ג'ף מולגן: אחרי המשבר, משקיעים בעולם טוב יותר

קשה להאמין כי חלפה פחות משנה מאז אותו רגע בלתי נתפס בו המימון, האשראי, אשר מניע את כלכלות העולם קפא. דום לב. ההשפעה, ייתכן העונש, על שנים של טורפים טפיליים כגון ברני מיידורף, שאותו ראינו קודם. שנים של כלכלה על סטרואידים, האבסה וחזירות. חלפו רק חודשים ספורים מאז שממשלות הזריקו סכומי כסף אדירים לשוק בנסיון לשמור כי לא ישקע. וכעת אנו באיזור דימדומים משונה בו איש אינו יודע בדיוק מה עבד, או מה אינו עובד. אנו נטולי מפות ומצפן שינחו אותנו. איננו יודעים לאלו מומחים עלינו להאמין כעת.

בכוונתי לנסות ולאפיין במספר נקודות את פניו של הנוף הנפרש מעברו האחר של המשבר. על אילו דברים עלינו לתת דעתנו וכיצד אנו יכולים למעשה לעשות שימוש במשבר. אחת ההגדרות למנהיגות היא, "היכולת לנצל את המשבר הקטן ביותר על מנת להשיג השפעה מירבית". ואני רוצה לדבר על האופן בו אנו יכולים להבטיח כי המשבר הזה, שבפירוש אינו קטן, ינוצל במלואו.

אני רוצה לפתוח בסקירה קצרה של הרקע שלי והמקום ממנו אני מגיע. אני בעל רקע מאוד "מבולבל" מה שהופך אותי למתאים במיוחד לזמנים כאוטיים. כפי שאתם יכולים לראות, אני דוקטור לטלקומוניקציה. קיבלתי הכשרה כנזיר בודהיסטי תחת האיש הזה. הייתי עובד מדינה, ואחראי על ניהול מדיניות עבור הבחור הזה.

אבל הדבר עליו אני רוצה לדבר התחיל כאשר הייתי סטודנט, בעיר הזו ובאוניברסיטה הזו. ואז, כעכשיו, היא היתה מקום יפה מלא ספינות, נשפים ואנשים יפים, שרבים מהם לקחו לליבם את אמרתו של רונלד רייגן ש"אפילו אם אומרים שעבודה קשה לא מזיקה לבריאות, מדוע להסתכן?"

אך כשהייתי כאן, רבים מחברי המתבגרים היו במצב שונה בעליל, כאשר עזבו את בתי הספר בתקופה בה גדל שיעור האבטלה בקרב הצעירים, רובם נתקעו למעשה מבחינת האפשרויות הפתוחות בפניהם. אני ביליתי עמם לא מעט זמן. ולא חסרו להם אנרגיה, תבונה או קסם אישי אך לא היו להם תקוות, עבודה או חזון לעתיד. וכאשר אין מאפשרים לאנשים להיות מועילים, מהר מאוד הם מתחילים לחשוב שהם חסרי תועלת. ולמרות שזה היה מעולה עבור עסקי המוזיקה בזמנו, זה לא הועיל לשום דבר אחר. ומאז ועד היום תהיתי מדוע קפיטליזם כה מוצלח בדברים מסויימים אבל כושל באחרים, כה חדשני באחדים אבל מפגר באחרים.

ובכן, מאז, עברנו תקופת צמיחה יוצאת מן הכלל, תקופת הצמיחה הארוכה בתולדות המדינה. עושר ושגשוג חסרי תקדים, אך הצמיחה לא תמיד סיפקה את הצרכים שלנו. ה.ל. מנקן אמר כי "לכל בעיה מסובכת, קיים פתרון פשוט אבל שגוי." אינני טוען כי צמיחה היא שגויה, אבל ניכר כי לאורך שנות הגידול, דברים רבים לא השתפרו. אחוזי הדכאון המשיכו לעלות, בכל העולם המערבי. בארה"ב, החלק היחסי באוכלוסיה של אנשים שאין להם עם מי לדבר על דברים חשובים עלה מעשירית לרבע. אנחנו נוסעים מרחקים גדולים יותר לעבודה, אבל כפי שאתם יכולים לראות בגרף, ככל שהמרחק גדול יותר כך הסבירות לאושר יורדת. והתברר כי צמיחה כלכלית לא מיתרגמת באופן אוטומאטי לצמיחה חברית או צמיחה אנושית.

