הם יוכלו לעוף, ומוודאים שהשחרור שלהם ישיג כיסוי של האזור. ואז חוזרים, ותוך זמן קצר מאד, האוכלוסיה פוחתת בחדות.

עשינו את זה גם בחקלאות. יש לנו בקנה מספר מינים שקשורים לחקלאות, ואני מקווה שבמהרה נוכל לאסוף די מימון כדי שנוכל לחזור ולהתחיל לבדוק את נושא המלריה.

אז זה המצב שלנו כרגע, ולסיום, כמה מחשבות: היום זו דרך נוספת שבה הביולוגיה משלימה את הכימיה בכמה מהשיפורים החברתיים בתחום זה, והגישות הביולוגיות הן בכמה צורות, וכשחושבים על הנדסה גנטית, יש לנו כעת אנזימים המיועדים לעיבוד תעשייתי, אנזימים מהונדסים גנטית במזון. יש לנו יבולים מהונדסים גנטית, יש תרופות, יש לנו חיסונים חדשים, כולם מיוצרים בערך באותה הטכנולוגיה, אך עם תוצאות שונות מאד. ואני בעד, בעצם. כמובן. אני בעד זה, במיוחד היכן שהטכנולוגיות הישנות כבר לא פועלות היטב או כבר אינן מקובלות. ולמרות שהשיטות דומות, התוצאות שונות עד מאד. ואם תחשבו על הגישה שלכם, למשל, ותשוו אותה ליבולים מהונדסים גנטית, שתי השיטות מנסות להפיק את מירב התועלת. לשתיהן יש תועלת משנית, שהיא הפחתה עצומה של השימוש בקוטלי חרקים. אך בעוד ההנדסה הגנטית בגידולים מנסה להגן על הצמח, למשל, ולתת לו יתרון, מה שאנו עושים הוא לקחת את היתוש ולתת לו את החסרון הגדול ביותר שיכול להיות לו, כלומר אי-היכולת להתרבות ביעילות. אז מבחינת היתוש זהו מבוי סתום.

תודה רבה לכם. [מחיאות כפיים]