ועכשיו אנחנו בתקופה נוספת בה דור של מתבגרים נכנס לשוק תעסוקתי אכזרי. וצפוי כי מיליון צעירים יהיו מחוסרי עבודה עד סוף השנה. אלפים מאבדים את עבודתם מדי יום בארה"ב. ועלינו לעשות כל שניתן על מנת לסייע להם, אבל אנחנו חייבים לשאול, אני חושב, שאלה עמוקה יותר האם אנו יכולים להשתמש במשבר הזה על מנת לזנק קדימה אל סוג אחר של כלכלה אשר מתאים יותר לצרכים אנושיים, אל איזון טוב יותר בין כלכלה וחברה.

ואני חושב שאחד השיעורים שניתן ללמוד מההיסטוריה הוא כי אפילו המשברים העמוקים ביותר יכולים להפוך להזדמנויות לשינוי. הם מקרבים רעיונות מן השוליים אל הזרם המרכזי, ומסייעים להאצת רפורמות נחוצות. ראינו את זה בשנות השלושים, כאשר המשבר הגדול סלל את הדרך להסכמי ברטון-וודס, מדינת הרווחה וכדומה. ואני חושב שאנו יכולים לראות סביבנו כעת, חלק מן הניצנים של כלכלה וקפיטליזם מסוג שונה שעשויים לצמוח מן המשבר. ניתן לראות את זה ביום יום. כאשר הזמנים קשים, אנשים פועלים למען עצמם, ולאורכו ולרוחבו של העולם, בין אם מדובר באוקספורד, אומהה או אומסק, אפשר לראות התפוצצות ממש של חקלאות עירונית, אנשים משתלטים על אדמות ועל גגות, הופכים אסדות לחוות זמניות.

ואני חלק קטן בתוך זה. יש לי בחצר 60,000 מאלו. כמה כאלו. זהו אטילה המטילה. ואני חלק קטן מתנועה רחבה, שעבור חלק מהאנשים מייצגת הישרדות, אבל גם מסמלת ערכים, מסמלת סוג אחר של כלכלה, שלא נסובה סביב צרכנות ואשראי, אלא סביב דברים החשובים לנו. ניתן לראות את ההתפשטות של בנקי זמן, ומטבעות מקביליים ואנשים עושים שימוש בטכנולוגיות חכמות על מנת לקשר את כל המשאבים שהשוק שחרר, אנשים, מבנים, אדמות ומחברים אותם אל הזקוקים להם ביותר.

תהליך דומה, לדעתי, קורה גם בממשלות. רונלד רייגן, שוב, אמר פעם כי שני המשפטים המצחיקים ביותר בשפה האנגלים הם, "אני מהממשלה. ואני פה בשביל לעזור." אבל נדמה לי שבשנה שעברה, כאשר הממשלות התערבו, הציבור דווקא שמח על קיומן ועל התערבותן. אולם כעת, חודשים ספורים לאחר מכן, למרות יכולותם המופלאה של פוליטיקאים לבלוע צפרדעים בלי להעוות את פניהם, כפי שהעיר פעם מישהו, הם אינם יכולים עוד להמשיך ולהסתיר את חוסר בטחונם. כיוון שכבר ברור לכל איזה חלק מהכספים האדירים שהושקעו בכלכלה, הוקצה לטובת תיקון העבר, הצלת הבנקים וחברות הרכב, ולא לטובת השקעה בעתיד. כמה מהכסף הולך לטובת האצת הצריכה, ולא לטובת פתרון הבעיות היותר עמוקות שבפנינו.

ובכל מקום, כאשר אנשים שוקלים את הסכומים חסרי התקדים שאנו מבזבזים מכספינו וכספי ילדינו, במשבר הנוכחי, הם מקשים: לא עדיף שנשתמש בכסף הזה לצורך חזון ארוך טווח להאיץ את המעבר לכלכלה ירוקה יותר, להתכונן להזדקנות האוכלוסיה, להתמודד עם חוסר השיווין והפערים המצלקים מדינות כמו זו וכמו ארה"ב מאשר פשוט לתת את הכסף לאלו שגרמו למשבר ? לבטח עלינו לתת את הכסף ליזמים, לחברה האזרחית, לאנשים היכולים ליצור את החדש, לא לחברות גדולות ומקושרות היטב, ולא לתכניות ממשלתיות גדולות ומסורבלות. אחרי הכל, כפי שאמר הפילוסוף הסיני לאו-דזה "יש לנהל מדינה גדולה כפי שמבשלים דג קטן. לא לעשות זאת יתר על המידה."

ונדמה שיותר ויותר אנשים שואלים : מדוע לעודד צרכנות, במקום לשנות את האופן בו אנו צורכים ? כמו ראש עריית סאו פאולו שאסר פרסום על שלטי חוצות, או ערים שונות, כמו סן פרנסיסקו, המשקיעות בתשתיות למכוניות חשמליות. אפשר לראות קצת מהתהליך מתחיל לקרות גם בעולם העסקים. חלק, ואני חושב על חלק מהבנקאים שנדמה כי לא למדו דבר ולא שכחו דבר. אבל תשאלו את עצמכם: מה יהיו המגזרים הגדולים בכלכלה בעוד 10, 20, 30 שנה ? אלו לא יהיו התעשיות המתחננות לנדבות כמו מכוניות ואווירונאוטיקה וכיוצא בזאת.

המגזר הגדול ביותר, באופן משמעותי, יהיה בריאות - אשר כבר מהווה 18 אחוזים מכלכלת ארה"ב, וצפוי כי יגדל לכדי 30 ואפילו 40 אחוזים עד אמצע המאה. טיפול במבוגרים וטיפול בילדים כבר היום מעסיקים הרבה יותר אנשים מאשר תעשית הרכב. מגזר חינוך הוא שישה, שבעה, שמונה אחוזים מהכלכלה ועודנו צומח. שרותי סביבה, שרותי אנרגיה ורבבות משרות "ירוקות" כולם מצביעים אל סוג אחר של כלכלה שאינו רק ממוקד במוצרים אלא משתמש ברשתות מבוזרות ומבוסס בעיקר על אכפתיות ומערכות יחסים, על מה שאנשים עושים לאנשים אחרים, לרוב אחד לשני, מאשר על פשוט למכור להם מוצר.

ואני חושב שמה שמחבר את אתגר החברה האזרחית, אתגר הממשלות והאתגר של עולם העסקים כעת הוא דבר פשוט אבל קשה. אנחנו יודעים שעל החברה שלנו להשתנות. אנחנו יודעים שאיננו יכולים להשיב את הגלגל למצב בו היינו לפני המשבר. אבל אנחנו גם יודעים שרק על ידי ניסוי נוכל לגלות בדיוק כיצד אפשר לנהל עיר דלת פחמן. כיצד לטפל באוכלוסיות מתבגרות, כיצד להתמודד עם התמכרות לסמים ועוד.

וכאן בדיוק הבעיה. במדע, אנחנו מבצעים ניסויים באופן שיטתי. אנחנו משקיעים בין שניים לארבעה אחוזים כל שנה מהתמ"ג שלנו בגילויים שיטתיים במדע ובטכנולוגיה כדי לתחזק את זרם ההמצאות המבריק המאיר התאספויות כמו זו שלנו. זה לא שהמדענים שלנו כיום בהכרח חכמים יותר ממה שהם היו לפני מאה שנים, ייתכן שהם כן, אבל הם זוכים בתמיכה מאסיבית הרבה יותר מאשר אי פעם בעבר. ומה שמדהים הוא, שאין בחברה שום דבר מקביל, שום השקעה מקבילה, שום ניסוי שיטתי בדברים בהם קפיטליזם אינו מוצלח, כמו חמלה, הזדהות, מערכות יחסים או אכפתיות.

אני לא הבנתי את זה באמת עד שפגשתי את הבחור הזה שהיה בשעתו בן 80, מעט מפוזר, התקיים על מרק עגבניות וחשב שגיהוץ הוא עיסוק מיותר. הוא סייע לעצב את המוסדות של בריטניה לאחר המחלמה, את מדינת הרווחה, את הכלכלה, אבל המציא עצמו מחדש בתור יזם חברתי, והפך לממציא של ארגונים רבים. חלקם מפורסמים, כמו האוניברסיטה הפתוחה, מוסד המחזיק כ-110,000 סטודנטים, האוניברסיטה של הגיל השלישי המחזיקה כחצי מיליון אזרחים מבוגרים המלמדים אזרחים מבוגרים אחרים, כמו גם דברים משונים כגון מוסכי עשה-זאת-בעצמך ומרכזי שפות ובתי ספר ליזמים חברתיים. והוא סיים את חייו במכירת חברות לאנשי הון סיכון.

הוא האמין שאם ראית בעיה, אתה לא אמור להגיד למישהו אחר לפעול בנדון, אלא לפעול בעצמך, והוא חי מספיק זמן וראה מספיק מהרעיונות שלו נלעגים בתחילה ומצליחים לאחר מכן, כדי לומר שעליך תמיד להתייחס ל-'לא' כשאלה ולא כתשובה. חייו היו ניסוי שיטתי למצוא תשובות חברתיות טובות יותר, לא מתיאוריה, אלא מנסיון, נסיון לערב את האנשים בעלי הידע הטוב ביותר על צרכים חברתיים, לרוב אותם אנשים החיים עם הצרכים הללו. והוא האמין שאנו חיים עם אנשים אחרים, שאתם אנו חולקים את העולם ולכן על החדשנות שלנו להיעשות בשיתוף עמם, לא לעשות דברים לאנשים, אלא בשבילם וכך הלאה.

למה שהוא עשה לא היה שם, אבל עושה רושם כי זה הופך למקובל יותר ויותר. זה מה שאנחנו עושים בארגון הנקרא על שמו שם אנו מנסים להמציא, ליצור ולהשיק מיזמים חדשים, בין אם מדובר בבתי ספר, חברות מבוססות רשת, ארגוני בריאות וכיוצא בזה. ואנו מוצאים עצמנו בראשה של תנועה עולמית צומחת של מוסדות העובדים על חדשנות חברתית, העושים שימוש ברעיונות מעולם העיצוב, הטכנולוגיה או ארגון קהילתי על מנת לפתח את זרעי העתיד באמצעות מתן דוגמא ויישום ולא באמצעות תיאוריה. והם מתפשטים מקוריאה אל ברזיל, הודו ארה"ב ועל פני אירופה. והם קיבלו תנופה חדשה בעקבות המשבר, והצורך בתשובות טובות יותר לחוסר העבודה, התפרקות הקהילה וכיוצא באלו.

חלק מהרעיונות האלו משונים. אלו הן מקהלות תלונות. אנשים מתאספים כדי לשיר על הדברים שמטרידים אותם. (צחוק) רעיונות אחרים הם יותר פרגמטיים, מדריכי בריאות, מרכזי לימוד, מועדוני עבודה. חלקם מבניים למדי כמו אגרות חוב למען השפעה חברתית, כאשר מגייסים כספים למען הצלה של בני נוער מפשע או סיוע למבוגרים להמנע מהצורך בבתי חולים, והתשלום מתקבל בהתאם להצלחת הפרויקטים.

מה שהרעיון הזה מייצג הופך, לדעתי, במהירות לנחלת הכלל וחלק מהאופן בו אנו מגיבים למשבר, בהכרתנו בצורך בחדשנות למען קידמה חברתית בנוסף לזו הטכנולוגית. בתחילת השנה הושקו קרנות לחדשנות בתחום הבריאות בנוסף למעבדות חידושים בתחום השירותים הציבוריים. בצפון אירופה כיום ממשלות רבות מנהלות מעבדות חידושים שכאלו. ורק לפני חודשים ספורים, הנשיא אובמה השיק את המשרד לחדשנות חברתית בבית הלבן.

והאנשים מתחילים לשאול: הרי אנו משקיעים במחקר ופיתוח שלושה, ארבעה אחוזים מהתל"ג שלנו, מהכלכלה שלנו מדוע שלא נשקיע אחוז בודד מההוצאה הציבורית שלנו בחדשנות חברתית, טיפול במבוגרים, סוגים חדשים של חינוך ודרכים לסייע לבעלי מוגבלויות ? או אז ייתכן ונשיג התקדמות חברתית דומה לאלו שהשגנו מבחינה כלכלית וטכנולוגית.

אם לפני דור או שניים האתגרים שניצבו בפני האנושות היו להנחית אדם על הירח ומשימות דומות, ייתכן שראוי שהאתגרים של היום יהיו חיסול תת תזונה בקרב ילדים, עצירת הסחר בבני אדם או, אתגר הקרוב יותר ללב אירופה או אמריקה, מדוע שלא נקבע לנו כמטרה להוסיף עוד מיליארד שנות חיים לאזרחים החיים כיום. את כל המטרות הללו ניתן להשיב בתוך עשור יחיד, אבל רק על ידי ניסויים שיטתיים ומרחיקי לכת, לא רק עם טכנולוגיות אל יחד עם אורח חיים, תרבות מדיניות ומוסדות מתאימים.

אני רוצה לסיים ולדבר על המשמעות של כל זה ביחס לקפיטליזם. אני חושב שכל העניין, כל התנועה הזו שגדלה מהשוליים נותרה קטנה למדי. עם משאבים קטנים בהרבה מאלו של CERN, DARPA, IBM או Dupont. וזה אומר לנו כי הקפיטליזם עומד להפוך לחברתי יותר. הוא גם ככה משוקע ברשתות חברתיות. הוא יהפוך למעורב יותר בהשקעה חברתית והדדיות ובתעשיות בהן הערך נובע ממה שאתה עושם עם אחרים, ולא רק ממה שאתה מוכר להם, ומיחסים בנוסף לצריכה. אבל, באופן מרתק, זה מרמז על עתיד בו החברה תלמד כמה מה"טריקים" של קפיטליזם ואיך להטמיע את הDNA של חדשנות חסרת מנוחה ומתמשכת בחברה, על ידי ניסוי של דברים חדשים ויישום בקנה מידה גדול יותר של אלו שעובדים היטב.

אני חושב שהעתיד הזה יפתיע לא מעט אנשים. בשנים האחרונות הרבה אנשים אינטליגנטיים חשבו שקפיטליזם, למעשה, ניצח. שההיסטוריה הגיעה לקיצה ושהחברה תיאלץ לתפוס מקום משני ביחס לכלכלה. אבל לי נראה שאנשים מייחסים באופן מקביל לקפיטליזם היום כמו אל מלוכנות לפני 200 שנה, בדיוק לאחר המהפכה הצרפתית והרסטורציה של המלוכה בצרפת.

אז אנשים אמרו כי המלוכה שורה בכל כיוון שהיא נעוצה בטבע האנושי. אנחנו צייתנים מטיבנו. אנחנו זקוקים להיררכיה. בדיוק כפי שכיום, התומכים הנלהבים של קפיטליזם משולח רסן טוענים כי הוא נעוץ בטבע האנושי, רק שכיום מדברים על אינדיבידואליזם, סקרנות וכו'. אז המונרכיה נפרדה מהמתחרה הגדולה שלה, דמוקרטיה להמונים, אשר נראתה כניסוי רווי כוונות טובות, אך נידון לכישלון. בדיוק כפי שהקפיטליזם נפרד מהסוציאליזם. אפילו פידל קסטרו טוען כיום כי הדבר היחיד היותר גרוע מלהיות מנוצל על ידי קפיטליזם רב לאומי הוא לא להיות מנוצל על ידי קפיטליזם רב לאומי. ובעוד שאז מונרכיה, ארמונות ומצודות שלטו בקו הרקיע של הערים ונדמו כנצחיים ומלאי בטחון, כיום אלו הבניינים הנוצצים של בנקים השולטים בכל עיר גדולה.

אינני מציע כי ההמונים יסתערו על הבריקדות ויתלו בנקאים מעמודי תאורה, למרות שהמחשבה מאוד מפתה. אבל אני כן חושב שאנו בפתחה של תקופה בה, בדיוק כפי שקרה למונרכיה, וגם לצבא למעשה, העמדה השלטת של עולם המימון עומדת לבוא לקיצה, ותפנה יותר ויותר לצדדים, אל השוליים של החברה, ותשתנה מאדון למשרת, משרת את הכלכלה היצרנית של צרכים אנושיים.

וכשזה יקרה, אנחנו נזכור דבר מאוד פשוט וברור בנוגע לקפיטליזם, שבניגוד למה שכתוב בספרי כלכלה, זו אינה מערכת המספקת את עצמה. היא נשענת על מערכות אחרות, על אקולוגיה, משפחה, קהילה ואם אלו אינן מתחדשות הקפיטליזם נפגע מכך גם כן. טבענו האנושי הוא לא רק אנוכי, אלא גם חומל. הוא לא רק תחרותי, אלא גם אכפתי. בשל עומקו של המשבר, אני חושב שאנו ברגע של הכרעה.

המשבר, כמעט לבטח, מעמיק סביבנו. הוא יהיה יותר חמור בסופה של השנה, וייתכן שאף חמור מכך בעוד שנה מהיום. אבל זהו אחד מהרגעים הנדירים בהם אנו בוחרים האם לרדוף ולהתאמץ רק על מנת להגיע לאותו מקום בו היינו לפני שנה או שתיים, ולאותו רעיון צר ומוגבל של מהי כלכלה ומה היא משמשת, או שמא זהו הרגע לזנק קדימה, לאתחל את המערכת ולעשות חלק מאותם הדברים שהיינו אמורים לעשות מלכתחילה. תודה רבה.

(מחיאות כפיים)